היום שבו המוזיקה מתה

חמש שנים חלפו מ”המעבר”, כפי שאנחנו נוהגים לקרוא לו. “אנחנו” – אלה ניצולי הרדיו של קול ישראל, רשות השידור ובעיקר אנשי המוזיקה שבה. “המעבר” הוא שם הקוד לטראומה שחווינו עם פירוק רשות השידור והעברתה לידי תאגיד השידור הציבורי. חלפו חמש שנים אבל הטראומה לא חלפה. תחושת החסר קיימת לא רק אצלנו, גם בקרב הציבור שאהב את הרדיו הישן. אדם מתגעגע ליקיריו שמתו, והוא ממשיך לחוות את אובדנם ואת חסרונם. 88FM, התחנה האהובה שבה עבדתי 16 שנים, כבר לא באמת קיימת. “המעבר” חיסל אותה.

זה קרה עם הרבה מתק שפתיים, אינספור שקרים נלווים, ובניגוד להמלצת וועדת לנדס המקצועית שקבעה כי אין לעשות שינויים בתחנות הרדיו של קול ישראל, מכיוון שהעסק עובד היטב. דבר לא עזר. התקבלה תוכנית אב והיא הוצאה לפועל בקור רוח מצמית, באפס רגישות ובדייקנות מופתית של שלב־אחרי־שלב. 

בימים אלה, כשהעימותים עם מועצת תאגיד השידור הציבורי הגיעו לשיאם וסכנת הפיטורים מרחפת מעל ראשו, מנכ”ל התאגיד אלדד קובלנץ כלל לא נדרש לסוגיית הרדיו. איש לא מדבר על מגוון המוזיקה שצומצם, על חופש ההאזנה, על חירות הביטוי של השדרנים ועל העריכה שסורסה. קובלנץ, אם יפנה את מקומו, יעשה זאת בגלל דברים אחרים. הכחדת הרדיו החופשי לא תהיה אחד מהם. את הרדיו אף אחד לא סופר. 

אחת ההתבטאויות של קובלנץ בימי “המעבר” הייתה: “ב-88 הישנה כל שדרן בא ושידר מה שבא לו.” נדהמתי מכך שזה נראה לו כמשהו לא מוצלח, ושאלתי בתגובה: “ומה יותר טוב, שכל שדרן יבוא וישדר רק מה שבא לך…?” אבל אז כבר הבנו שהמנכ”ל לא בא כדי לנהל איתנו דיון אמיתי או אפילו ויכוח. הוא היה אמון על קונספציית השליטה מרחוק, עריכה גורפת מלמעלה, מוכתבת, אחידה. זה היה קו החדש ועל זה הלכו. חירות הביטוי ומגוון הדעות והטעמים של שדרני הרדיו עניינה אותם כשלג דאשתקד. הם לא היו חלק מאותה “מתמטיקה”, כפי שהגדיר המנכ”ל את העריכה המוזיקלית. 

הבעיה הייתה בגישה הבסיסית שהביא עמו “התאגיד”. הרי אפשר היה לעשות הרבה מאוד דברים – להתיר את ידי העורכים, לתת להם לפרוח ולזרוח, להקשיב למאזינים, לנהל דיאלוג אמיתי, לאמץ המלצות של עורכים ותיקים בעלי ניסיון, להתייחס לעשרות כתבות, אבל הם פשוט בחרו שלא לעשות את כל זה. וגם לא טרחו אפילו להסביר מדוע עושים כך ולא עושים אחרת. “זה מתמטי לגמרי,” אמר פעם קובלנץ, כשח לפי תומו, באחת הישיבות שלנו (שזכתה לכינוי “ישיבת הבלהות”), ואף הוסיף: “88 לעולם לא תחזור להיות מה שהיא הייתה.” כך שזה היה די ברור לנו מהיום הראשון. השאלות הפשוטות הענייניות שלנו – למה זה ככה, למה לא מקיימים איתנו שיח מקצועי פורה, נורמלי, מכבד, ומה המטרה שלהם בכלל – השאלות האלה לא נענו. 

מה שלא נאמר, הוא מה שידענו היטב, שתפיסת העולם הרדיופונית שהם חפצים ביקרה היא זו שהביאה את גלגלצ לשיאי רייטינג בשנות התשעים ובתחילת המאה הנוכחית. התורה ידועה ומוכרת לנו עד זרא: זו תורה שלמה שאין בה מקום לחריגות, דמיון ומחשבה חופשית – עבודה שנשענת על מכנה משותף רחב, ולא על מכנה משותף גבוה, או חס וחלילה אנין. תפיסת העולם הזו מתנגדת לשירים שלא היו מעולם להיטים, הודפת שירים לא מוכרים – יפים ככל שיהיו, מדלגת על קטעים אינסטרומנטליים יפהפיים, גם אם היו להיטים בזמן אמת, ודוחה שירים שאינם בשפה האנגלית. 

