כשהאדמה נשמטת מתחת לרגלינו

אני זוכר שבחצר הבית של סבי וסבתי מצאתי יום אחד דלי פח גדול חלוד ומחורר בפינה נידחת ומוצלת. משהו שהמון זמן לא הזיזו אותו. הצטברו בו עלים שנרקבו, חרקים שנתקעו והלכו לעולמם ובסופו של דבר גם הם נרקבו, בתוספת כמויות לא מבוטלות של אבק שהגיע עם הרוחות. גשמים ירדו לאט לאט ולאורך שנים נוצרה בדלי אדמה. זו הייתה אדמה פוריה מאוד וכשהראיתי זאת לסבתי היא שמחה, נטלה מידיי את הדלי ופיזרה את האדמה המשובחת בין עציציי הגינה. אלה הגיבו בהתאם ובמאור עלים. זו היתה חוויה מכוננת עבורי – בפעם הראשונה ראיתי וחוויתי ממש איך נוצרת אדמה.

כעבור שנים, כשלמדתי את תורת הקרקע באוניברסיטת חיפה במסגרת לימודי התואר הראשון שלי, נחשפתי למחקר של חוקר קרקעות קנדי. הוא סיפר במאמר שלו שכאשר החל את המחקר הניח שהוא מכיר בערך 4% מהמיקרו–אורגניזמים השונים הנמצאים בקרקע. אבל בחלוף 20 שנות מחקר הוא הגיע למסקנה שהוא מכיר אפילו פחות מאחוז מהמיקרו–אורגניזמים הללו. במאמרו הוא כתב שאז הבין שרבים מתייחסים אל תהליך היווצרות האדמה כאל מובן מאליו, בעוד שהאמת היא שאנחנו כמעט לא יודעים על כך דבר.

היווצרות האדמה היא אחד הדברים המרתקים בטבע. זה תהליך שלוקח, כמו שכבר הבנתם, זמן רב מאוד ומצריך מגוון רחב של חומרי גלם ואי אפשר להפריז בחשיבותו – כי הוא הבסיס לכל מארג החיים בכדור הארץ. הכל מתחיל עם סלע האם שמתפורר בתהליכים פיזיים וכימיים כגון שחיקה, סחיפה וקורוזיה. כך נוצרת שכבת המעבר. בשלב זה, מתחילים להתרחש תהליכים ביולוגיים כמו הופעתם של צמחים ראשונים שמצליחים להיאחז בקרקע וששולחים את שורשיהם, מיקרו–אורגניזמים מתחילים להיווצר וכן הלאה. התרחשות התהליכים האלה היא שיוצרת את הקרקע, הכל בהתאם לאקלים המקומי. אם בא לכם לקבל מושג אודות הקצב של ההתרחשות הזו קבלו את הנתון הבא: כדי שיווצר סנטימטר אחד של אדמה באקלים ים תיכוני נדרשות בין 200 ל–400 שנים. ואם נדבר על אדמה שעומקה נניח 10 ס”מ, אז כבר מדובר בתהליך ייצור שנמשך פחות או יותר 3000 שנים. 

רוב האנשים אינם יודעים זאת, אך בחופן אחד תמים של אדמה פוריה יש יותר מיקרו–אורגניזמים מאשר כל כמות בני האדם החיים בכדור הארץ. את הרוב המכריע של אותם מיקרו–אורגניזמים אנחנו לא מכירים. אין לנו מושג מה התפקיד שלהם בשמירת האיזון של הקרקע ולשם מה הם קיימים. אבל היום כבר ברור שלכל אחד מהם יש תפקיד דרמטי בתרומה לפוריות האדמה ולבריאות הצמחים היושבים עליה ונאחזים בה. לאדמה הפוריה יש כמובן תפקיד מרכזי בהמשך הקיום של כל החיים בכדור הארץ, כולל אותנו, בני האדם. 

