בראש שלי יש סופרמן שלילי

מערכת היחסים העקובה מדם של דניאל ג’ונסטון עם השטן החלה ככל הנראה בשנת 1986 בהופעה של להקת “באטהול סרפרז”. ג’ונסטון היה אז צעיר רגיש ותמהוני בן 25 ובתחילת דרכו המוזיקלית. זו היתה הפעם הראשונה שהוא התנסה ב-L.S.D ומשהו בנפש הרגישה שלו פשוט נסדק. למעשה מאותה נקודה הוא לא חזר עוד להיות מי שהיה קודם. הוא התחיל לדבר ללא הפסקה על השטן וחש שהוא במלחמה בלתי פוסקת איתו. מאבקיו עם השטן היו רבים ולאורך השנים באו לידי ביטוי בדרכים שונות ומשונות. החמורה שבהן היתה תקיפה של אישה מבוגרת שחשב שהשטן אוחז בה. ככל הנראה הוא עקב אחריה, וכשנכנס לביתה ללא הזמנה היא כל כך נבהלה שקפצה מהחלון ושברה את קרסוליה. בהזדמנות אחרת צייר המון דגים על פסל החירות כי חשב שהם יכולים לשבש את המזימות של השטן. האירוע הזה הוביל למעצרו באשמת השחתה של סמל אומה אמריקני.

האשפוז הפסיכיאטרי הראשון שלו היה סמוך לאותה הופעה גורלית ששינתה את חייו. אחריו הגיעה תקופה ארוכה שבה ישב בביתו ולא הצליח ליצור כלל, בגלל ההשפעה של התרופות הפסיכיאטריות הרבות שנטל. תנועה זו בין תקופות יצירתיות שבהן הביא לעולם שירים וציורים מהממים ביופיים לבין תקופות שבהן היה מאושפז או מסומם מתרופות עד כדי שיתוק גמור היו מנת חלקו עד שליבו נדם בספטמבר 2019.

אז מי היה בעצם ג’ונסטון, שבכירי עולם המוסיקה ספדו לו במותו במילים נרגשות ובהערצה גדולה? שמו המלא היה דניאל דייל ג’ונסטון. הוא נולד בשנת 1961 בקליפורניה אך גדל בווירג’יניה המערבית. משפחתו היתה משפחה נוצרית אדוקה והוא היה בן הזקונים של הוריו. אמו סיפרה בראיון שכבר כתינוק הוא היה יוצא דופן ותקשורתי ביותר. אך סביב גיל ההתבגרות משהו החל להשתנות באופיו. הוא הפך אובססיבי לציור גלגלי עיניים בכל מקום וגם החל להקליט שירים משונים. הוא ניגן בפסנתר ואסף סביבו חבורה של פריקים תימהוניים שאיתם מצא שפה משותפת. כשהגיע זמנו ללכת לקולג’ הוא פגש שם את הדמות שתלווה את יצירתו לכל אורך חייו – צעירה בשם לורי, שג’ונסטון התאהב בה מעל הראש. אבל לורי לא השיבה לו אהבה. דמותה מופיעה ברבים משיריו ובציורים שלו. הוא מעולם לא התגבר על אהבתו הנכזבת אליה.

הקולג’ לא עבד כל כך טוב עבורו והוא עבר בין הבתים של האחים שלו עד שלבסוף ערב אחד עזב את בית אחותו הבכורה והחליט להצטרף לקרנבל נודד. משפחתו דאגה לו במשך חודשים רבים ולא ידעה אם הוא חי או מת, אבל חיי הקרנבל הנודד התאימו לו כמו כפפה (עד שכבר לא). מספרים שיום אחד הקרנבל הגיע לאוסטין, טקסס, ושם ג’ונסטון הצעיר ישב בשירותים. בריון בעל מזג אלים חיכה שתא השירותים יתפנה אך הדבר לקח זמן רב יותר ממה שההוא היה מוכן לחכות. כשיצא ג’ונסטון מתא השירותים הוא חטף ממנו חבטה חזקה בראשו ונזקק לטיפול רפואי. הקרנבל נדד הלאה בלעדיו וכך הוא נשאר באוסטין, טקסס, והחל לבנות את עצמו כמוזיקאי.