לצד המחסור בתשובות כנות היו עוד ועוד שקרים בשטח. בדרך כלל חזרו מולנו על מסר כוזב. אמרו לנו, לכל עובדי התחנה, ש”שום דבר לא ישתנה, הכל יישאר אותו דבר”, בעוד שכל הזמן ידעו כולם, וגם אנחנו, שלמעשה הכל הולך להשתנות מהיסוד. זה כלל גם את הג’ינגלים של התחנה, הלוגו של התחנה והשם שלה שהפך מ”שמונים־ושמונה־אף־אם” ל”כאן 88″. הכל השתנה, גם במהות, גם בעטיפה. שיטת העריכה המוזיקלית עברה מדמוקרטיה שמחה לדיקטטורה אפורה סמויה ואז התקבעה סופית בשלטון עריץ יחיד.

למרבה התמיהה, בטלוויזיה, קובלנץ עשה דווקא את ההפך. על שמו רשומות הצלחות גדולות כמו “טהרן”, “חזרות” ו”קופה ראשית”‘ והרבה הישגים בתחום הדיגיטל ופיתוח פודקאסטים. כשנשאל על הרייטינג בטלוויזיה הוא עצמו אמר פעם בתשובה שלא ככה מודדים טלוויזיה ציבורית (והוא צדק). אבל אם ככה, אז למה בטלוויזיה כן וברדיו לא? 

חלק מהעורכים והעורכות של קול ישראל הפכו בעקבות “המעבר” למגישים ומגישות בלבד. ניטלה מידיהם היכולת להביא אל מאזיניהם את הידע העצום והשפע המגוון של המוזיקה שהם מכירים. אחת הדוגמאות הקיצוניות היא זו של ד”ר משה מורד, שהיה מנהל התחנה לפני “המעבר”. מורד, מוזיקולוג, מחבר ספרים, בעל דוקטורט במוזיקה, מומחה בינלאומי למוזיקת עולם ומנכ”ל חברת התקליטים אן־אם־סי לשעבר, לא הורשה עוד לערוך מוזיקה בפריים טיים. הידע, הניסיון, הטעם האישי וכל מה שהיה לו להציע למאזינים, כל אלה לא הסתדרו עוד עם השיטה החדשה. 

הסופר יצחק בשביס זינגר, זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1978, אמר פעם שאהבה אמיתית ויצירה עילאית לא יכולות להיוולד אלא מחופש. לטעמי, הוא צדק. ל־88FM היה צבא קטן ונאמן של מאזינות ומאזינים, בטווח גילאים רחב למדי, אוהבים מושבעים שהלכו איתה באש ובמים. התחנה מעולם לא התקרבה לאחוזי הרייטינג של גלגלצ שניהל קובלנץ, אבל היא הייתה הבוטיק הייחודי הצבעוני הנדיר ההוא שנותן לך מה שאף אחד אחר לא ייתן לך: בלוז, ג’אז, פולק, רוק אלטרנטיבי, שירים יפים שאף פעם לא הוכתרו כ”להיט”, נעימות ללא מילים, שירים בצרפתית, בספרדית, באיטלקית, שירים “אחרים” בעברית, שכשלו על מפתן הפלייליסט של גלגלצ. כי רק רדיו ציבורי אמיתי יכול לתת למאזינים את מה שתחנות פרטיות לא חייבות לתת לו: שפע, מגוון, עושר של תכנים. 

לפני “המעבר”, שודרו מאות אמנים יוצרים נהדרים שפועלים בישראל אבל לא הצליחו לפצח ולחדור את וועדת הפלייליסט של גלגלצ. בלי 88FM הטובה והישנה לא היה להם סיכוי להישמע. מאות אמנים ולהקות קיבלו זמן שידור, הוזמנו גם להופיע באולפן ג’אם 88, התראיינו, וקידמו את הופעותיהם. 

“המעבר” חיסל את כל אלה. קולם הושתק. חלקם השלימו עם הגזירה והחלו לפעול במרחבים אחרים כמו פרסום והפצה ברשתות החברתיות. בינתיים קרו עוד דברים – העולם השתנה טכנולוגית, הסטרימינג נכנס לישראל ומילא צורך גדול במוזיקה מהסוג ש־88FM שידרה וכאן 88 כבר לא. אבל חברות הסטרימינג, עם כל היופי, העונג והשפע שהן מאפשרות למאזינים תאבי מוזיקה, הן לא רדיו. רדיו שמשדר מוזיקה הוא משהו אחר. יש לו זרועות פתוחות והזמנה לאהבה. האינטימיות הלכה לאיבוד. לשדר ברדיו היה מבחינתי מאוד דומה ל־להביא הביתה חברים ולהשמיע להם תקליטים חדשים, כמו שעשיתי בנעוריי. אבל ניצבנו מול לב אטום וציניות. לא היה עם מי לדבר.  

