צריף ירוק שהיה חוליה בשרשרת ארוכה של צריפים. אז קראו להם "מעברה". האופק היה העמק, הכרמל, רכס הרי מעלול, ואנחנו המגדל. היו הרבה עצי זית בכל מקום כי עצי זית אי אפשר לעקור, אבל בעליהם הנפקדים נעקרו מכאן, ואף פעם לא ידעתי לאן.
היינו עשרה ילדים, וכשיש עשרה יש תמיד גדולים וקטנים. אני הייתי באמצע – "כבש שחור". היתר היו לבנים, כמעט "אשכנזים". בשל צבע עורי השחום כינו אותי האחים שלי במרוקאית "עביידי" – "העבד", "השחור". פעם בכיתי. לא מפני שהרביצו לי אלא בגלל שקראו לי "שחור", ואז רצתי אל אימא שלי ושאלתי אותה במפגיע למה אני השחור היחיד בבית. והיא סיפרה לי סיפור שחילץ אותה ואותי מתוך מאפליה.
"לאבא שלך", היא אמרה, "הייתה חנות קטנה במרוקו בעיבורו של כפר שקראו לו איית באיוט. הוא מכר שם דברי סדקית. הכפר היה מרוחק מעירנו, מוגאדור, וכל שלושה חודשים הייתי רוכבת אליו על גבה של פרדה. ופעם, כשהייתי בהיריון איתך, רכבתי כדרכי לעבר הכפר. טיפסנו, אני והפרדה, במעלה התלול שחצה שדות של גידולי שלחין. בתוך השדות ראיתי פלאח מקומי שעבד בשדה. מחצית גופו העליון היה עירום והוא היה שחור ויפה. או אז הרמתי את ראשי לעבר הריבון ובקשתי ממנו שהילד שייוולד לי יהיה יפה כמוהו, ואז נולדת שחור".
בטיולי שורשים במרוקו אני משתדל לאתר אותו, אבל תמיד מעלה חרס בידי. אמא המשיכה לספר לי עד יום מותה שזה היה קטע של "ייחום". "כמו שאישה בהיריון שמתאווה לאכול תות שלא בעונתו ולא מעניקים לה, אז התינוק שייוולד לה יישא כל חייו על גופו כתם אדום בצורת תות".
הצריף הירוק שבמעברה היה קטן וצפוף, וכבר אז ליבי נמשך אל בוסתני הפרי שהותירו אחריהם הנפקדים שחיו כאן. תאנים, ענבים, חרובים, בלוטי אלון תבור וסברס. זה היה מגרש המשחקים שלי, שבו נבטה בי האהבה לכל מה שהאדמה מעלה. אני זוכר שבחופשה הגדולה, העונה שבה פירות הסברס מבשילים, הייתי משכים קום וצועד לעבר משוכות הצבר ששימשו בעבר את הנפקדים כגדר חיה. הצטיידתי בדלי פח ובמקל ארוך שלראשו חיברתי קופסת שימורים ריקה. שובבות הילדות הביאה אותי אל משוכות הצבר כשטל הבוקר שרבץ על קוצי הפרי יבש זה מכבר. כל נגיעה של קופסת השימורים בפרי הייתה מורידה עליי גשם של קוצים. את הפירות הייתי מוכר לפועלים שעבדו במפעל לליטוש יהלומים. בכסף שקיבלתי רכשתי ספרים ומחברות, ובכך סייעתי לבית העני שלי.
בתום יום סוער ומתיש הייתי מגיע לפתחו של הצריף הירוק. בידיי דלי הפח שנותרו בו פירות שיועדו לבני הבית. אמא שלי הייתה נעמדת כנשוכת נחש בחצר הבית ומאיימת עליי שלא תדרוך כף רגלי בבית. "אני צריכה לכבס את בגדיך המלאים בקוצים", הייתה צווחת, "והקוצים ידקרו את ידיי שגם כך נשחקו מרוב עמל. לך חפש לך אמא אחרת". ואז הייתי יושב בצילו של עץ זית שעמד נוכח הבית כשאני רעב וצמא. מנסה להוציא את הקוצים שנתקעו בכל חלקת גופי, אלה מיום אמש שהראו ניצנים של מוגלה וקודמים להם שהתפתחו לכדי פצע מדמם. וביני לביני, כשהרהרתי עם עצמי אמרתי, ריבונו של עולם, מה בסך הכל עשיתי? מכרתי סברס ובחליפתם קניתי ספרים ומחברות. ועל מעשה נאצל זה מענישים אותי?
