היה לי פעם חבר שקנאי

בצהרי היום, אני מחליטה להתיישב ולעסוק בכתיבה. מתמקמת לי בצל, בגינה, תחת שמים כחולים. רוח נעימה מספרת על השינוי הממשמש ובא, רוחות ראשונות של סתיו, הגשם מתקרב. השמש כבר פחות בוהקת, והעצים מנשירים את עליהם.

ביער הקופים עונת הסתיו ניכרת היטב בבעלי החיים. החזירות פיגי ואבוני כבר התחילו להצמיח שוב את תלתלי החורף שלהן על עורן לאחר שהיו כמעט קירחות לאורך הקיץ. צבע הפרווה של הקופים משתנה ומתעבה, עונת הייחום של קופות הסנאי מתקרבת והזכרים הבשלים להזדווגות מתחילים להתנפח בכתפיהם כדי להרשים את הנקבות. המאחרים שבטווסים ממהרים להשיל את שארית הנוצות מזנב החיזור המפואר שלהם וזלמן שושי האלפקה מצמח אף הוא את פרוות החורף הסמיכה שלו.

אני אוהבת את עונת הסתיו ואת כל מה שקורה בה. זו עונה המבשרת את סוף היובש והחום הגדול. האור נהיה רך יותר, יש בשמיים רמזים לעננים, ואני כבר יכולה כמעט להריח את ריחו של היורה. בעודי יושבת בגינה שלי ופותחת את המחשב כדי להתחיל לכתוב, מתרחשת מעלי התופעה הכי מובהקת של סתיו ישראלי: להקה ענקית של ציפורים נודדות חולפת ממש מעל ראשי. עונת הנדידה נמצאת, כידוע, בשיאה בסתיו. מדי שנה עוברות כאן בישראל כחצי מיליארד ציפורים. מספר בלתי נתפס. אלה המגיעות מכיוון צפון באות אלינו מצפון אירופה. וישנן גם כאלה המגיעות מהמזרח, מאזור רוסיה ואינדונזיה. עולם שלם, קסם מופלא שמתרחש מעלינו – להקות להקות של עופות דורסים – ברווזים, ברבורים, עגורים, אווזי בר, ציפורי שיר, שלדגים, חסידות ושקנאים. תופעת טבע אדירה במלוא מובן המילה. אני מתבוננת בלהקה החולפת מעלי ונזכרת בשקי השקנאי.

סיפורו של שקי התרחש בסוף שנות ה-90 והוא היווה עבורי אבן דרך חשובה ומשמעותית בגיבוש תפיסה כוללת לעבודה נכונה ומדויקת יותר עם חיות בר. שקי היה שקנאי צעיר שיצא לנדידת סתיו עם הלהקה שלו ועף לראשונה בחייו מדרום מזרח אירופה לכיוון אפריקה. בדרכם, חולפים השקנאים בשמי לבנון ובשמי ישראל. רבים מתפעמים מהם ובאים ויושבים שעות ומצפים למראה המרהיב, אבל יש גם כאלה שמה שמתחשק להם לעשות בעודם צופים במראה המרהיב הזה של להקת שקנאים הוא לירות בהם. השקנאי הוא עוף גדול וכבד, משקלו של שקנאי בוגר מגיע ל-10 ק”ג ואורך מוטת הכנפיים שלו שלושה מטרים ויותר. הגודל והמשקל מחייבים אותם למעוף מסודר ובהתאם לכך הם נצפים כשהם עפים במבנה בצורת V. המבנה המיוחד הזה מסייע ללהקה לחסוך באנרגיה, כשכל שקנאי נישא על גבי זרמי הרוח של זה שלפניו. שקנאים עפים באופן מסודר ונוחתים גם כן בסדר מופתי ממש כאילו היו טייסת של מטוסי הרקולס.