באחת השיחות שלי עם קובלנץ על 88 הוא אמר בחיוך, “למה שאתה מכנה דמוקרטיה, אני קורא אנרכיה.” בדיון ציבורי אחר הוא פסק: 88 הקודמת לא הייתה מנוהלת. שתי האמירות הללו רחוקות לחלוטין מן האמת. התחנה הייתה מנוהלת להפליא בידי יואב גינאי, אחריו יובל גנור ולבסוף משה מורד, והיא גם לא הייתה אנרכיסטית. היא פשוט הייתה תחנה בעלת הרבה דמיון ומחשבה חופשית. 

באופן סמלי ומוזר, יצא לי להיות השדרן האחרון שהגיש תוכנית בקול ישראל. תמיד אומרים שהאחרון שיוצא יכבה את האור, ובפועל אני באמת כיביתי את האור, לאחר שידור התוכנית האחרונה ששודרה בקול ישראל “פרוגרסיב וחיות אחרות”. זה היה רגע עצוב מאוד. 

אנחנו חיים בתקופה שמצמצמת את החשיפה לדברים. בכל העולם תאגידים ופוליטיקאים מובילים בכוח לעבר הפשטנות. אל חד ממדיות. אל שחור לבן; או שאתה איתי, או שלא. או שאתה מכחיש קורונה או שאתה תומך חיסונים נלהב, או שאתה שמאלני קיצוני או שאתה ימני קיצוני, או שאתה דתי מסורתי או שאתה חילוני כופר. וגם מרבית האנשים, יש להודות, בדרך כלל נוטים לזרם מרכזי, מצומצם ולא רחב. אבל המציאות היא לעולם מורכבת יותר. תפיסת העולם שלי הפוכה. אני בעד לאפשר מנעד מאוד רחב של דברים, לאפשר לאנשים לשמוע מוזיקה מגוונת: גם קלאסיקות ישראליות, גם אמנים ישראליים שלא מושמעים בשום מקום, גם ג’אז, גם מוזיקה קלאסית, גם רוק. לונה פארק לאנשים שצורכים מוזיקה, לאנשים אינטליגנטיים שלא רוצים שיגישו להם על מגש של כסף פלייליסטים מצומצמים וקבועים. מי קבע שב-2022 כל התחנות כולן צריכות להישמע אותו דבר? באמת אין מקום לתחנה – ולו אחת ויחידה – שתפעל בצורה חופשית ותבטא עושר ורבגוניות? 

עם בוא “המעבר” ניסיתי להתאקלם חודש ימים. אבל לא יכולתי להיות פקיד של שירים. אני לא מסוגל להגיש שירים בקובץ אקסל למישהו “מעליי” שיבדוק ויאשר. לא מסוגל שמישהו יגיד לי: “היי, דיברת 35 שניות וזה חורג בחמש שניות ממה שאנחנו מרשים.” זה נראה לי מאוד מגוחך. לא האמנתי בשיטה הזאת אף פעם, שיטת הפלייליסט המצומצם, ואני לא מאמין בה גם היום. זוהי לא תפיסת העולם שלי. אני חושב שזו טעות גדולה ומצערת ובאופן אישי פשוט לא יכול לעבוד באופן הזה. לא יכולתי להסכים עם התפיסה המוזרה הזאת שמושיבים מעליי מישהו שמחליט בשבילי מה כן מתאים לשדר לקהל ומה לא. 

בתאגיד דרשו ודורשים צייתנות פלייליסט עיוורת, ואני לא שם. אני מאמין בגישה ניהולית שבה לוקחים אנשים מתאימים ונותנים להם חופש ליצור, לעבוד. סומכים עליהם ומפרגנים להם. בטח ובטח כשזה קשור למוזיקה, לאמנות. קח אנשים שאתה סומך עליהם, ותן להם לפרוח. זו הייתה התנגשות של תפיסות עולם, וזו שלי הפסידה; אם תרצו – זו הייתה מלחמת אדם נגד מכונה, והמכונה ניצחה.

הכותב הגיש מוזיקה 16 שנים בתחנת הרדיו האהובה הזכורה לרבים לטוב, 88FM.