החופש לחרוג

כי הרי מה זו חירות? זה שתהיה לך היכולת לחרוג. לחרוג מעבר לאוכל, לדוח סוף שנה של מס הכנסה, למגנום ולבמבה, לחרוג מהעבר שמתיישב לנו על השלדה וגוזר מגבלות והגבלות על התנועה שלנו, לחרוג מעבר לגוף המתבלבל ומתכלה, מעבר לריב על הנתיב בכביש, על החניה, על המקום בתור, על התפקיד הבא, על הקופה.

לחרוג מהסובב והמסובב, לחרוג מהעכשיו והכאן אל השם והאולי והלוואי.

איפה שהתקוות שלנו – שם האנושי שבנו.

ציפור תתכנן את הקן שלה, תאסוף פיסות של עלים וענפים לאט לאט במעגל בשביל הגוזל המתהווה בה. נמלים יקומו בוקר בוקר וילכו עם הריח להביא את מה שהמלכה צריכה בשביל הקן. נמלה אחרי נמלה, הולכות בעקבות הריח עד הפירור הבא. ציפורים יידעו בדיוק לאן ללכת, איפה שקר איפה שחם, איפה שאין אוכל איפה שאין. עכבר, אחרי 50 פעם באותו מבוך – תוציא את המבוך הוא כבר יפנה לבד לאן שהיו הקירות של המבוך שבכלל איננו. אנשים קיבלו נובל על הגילוי הזה.

אבל אנחנו בני אדם. אנחנו מחוץ למצב מאבחנים את המצב. מדמיינים מצב אחר. יודעים שיש מחר – ושם התקווה, יודעים שיום אחד, אחרי 120, כבר לא יהיה מחר – ושם החרדה. והיכולת לחרוג מביאה אלינו את השאלה על משמעות. לא רק חיים בתוך העולם אלא השאלה על למה העולם. היכולת לחרוג והרעב לחריגה בונים לנו עולם אחר בתוך הראש ואני אחר בתוך הנפש ובשביל האני האחר אנחנו עושים דיאטה, אוכלים שמונה שעות וצמים 16, מיוזעים בחדר כושר, מותחים את הפנים במסיבות בסלון, עובדים קשה כדי להגיע עד אליו, עד האני האחר המדומיין שלנו שהוא הוא אם-כל-התקוות, האחר המובהק של האני האוטופי שלנו. ועם האני האחר והשלם שיש לנו בראש אנחנו מתקדמים – אבל שם בצד מופיעה לה מועקה של פחד לא להיות שם, לא להספיק לגעת בפסגה, וכבר מבצבץ האבל על מה יכולנו להיות, מתבוססים בהחמצה. ואז החריגה אל השם והראוי מכניסה עננים לקיום שלנו, עננים של “יכולנו להיות אם רק”, ו”מה יהיה אם לא נספיק לעשות זאת”, ואז החריגה, זו שהביאה טעם לחיינו היא אותה חריגה שמשבשת את הימים שלנו, כמו שד מניאק שאומר לנו שלא מספיק. יכולנו להיות.

כי החריגה היא גם החרדה.

ופה בארץ חמדת אבות, שבה העבר נוכח ומדבר, ואלף דמיונות על העתיד האוטופי המרהיב הופכות לאידיאולוגיות, שהופכות את המציאות למחריבה, את הגבולות לפרוצים ואת בני האדם לפורצים ועל עריצים. והחריגה מה יהיה עליה, מתבוססת בתוך האלים והמחריד, הפגיע והמפחיד. והחריגה, החריגה היא כמו כדור פורח מלא שקים שלא נותנים לו לעוף. אבל כבר אמרנו שאיפה שהחריגה שם החירות. שהחריגה היא המעבר.

והחריגה הזו, שמביאה איתה את העבר הקודר, העתיד החרד, החריגה הזו צריכה צריכה שנחרוג ממנה כדי לחזור לעוף. חריגה שלא מולידה את הקיטש המורבידי, התאווה להקרבה, הריגוש מהפיצוץ, האהבה להחרבה. אנחנו צריכים חירות שתוליד חריגה אחרת. אוהבת אדם. חריגה מגיא ההריגה אל ימי החגיגה, חריגה מהחרבה לחריגה לאהבה, לתקווה. המקום הזה, שבחר לקרוא להמנון שלו התקווה, שכל כולו חריגה מהמעגלים האינסופיים של ההיסטוריה הפטאלית, במקום הזה החריגה היא התקווה. והחריגה היא החירות.

המילים האלה, תוך כדי שאני כותב אותן, מעלות לי סומק על הלחיים. כי זה מביך, מלא בפאתוס שמה לו ולחיים עצמם והרי כולנו כבר ראינו מספיק כדי לשמוע את המלים האלה בלי להתעטף בציניות שהרוויחה את קיומה. אז אני מסמיק. אבל גם ההסמקה היא חריגה. חיות לא מסמיקות (טוב, יש איזה מחקר שהראה שתוכים מסוג מסוים מסמיקים. חשוב לציין). דרווין, שכל הגותו נוגדת חריגה, חשב שזו התגובה המשונה והאנושית ביותר. כי איפה שלא מסמיקים אין קירבה. איפה שלא מסמיקים אין מבוכה ואיפה שאין מבוכה, אין בושה ואיפה שאין בושה אין מוסר. ואנחנו בעידן בלי בושה. כי אחריות לא קשורה לאשמה ומילה לא קשורה למשמעות שבתוכה ובכלל, יאללה יאללה. אבל אנחנו על החריגה כבר אמרנו. כי איפה שהחריגה שם התקווה, איפה שהתקווה שם החירות. איפה החירות, שם השמחה. חג חירות שמח