בעוד שקי ולהקתו עפו מעל דרום לבנון, צלף לבנוני משועמם כיוון את הרובה שלו לשמים כשהם חלפו. הכדור פגע לשקי בכנף הימנית. הוא היה בין האחרונים בזנב המבנה המסודר. הירי ניקב בכנף שלו חור וריסק אותה. שקי החל לפרפר באוויר, גם ככה הוא כבר היה תשוש מאוד שכן היתה זו הנדידה הראשונה שלו והלהקה עשתה כברת דרך ארוכה. הם המשיכו במטס לעבר שמורת החולה, שם הם נוהגים לעצור למנוחה ולאכילה של כמה ימים. הכאב וכוח המשיכה משכו אותו במהירות מטה, אל האדמה, כשהוא צופה בעיניים כלות בזנב הלהקה שלו המתרחק במהירות בדרכם לשמורה. השקנאי הפצוע ביצע נחיתת חירום. הוא לא הבדיל בין הצד הלבנוני לישראלי, פשוט נחת מטה והתייצב ליד מוצב של צה”ל.

למזלו הרע ירו בו. אבל למזלו הטוב, במוצב הזה היה קצין חובב ציפורים מושבע והוא עקב במבטו אחר להקת השקנאים וראה לזוועתו את כל ההתרחשות דרך המשקפת שלו – מהרגע שהשקנאי נורה ועד לנחיתת החירום בקרבת מקום. הקצין מיהר לעבר השקנאי לבדוק אם הוא חי. הוא מצא את שקי מעורפל וכואב, אבל בהחלט חי. הוא רץ והביא שמיכה גדולה, עטף אותו ונשא אותו למוצב. למחרת בבוקר הוא התקשר אלי, הציג את עצמו ואת הסיפור ולסיום אמר לי:” אני יוצא ממש עכשיו הביתה לחופשה ואם תסכימי, אני יכול לעבור ולהוריד אצלך את השקנאי”.

שקי הגיע אלי בג’יפ צבאי, מבוהל פצוע ורעב. הווטרינר שלנו מיהר להגיע ולבדוק אותו והכנף טופלה. הבשורה הטובה היתה ששקי יתאושש ויהיה כמעט כמו חדש. הבשורה הרעה היתה שהוא לעולם לא יוכל לעוף יותר. “אין בעיה” אני אומרת לווטרינר. ” אנחנו ניצור לו פה בית. עכשיו צריך קודם כל למהר ולהשיג לו דגים, הוא חייב לאכול.” אנחנו ממוקמים בגליל על ההר ואין בקרבתנו בריכות דגים. עלי לנסוע לשוק בעכו ולעשות הסדר קבוע עבורו עם אחד מדוכני הדגים. בשוק מצאתי את הדוכן הקטן של חמודי והוא מילא לי את ארגז הצידנית בכל טוב עבור שקי. כשהגשתי לו בפעם הראשונה את הדגים, היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה.

בימים הראשונים, ואפילו ששקי היה צעיר ועדיין לא הגיע לשיא גודלו, הוא התהלך לו עם התחבושת על כנפו הימנית, מה שגם לו ללכת באופן לא יציב כשהוא מתנדנד כשיכור. ברור שהוא היה מבוהל מכל מה שקרה לו והתנהג כלפינו בתוקפנות, רשף עלינו ופער את מקורו העצום כמו איים לבלוע אותנו. הבנתי לליבו. התיישבתי ליד ארגז הדגים והצעתי לו לטעום מהמטעמים שהבאנו לו. אני פותחת את הצידנית ושולפת דג עבורו, מרימה את הדג גבוה באוויר וזורקת אותו לעבר המקור שלו שעדיין פעור באיום עלי. אני “קולעת” את הדג היישר לתוך המקור, המזון המוכר, המנחם, שלפתע נוחת במקורו מפתיע אותו ולרגע הוא משתתק, בולע ומיד מבקש עוד ועוד… ועוד.

בסוף היום הזה, אחרי ששקי הבין מה יוצא מהצידנית שלי, אנחנו כבר חברים טובים. הוא פוסע בעקבותיי לכל מקום ביער. אני משגיחה היטב על הגב שלי, ועדיין, מדי פעם הוא מתקרב וצובט אותי חזק מאחור.