אדמה, אם כן, היא הבסיס לכל. התשתית. בלעדיה, אין לנו קיום. ואחת הבעיות החמורות שאיתן מתמודד כיום המין האנושי הוא תהליך אובדן הקרקעות. אולי זה יישמע לכם בתחילה מעט מופרך, הרי כשאתם יוצאים החוצה, אל הטבע, האדמה נראית שם תמיד אותו הדבר. מעולם לא הבחנתם בשינוי. ואכן, השינויים אינם בולטים בעין בלתי מזוינת. אבל מאז פרוץ המהפכה החקלאית והפיכתם של עוד ועוד אזורי יער לאזורי חקלאות, ולאור השימוש בפרקטיקות הקיימות בחקלאות, אנחנו שרויים בירידה חדה ומתמדת בכמות הקרקעות הפוריות. גורמים כלכליים ומסחריים מעודדים את הפרקטיקות הללו ומחמירים את המצב בקצב הולך וגדל באזורים בעולם שלפני כן הבעיה לא היתה כלל מוכרת.

אז על מה מדובר כאן בעצם? נכון להיום, שליש מהקרקעות שעובדו אי פעם על ידי בני אדם כבר לא ראויות יותר לעיבוד. הן הפכו לסוג של אדמה מתה. ניקח לדוגמה את אזור הסהר הפורה – המקום שבו צמחה התרבות האנושית כפי שאנו מכירים אותה. במשך אלפי שנים טיפחו שם חקלאות מכל הסוגים והמינים. אבל היום, האזור המופלא הזה כבר אינו מייצר מזון. הוא כבר לא סהר ומזמן אינו פורה. האנשים שחיו בו במשך שנים רבות נמלטים שם בהמוניהם.

בסין לבדה, ובמשך העשור האחרון בלבד, ירדו השטחים החקלאיים הניתנים לעיבוד ב–6%, ואלה מיתרגמים ל–80 מיליון דונם, שטח הגדול כמעט פי 4 משטח מדינת ישראל. נוצרה תופעת לוואי מעניינת: האוכלוסייה גדלה והולכת, הצריכה העצומה מגבירה את התיאבון בעיקר לבשר ומוצריו, ואלה ניצבים מול הנתונים של ירידה בשטחים ובקרקעות הניתנים לעיבוד. כל אלה יחד מביאים את הסינים למירוץ של רכישת אדמות חקלאיות בכל מקום אפשרי בכדור הארץ מאפריקה ועד קנדה, ממזרח אירופה ועד דרום אמריקה.

ונעבור הלאה, אל ארה”ב. סך השטח החקלאי שכבר אינו ראוי לעיבוד עומד היום על היקף של 380 מיליון דונם, המהווים 10% מסך השטחים החקלאיים בארה”ב. לצורך המחשה, בין השנים 2012 ל–2017 חלה ירידה של 57 מיליון דונם בהיקף השטחים המעובדים. זה לא רק בגלל אובדן הקרקעות, אבל יש להן חלק נכבד ביותר בכך.

אז מה קורה לקרקע? האם אנו מעבדים אותה באופן שמעקר אותה והופך אותה ללא ניתנת עוד לעיבוד? גם השינוי האקלימי וריבוי אירועי גשם שיטפוניים מביאים לתופעת אובדן הקרקעות. אבל בני האדם תורמים את תרומתם מצדם; בשיטות החקלאות שאנו נוהגים בהן כיום בעולם נכללים חריש עמוק ואינטנסיבי ושימוש נרחב בקוטלי עשבייה. כתוצאה מאלה, החומר האורגני השומר על הקרקעות נפגע, נמצא בירידה, ואיתו נפגעת היכולת של הקרקע להגן על עצמה מסחיפה.

ישנו עיקרון האומר שככל שהאזור חם יותר, כך לאדמה יותר קשה להשתקם אם פוגעים בה. פגיעה עשויה להיות הורדת המעטה העליון ששומר על הקרקע – מיני צמחיה וחומר אורגני המצוי על פני האדמה. האדם די התמחה בפעילות הזו לצרכיו השונים. ואז האדמה מתייבשת מהר יותר והופכת לאבק, או לשכבה אטומה. כשהגשם מגיע, הוא לא מצליח לחלחל לעומק הקרקע ואז אזורים שהיו גשומים בעבר הופכים להיות מדבריים – גם אם בעבר הלא רחוק ירדו בהם כמויות משקעים של יותר מ–2,500 מ”מ גשם בשנה. והאזורים שהם על גבול המדבר הופכים להיות מדבריים לגמרי. 