תחילת דרכו היתה מוזרה, בהתאם לאופיו הבלתי השגרתי. יום אחד הוא ראה מודעה של להקה בשם “עין הזכוכית”. הציור של העין על המודעה הרגיש לו כמו סימן מאלוהים כי כאמור הוא היה חובב עיניים, והוא מיהר ללכת להופעה ובידיו קלטת עם כמה משיריו. כשפגש את קטי מק’קרי, מי שהיתה הסולנית של “עין הזכוכית”, הוא נתן לה את הקלטת. בפעם הבאה שפגש אותה. בהופעה נוספת של הלהקה, שאל אותה בלחץ ובהתרגשות מה היא חשבה על שיריו. מק’קרי היתה נבוכה כי כלל לא האזינה להם, וכדי לצאת בת אדם סימפטית אמרה לו שהשירים היו נהדרים והזמינה אותו לחמם את הלהקה בהופעה הבאה שלהם. המפיק המוזיקלי בריאן באטי סיפר שלאורך כל אותה הופעה ראשונה ג’ונסטון נראה כאילו הוא עומד להקיא מלחץ. אבל הוא הצליח להופיע, ולבלבל את הקהל – אנשים הביטו בזה בזה כדי להחליט מה הם חושבים עליו.

בשלב הבא הוא החליט להיכנס למערכת של עיתון מקומי באמצע הלילה שם פגש את העורך לואיס בלאק. הוא החליט לתת לו קלטת ובלאק המבולבל אמר לו שהוא לא כותב על מוזיקה. זה לא הטריד את ג’ונסטון שאמר שהוא בכלל לא רוצה שיכתבו על המוזיקה שלו, הוא פשוט רצה שבלאק יאזין לקלטת.

בלאק האזין. הוא תיאר את החוויה של ההאזנה לשירים כמשהו שהעיף לו את הראש. הוא אמר שזה היה כמו שבוב דילן האלמוני היה נכנס ומבקש שמישהו יאזין לו. הוא הפיץ מיד את הקלטת לכל עבר ובאוסטין נולד דיבור רציני על ג’ונסטון. בין היתר הקלטת הגיעה אל המבקר המוזיקלי קן ליאק שכתב שלג’ונסטון ככל הנראה לא היו אמצעים להעתיק את הקלטות, אז בכל פעם שרצה לתת קלטת למישהו, הוא פשוט היה מקליט את כל השירים מההתחלה.

לאורך כל התקופה הזאת הוא עבד בסניף מקדונלדס מקומי עד שבשנת 1985 M.T.V הגיעו לעיר. הוא הצליח להשתחל להופעה ראשונה בטלוויזיה ומשם הדרך שלו החלה להיראות מבטיחה. חברות תקליטים התקשרו בזו אחר זו לסניף המקדונלדס שבו עבד ולחזר אחריו, והוא אפילו זכה בפרס חשוב של תחרות מוזיקת אינדי מקומית בטקסס. כמה חבל שדווקא אז הגיעה אותה הופעה של “באטהול סרפרז” שבה הטריפ שלקח הפגיש אותו עם השטן ושינה את חייו לעד. את השנים הבאות הוא בילה באשפוזים והקריירה נקטעה.

בשנת 1990 נדמה היה שג’ונסטון מצליח להתאפס על עצמו. הוא נטל את התרופות שלו בקביעות וחי תחת ההשגחה הקפדנית של הוריו. בשלב זה הוא הוזמן להופיע בטקסים של פרסי מוזיקה בטקסס והשתתף באירועי חתימה בחנויות תקליטים. אביו ליווה אותו לאותה נסיעה אך ג’ונסטון הצליח להסתיר ממנו משהו. מסתבר שלקראת ההופעה בטקסס (כמו שקורה הרבה פעמים עם פגועי נפש) הוא החליט על דעת עצמו להפסיק לקחת את התרופות שלו שוב כדי להיות במיטבו ולהופיע מעולה. בדרך נס ההופעה עברה בשלום וכך גם אירועי החתימה בחנויות התקליטים שאליהם הגיעו מאות אנשים. אך בדרך חזרה זה קרה.

אומנם ג’ונסטון היה עסוק הרבה במערכת היחסים שלו עם השטן, אך היו עוד דמויות שהופיעו לאורך חייו שעמן ניהל קשרים דמיוניים-דמוניים עשירים. אחד מהם היה “קספר” השד הידידותי, קפטן אמריקה וכמובן, אהובתו לורי. אביו שהיה בעל רישיון למטוס קל, הטיס אותם חזרה הביתה במטוסו. באותה טיסה ג’ונסטון החליט שהוא “קספר” וששניהם יכולים לעוף. הוא חטף את מפתחות המטוס וזרק אותם מהחלון. אביו, למרות האימה, הצליח בקור רוח להנחית את המטוס הקל אל תוך צמרות של עצים והם איכשהו ניצלו. לאחר אירוע זה הגיע אשפוז נוסף וממושך ביותר. ועדיין, המוניטין שלו הלכו וצברו תאוצה.