השמש נטתה לערוב והערב החל להחשיך. אבא שלי שהיה מונה את הילדים בטרם לכתו לישון, גילה ש"השחור" נעדר מהבית. הוא שאל את אמא, אבל היא מייד הזדעקה ואמרה לו, "שלא תעז להכניס אותו, ואם אתה בכל זאת מרחם עליו, אז דע לך שאת בגדיו תכבס אתה". באותם ימים היו הסתננויות של מסתננים ליישוב העברי. אבא שלי קבע מפחד המסתננים עשרה מנעולים על הדלת. חצי משרה הוא עבד בסגירה ובפתיחה של המנעולים ובחצי השני בקרן קיימת. בשל הטרחה הרבה שדרשה הפתיחה והסגירה, הוא לא רצה לנעול את הבית כשאני בחוץ, להתחרט ולפתוח שוב את המנעולים. אז ליבו היה מתרכך והוא היה קורא לי להיכנס. זה היה ריטואל הקייצים של ילדותי.
לימים עברתי ללמוד בבית הספר החקלאי, "כפר הנוער הדתי", בכפר חסידים. המורה שלי למתמטיקה ובוטניקה היה גוטמן. לגוטמן הייתה רעמת שיער שחורה כפחם. את המשוואות והנוסחאות הוא כתב על הלוח בגיר. ספוג או מטלית למחוק לא היו בנמצא, אז הוא היה מוחק ביד ותכף מעביר את ידו על רעמת השיער השחורה, שבן רגע הלבינה מגיר. יכול היית לדעת אם המשוואה או הנוסחה היו מסובכים למדי לפי כמות הגיר שהלבינה את שערו. תיעבתי את מקצוע המתמטיקה. גוטמן היה מחלק את המבחנים שנבדקו בסדר עולה מ-0 עד 100. אני קיבלתי תמיד את המבחן ראשון. בבוטניקה הייתי תלמידו הטוב של גוטמן, וזה חיפה על האפסים במתמטיקה. הייתה בינינו תחרות סמויה בהגדרת צמחים בשטח, ולפעמים קרה שהתלמיד עלה על רבו. שם החלה האהבה הגדולה שלי לצמחים.
הרבה אחרי הצבא הצטרפתי לסגל המדריכים בחברה להגנת הטבע ובחסותה הדרכתי בבית ספר שדה "הר גילה". באותם ימים חבלי יהודה ושומרון היו בתוליים ולא בעבעה בהם שנאה. הפלאח הערבי חרש את שדהו במחרשת עץ, קצר את התבואה במגל, דש אותה במורג וזרה אותה לרוח בקלשון עץ. ערכתי סיורים רבים למודרכיי בנבכי הכפרים הערביים, בקצוות, בשווקים ובבתי בעלי מלאכה מסורתיים.
כדי לחבב עליהם את צמח השדה ערכתי מחקר מקיף בקרב ערביי ישראל על אודות "צמחי רפואה, צמחי תבלין וצמחי תועלת". נפגשתי עם עשרות רבות של אינפורמנטים שעסקו באותה עת ברפואה עממית, וליקטתי מהם מידע יקר ערך. החומר שנלקט שימש אותי בהדרכה ושאב אליי מודרכים שגילו עניין בתחום. המודרכים דחקו בי להעלות את החומרים על הכתב, וכך נולדה האנציקלופדיה "ילקוט הצמחים". תחילה כתבתי את הכרך הראשון שהקיף את הצמחים שמתחילים באותיות א'-ג'. עבודת הכתיבה הייתה מייגעת. כל כולי באותם ימים עסק בהדרכה מבוקר ועד חשכה, כל השבוע ולפעמים גם בשבת. לכן, את עבודת הכתיבה נאלצתי לעשות בשעות הקטנות של הלילה.
הכרך הראשון של אותיות א'-ג' נחטף עוד טרם ראה אור. הוא היה הספר הראשון שנכתב בארץ על צמחי מרפא, תבלין ותועלת. אחריו הלכתי "לנוח" שנתיים. הקוראים שרכשו את הכרך הראשון פנו אליי במפגיע, ובצדק ושאלו מה עם הכרכים הבאים. רק אז הבנתי את גודל המטלה שהנחתי על כתפיי. עשר שנים נדרשו לי עד שסיימתי את המפעל כולו.