שקנאים חיים בלהקות גדולות ושקי גדל להיות שקנאי לתפארת. הוא היה זכר גדול ומרשים ומלבד הפציעה בכנף ימין שלו, שניכרה בכל פעם כשפרש את כנפיו וניסה לעוף, הוא היה שקנאי לכל דבר. ציפורים אמורות לעוף ושקי שהפך לשקנאי נכה, לא עף יותר לשום מקום. אני מאמינה שבתוך תוכו הוא ידע שהוא לא יכול לעוף ובכל זאת הוא לא איבד תקווה. בכל סתיו ובכל אביב חזר המחזה שהיה שובר את לבי כל פעם מחדש: הוא היה נעמד, פורש את כנפיו הגדולות ומניע אותן למעלה למטה בתקווה ברורה שאולי הפעם זה יצליח, אולי, למרות הכל, הוא ימריא פתאום ויחבור לאחת מלהקות השקנאים הגדולות שחולפות מעל ראשנו. זה לא קרה.

הוא היה כל כך זקוק ללהקה, עד שהוא סידר לעצמו להקה אנושית שהיתה מורכבת ממני ומעוד כמה אנשי הצוות. הוא גדל מיום ליום והתהלך לו ביער בגאון. שקי נהיה מורגל לנוכחות בני אדם והתנהג בקור רוח מול קולות וצעקות של אנשים וילדים. הוא היה צמוד אלי על כל שעל וצעד שעשיתי והוא אפילו השתתף בכל ישיבות הצוות. פעם אחת הרחקנו לכת. שקי ואני נסענו יחד ברכבי לירושלים להשתתף בתוכנית טלוויזיה לכבוד טו באב. בתוכנית חיפשנו לשקי שידוך. אני ניצלתי את הבמה לדבר על חיות הבר ואילו שקי דאג לפרק את האולפן כמיטב יכולתו.

שמרתי עליו והוא שמר עלי ודאג להרחיק ממני, כשהוא מאיים לבלוע את כל מי שהיה נדמה לו שמתקרבים אלי מדי. הוא בטח בי לגמרי והיה יושב לידי בנאמנות גדולה. מדי פעם אף איפשר לי לחבק בעדינות את צווארו. הוא ידע שזו אני שנוסעת לדוכן הדגים של חמודי בשוק עכו פעמיים בשבוע להביא לו דגים טריים. וחמודי שמר עבורו כמות נאה של דגים קטנים, שהיו פחות יפים לממכר. הוא אהב את הרעיון של דייג שמאכיל שקנאי.

כדי לקרב לבבות של אנשים וילדים אל השקנאים, לעתים הייתי מאפשרת למבקרים, בזמן האכלה שלו, לנסות ולקלוע דגים טריים אל תוך השק במקור של שקי. מה ששימח מאוד גם אותו וגם אותם. וכך עברו לנו הימים בנעימים. שקי חי שמונה שנים ביער הקופים, עד שבוקר אחד כשבאנו לעבודה מוקדם בבוקר מצאנו אותו שוכב מת. בנתיחה שלאחר המוות נמצא שהוא נחנק למוות לאחר שבלע שקית גדולה מלאה בחבילות של חטיפים. שקית אחת שנזרקה אליו על ידי אחד המבקרים, כשהצוות לא שם לב.

היה לי פעם חבר שקנאי. סיפור חייו ומותו (המיותר, הטרגי) של שקי, עורר אותי לקחת את המושכות לידיי בחינוך, בהסברה ובלקיחת אחריות רבה יותר על התנהגות קהל המבקרים מול החיות. התגלה לי רובד נוסף שנדרש ממני בעבודה עם החיות בשבי, והתחלתי ליישם את השיעור ולהשמיע את קולי בקול צלול ורם. מאז חלפו שנים רבות, אבל תמיד, כשלהקת שקנאים חולפת בשמיים, אני חושבת על שקי.