בשנת 1992 עלה קורט קוביין סולן להקת “נירוונה” להופיע בטקס פרסי המוזיקה של M.T.V עם חולצה שנשאה עליה את שמו של ג’ונסטון. בתקופה המדוברת “נירוונה” היתה הלהקה המצליחה ביותר בעולם ומיליוני אנשים צפו בטקס. במשך חודשים קוביין התעקש להצטלם רק עם החולצה הזאת ועורר את סקרנותם של חברות תקליטים וחובבי מוזיקה. כל חברות התקליטים הגדולות ביותר התקשרו לאמרגנו של ג’ונסטון ורצו להחתים אותו. גם אז הוא היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. כמעט שלא היה לו מושג מי זה קורט קוביין או מי היא להקת “נירוונה”. לבסוף, אורגנה פגישה עם נציגים של חברת התקליטים “אלקטרה” ואף נוסח חוזה הומני במיוחד שהתחשב במצב בריאותו הנפשית של ג’ונסטון. לרגעים היה נדמה שהוא מצליח שוב להתאפס על עצמו ואולי יקטוף את פירות התהילה וההכרה, אך ברגע שהוא גילה ש”אלקטרה” מייצגים גם את להקת המטאל “מטאליקה” ג’ונסטון התהפך. הוא האמין שהשטן פועל דרך “מטאליקה” (להרגשתי יש מצב שהוא צדק) ומבלי למצמץ הוא טירפד את העסקה. במקביל חשד באמרגנו שגם הוא עובד בשביל השטן, בגלל שבישל את העסקה, ופיטר אותו. מאוחר יותר הוא חתם סוף כל סוף בחברת תקליטים עצומה אחרת ,”אטלנטיק רקורדס”, אך האלבום שהפיק איתם היה כישלון, מכר רק 5800 עותקים ומערכת היחסים העסקית התפרקה.

את שנותיו האחרונות העביר בוולר, טקסס, שם התגורר עם הוריו. הוא המשיך להקליט שירים והפך למוזיקאי של מוזיקאים. בין המעריצים שלו היו אמנים מפורסמים כמו דיוויד בואי, סוניק יות’, בק ועוד. שיריו זכו לביצועים של אמנים רבים ובשנות האלפיים בריאותו הנפשית היתה טובה מספיק לתקופות אחדות. הוא הופיע במקומות שונים בעולם ואפילו זיכה אותנו בהופעה אחת שלו בישראל בשנת 2014 במועדון ה”בארבי”. ליוותה אותו להקת “סודה פאבריק” וכתבי המוזיקה דיווחו שהוא הופיע בצורה טובה ויציבה יחסית, וכי השטן נשאר מחוץ למועדון בערב ההוא. בסוף חייו הוא עבד עם להקה מקומית של צעירים מוולר, טקסס בשם “הסיוטים”. יום אחד חברי הלהקה הזו נסעו במכונית וראו כלבים מתקיפים אדם בצד הדרך. הם עצרו לעזור לו וגילו שהוא לא אחר מאשר המוזיקאי הנערץ דניאל ג’ונסטון. כך נוצר השידוך. בשנת 2005 הבמאי ג’ף פוירצייג צילם סרט דוקומנטרי על חייו בשם “השטן ודניאל ג’ונסטון” עליו גם זכה בפרס בפסטיבל סאנדס.

ג’ונסטון היה גם צייר מוכשר ועבודות שלו הוצגו בתערוכות ברחבי העולם. נפשו המיוסרת עברה ביצירות והוא היה מוערך מאוד בזכות כישוריו כצייר. בראיון אחד סיפר ג’ונסטון שהשטן הוא זה שעשה אותו מפורסם. בראיון אחר אמר: “בראש שלי יש סופרמן שלילי”. אחותו סיפרה שפעם חברה שהתבוננה בציורים שלו אמרה לה: “אין לי ספק שדניאל ילך לגן עדן. בגיהנום הוא כבר היה”.