במהלך המחקר ביקשתי לדעת מה קורה בתחום זה בקרב עדות ישראל שעלו ממדינות ערב, שהרפואה העממית בהם נושקת לרפואה המסורתית של ערביי ישראל. האינפורמנט הראשון שלי הייתה אמא שלי. ידוע שהבית המרוקאי הוא בית פטריארכלי. ההורים היו בערך כמו אלוהים, ולא יכולת לדבר איתם על שום נושא בעולם, חוץ ממטלות כמו, "לך לשכנה להביא כוס סוכר", "לך למכולת להביא לחם", "למה נעדרת מתפילת שחרית?" ואילו אז מצאתי את עצמי יושב עם אימא שלי שעות רבות, ושנינו מדברים על נושא משותף. אז גיליתי שאמא שלי היא "רופאת שבט" ואני הלכתי לרעות בשדות זרים.
במהלך מחקר שערכתי בקרב הבדווים בישראל חקרתי את טבעו של צמח שנקרא בשם "שבר לבן" – "חרמל" בערבית. ואז גיליתי שימושים מרתקים בצמח. כשאמא בשבט בדואי מגלה שבתה נכנסה להיריון שלא במסגרת המקובלת, כדי למנוע מן הביזיון להתפשט בשבט, היא נוהגת להכין מן הצמח מרתח ולהשקות בו את הנערה. מרתח זה היה גורם לנערה להתכווצויות עזות של הרחם ולהפלה של הוולד. התברר לי שפורמולה אינה נחלתם רק של האימהות הבדואיות, גם אבותינו השתמשו בצמח זה לאותה מטרה. בפרשת האישה הסוטה מסופר במקורותינו שהיו מביאים את "האישה הסוטה" לכוהן שהיה בודק אם זנתה או לא ושם כתוב: "וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים… אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִיא – וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה', כ"ד-כ"ח). הכהן היה משקה אותה במים "מאררים" שהיו "צובטים" את בטנה (אז לא ידעו להבחין בין רחם לבטן) והם היו גורמים לרחם שלה להתכווץ. אם הרתה הייתה הסוטה מפילה את הוולד, ולכוהן היה ברור שזנתה, ואם לאו, היה מכריז עליה כטהורה.
נפגשתי עם אמא שלי ושאלתי אותה בנוגע לשימושים של ה"שבר הלבן" בקרב יהודי מרוקו. ואז היא סיפרה שהצמח שימש לטיהור הבית מכל מיני מרעין בישין, ובעיקר נגד עין רעה. את הצמח ואת הזרעים הניחו על מוקד שהיו בו גחלים לוחשות, ובקטורת שעלתה ממנו טיהרו את הבית וסילקו עין רעה. אמא טרחה לספר שצמח זה מסוכן לנשים הרות. "אם הייתה לך שכנה רעה", סיפרה אמא, "שהייתה לגמרי במקרה בהיריון. כדי לנקום בה נהגו לקטר את הצמח על גחלים ולפתוח את החלון כדי שהעשן יגיע לביתה של השכנה. ברגע שהייתה מריחה את העשן, הייתה מפילה מיד". שימוש מצמרר לכל הדעות, בהתחשב בעובדה שמרוקו נחשבת עד היום כמדינה שהעיסוק במאגיה ובכישוף רווח בה מאוד.
מחקרי שטח שערכתי ביהודה ושומרון הובילו אותי אל הכפר הערבי המסורתי. נפעמתי מן הקשר החזק של הפלאח הערבי לאדמתו, מן הבנייה המסורתית באבן, מן הקשתות, מגרם המדרגות התלוי, מן הסורגים המעוטרים, מהתגלמות של הפלאח העברי הקדום בעבודת הפלאח הערבי. פסוקי התנ"ך וסוגיות תלמודיות קיבלו משמעות בשטח: המעיין, הבור, הבאר, חקלאות הבעל וחקלאות השלחין, כלים חקלאיים ובעלי מלאכה מסורתיים. פסטורליה תנכ"ית זו נמוגה בשעה שהשב"כ שלח לתוכה את זרועותיו והושיב את המוכתר הכפרי על טמבון הקומנדקר, הלביש על ראשו שק עם שני חורי הצצה והורה לו להצביע על בתי החשודים בפעילות חבלנית. זו הייתה קבורתו של מעמד המוכתר הכפרי ותחילתה של התקוממות עממית.