וכמה הבעיה חמורה אצלנו, בארץ? בישראל 15% מהקרקעות החקלאיות כבר לא ראויות לעיבוד בשל היסחפות הקרקע הפוריה מהן. ברמות מנשה, למשל, מפלס הקרקע ירד בחצי מטר במהלך העשורים האחרונים. תארו לעצמכם – חצי מטר! מחקר שנערך על אובדן הקרקעות בעמק עין חרוד גילה כי מפלס הקרקע בעשרים שנים ירד ב–12 ס”מ. ובישראל כולה, ברמה ארצית, בכל שנה מפלס הקרקעות החקלאיות יורד בממוצע של ב–4 מ”מ בשנה.

יצרני חומרי ההדברה נגד עשבייה ימשיכו מן הסתם לדחוף את החומרים שלהם לחקלאים בכל מדינה ומדינה כי זוהי פרנסתם. הרחיקה לכת והגדילה לעשות חברת מונסנטו שהתחילה את חייה כחברת כימיקלים והפכה לחברת הזרעים הגדולה בעולם. על פי מדיניות החברה, היא רוכשת כל חברת זרעים שהיא רק יכולה. בישראל מעורבת מונסנטו בחלק גדול מחברות הזרעים כמו חברת הזרע, אבוג’ין, א.ב. זרעים ועוד. גולת הכותרת של מונסנטו, מה שחרות על דגלה, הוא יצור זרעים העמידים לקוטלי עשבים. באופן זה, ניתן לרסס את השדות כמה שרק רוצים נגד עשבייה ונשארים רק הגידולים של מונסנטו. לא רק עשבים שוטים לא יצמחו בשדות שבהם נזרעו זרעי מונסנטו, אלא שום צמח אחר, גם שנים רבות אחר כך. ביל גייטס חשב שזה רעיון יפה, וב–2012 הוא רכש חלק נכבד ממניות החברה. האופן שבו הרעיון שווק הוא שזה ייתן תשובה לבעיית הרעב העולמי, ויספק כמויות גדולות של זרעי אורז מהונדסים העמידים לקוטלי עשבים לאפריקה. בפועל, אפריקה עדיין רעבה והאדמה הופכת עקרה.

אבל האם באמת הפתרונות של מונסנטו טובים לאורך זמן? מה המשמעות של הדברים האלה עבורנו? בעיניי, התשובה כמובן שלילית. מבחינתו כאזרחים, המשמעות האמיתית והעמוקה היא היא שישנם בעלי הון המנצלים את חולשת החקלאים וממשיכים להפיץ ולרסס את הרעל שלהם ואת השיטות שלהם ביתר שאת. השיטות האלה פוגעות באדמה, פוגעות בצמחים, פוגעות בכדור שלנו. השיטות האלה מעודדות פגיעה באקלים, הן פוגעות במגוון מינים ביולוגי ומביאות לפגיעה בבריאות האדם והסביבה.

אנו, כאזרחים פשוטים, חשים ברוב המקרים שאין לנו באמת כלים או יכולת להתמודד עם כל ההרס הזה שמתרחש סביבנו. אבל יש לנו בהחלט אפשרות לפעול ולו רק בקטן. ישנם כמה דברים שנוכל לעשות והשפעתם המצטברת תהיה משמעותית. ראשית, לנסות ולרכוש את התוצרת שלנו בצורה מקומית ולא ברשתות ובמידת האפשר, להשתדל שהתוצרת תהיה אורגנית. בחקלאות אורגנית יש פרקטיקה ידועה ומוכחת של אי פליחה. מה שזה אומר הוא שלא חורשים את הקרקע ולא הופכים אותה וכמובן שאסור השימוש בקוטלי עשבייה. אז הנה, עידוד חקלאות אורגנית, זה צעד אחד קטן שכל אחת וכל אחד מאיתנו יכולים לעשות.

בעבר כבר הצעתי כאן להקים קהילה או להצטרף לקהילות שמאמצות חקלאי המגדל עבורן את המזון, בשיטה של “כמו פעם”. לקנות תוצרת אורגנית טריה הישר מהחקלאי אל הסל ואל השולחן שלכם, זוהי השיטה הנכונה ביותר, הבריאה ביותר הטובה ביותר עבורנו ועבור האדמה.