בשלהי הקיץ של אותה שנה, שבה החלה ההתקוממות העממית, קרטעתי בחיפושית שלי במעלה הדרך המטפסת לעיירה בית ג'אלה, בואכה בית ספר שדה "הר גילה". עלטה עטפה את בתי האבן, אורותיה הדלוחים של החיפושית הבקיעו את העלטה והאגזוז שהשתעל העיר את הדממה ששרתה על צריחי הכנסיות וזלגה אל תוך הסמטאות. לפתע, מתוך העלטה הושלכה אבן שמאוחר יותר הוגדרה כסלע. היא ריסקה את השמשה הימנית הקדמית ונחתה בין ידית ההילוכים לכיסא הנהג. התעשתי מן ההלם והאצתי את החיפושית עד לשער הכניסה ל"הר גילה". למוחרת היום שבתי למקום שממנו הושלכה האבן-ספק-סלע ושאלתי את בעלי הבתים הנוצרים אם הם יודעים מי יכול היה להשליך סלע על רכב בעיר המנומנמת והשלווה החיה בדו-קיום מעורר תקווה עם שכניה היהודים שעל ההר. כולם השיבו שאלה הם פורעים המתגוררים במחנה הפליטים "עיידה", ששכן למרגלות העיירה הנוצרית המנומנמת. או אז החלטתי לעשות מעשה ולעקור עם משפחתי מהר גילה לעיר המדברית ערד. הסלע היה נוקאאוט שבו לא הייתי מסוגל לעמוד ביציבות על רגליי, וגם לא היה לצידי מישהו שיספור עד עשר ויעניק לי זמן להתאוששות. בערד המשכתי את המחקר בקרב הפזורה הבדואית, אלא שגם כאן השטח היה עוין וחשדני. כל יהודי שהסתובב אז בקרב הבדואים נחשד כנציג ה"סיירת הירוקה" שירדה לחייהם בדרום.
בקיץ שרבי ולוהב אחד שבו עלו אדים מאדמת הנגב החרבה, שמתי פעמיי לעבר האוהל שבו התגורר שייח' אסמעין אזברגה, שהיה בן 90 לחייו. שמו נודע לתהילה ברחבי הנגב כמרפא עממי. הוא נטה את אוהלו על גבעה שממנה נשקף נוף קדומים. באופק הרחוק בצבצו בתיה המעולפים של העיר ערד. נשענתי על מסעד של כריות ותרתי אחרי הנקודה הרחוקה בנוף שאליה נשא השייח' את שמורות עיניו שהצטמצמו לכדי סדק שהוביל אל קמטים חרושים ובורקים. שנים הוא נשא עיניו אל אותה נקודה עלומה בנוף, אלא שהפעם ניכר בה געגוע של ראייה רחוקה שלא תשוב. מרחב האוהל והגבעה עתידים היו להפוך מסלול ארוך של נחיתות ושל המראות – שדה התעופה העתידי "נבטים". ישבנו ושתקנו עת ארוכה והוא מזג בזרם דק וקצרצר קפה מר אל תוך ספלון קטן ומעוטר, והגיש לי.
"אהלן וסהלן", סינן בקול ענות חלושה, אבל במדבר שומעים הכל והרוח מוליכה את הקול. יומן המחקר היה פתוח והיד המתינה לרשום את מוצא פיו. שאלתי אותו על צמחי מדבר שעלו במרחב שבין האוהל לבתיה המעולפים של ערד. ועוד בטרם פתח את פיו, התרומם ממסעדו, הרים את יריעת האוהל המערבית והזמין לתוך האוהל בריזה מערבית. דיבורו היה נינוח ונישא על אותו הבל שעלה מאדמת המדבר החרבה והתלכד בנוף לתעתוע של אשד מים מרצד. בתום המפגש שנראה כמו נצח, הישיר בפעם הראשונה מבט לתוך עיניי ואמר לי, "יא איבני, אתה שאלת הרבה שאלות וגם אני רוצה לשאול אותך".
"תפדל", השבתי לו.
"יש לי כאבים עזים ברגליים שמצרים את צעדיי, אולי אתה יודע על צמח שיכול לעזור לי".
שתקתי ארוכות וכמעט שבלעתי את לשוני. גדול המרפאים העממיים בנגב, שנולד על מצע של צמחי מדבר וידע את סגולותיהם של כל הצמחים, שאל את עבדכם הנאמן על צמח שיכול לרפא כאבים ברגליים. ואז הבנתי כמה ענווה וגדלות רוח היו באיש הנפלא הזה. שגם רופא יכול להיות חולה. שבור המים אינו מתמלא מגשם שיורד על חוליית הבור, כמאמר חז"ל, אלא על שטח גדול יותר. רוצה לומר שאין די בלמידה עצמית, צריך ללמוד גם מאחרים.