כמו מכונת אהבה שבורה

בכל חג אהבה, ולנטיין, או ט”ו באב, לועזי או עברי, זה צף מחדש: שירי האהבה אינם בדיוק שירי אהבה. הם יותר שירי כמיהה. געגוע. ערגה. אבדן ופרידה. שירי כאב. לפעמים שירים על אהבה שהיתה ואיננה עוד. לפעמים על אהבה נכזבת, על לב שנשבר, או על אהבה שלא מתממשת, כזאת שלעולם לא תושג. “אני רואה אותה בדרך לגימנסיה”, למשל, כשאריק איינשטיין שר את המילים של רוטבליט הנער: “היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע”. או ב”היא כל כך יפה”, של להקת כוורת, כשדני סנדרסון שר: “זה צובט בלב שלך. בכאב. הייתי נותן לה שק של סנטימנטים, אך חיכיתי יותר מדי. והרגע עבר.” יצחק קלפטר שר: “שוברת לבבות קטנה, אני שבור ללא תקנה”. מתי כספי שר:” קול קורא הלילה, אין עונה הלילה… איך שאשתנה, בשבילך”.” שלמה ארצי זועק:” או או או…תגידו לה… היא לא יודעת מה עובר עלי” ושלום חנוך עם להקת תמוז: “אני לא יודע איך לומר לך, מילים לא אומרות מאום”. 

ואולי באמת המילים לא אומרות מאום. 

בראשיתה של המדינה היו שירי האהבה העבריים מלאי עזוז וגבורה. נשים שמחכות לגברים היוצאים לקרב. מרבית השירים היו נטולי כל קונוטציה מינית. באהבה, כמו במלחמה, הם הכילו בעיקר רגשות של מחויבות ושליחות. שררה זהות מוחלטת בין נאמנות וזוגיות לבין המוות הבלתי נמנע.

לדוגמה,”יצאנו אט” (מלים: חיים חפר, לחן: דוד זהבי), שיר פרידה מאהובה יפה: “… ואת היית יפה כשתי עינייך, עת הדמעות היו בן עצורות… ואת זכרת את השעות בטרם יצאנו במשעול הצר לקרב”.

ב”הוא לא ידע את שמה” (מילים חיים חפר, לחן סשה ארגוב) – היתה לה צמה, לנערה העברית היפהפייה, אבל, “הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא, וכשהלך בלי שוב היא נותרה חיוורת וזכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה”. עצוב.

באתוס הישראלי הצומח, עצב עמוק, כאב הפרידה והשכול שזורים כמעט תמיד באהבה הגדולה. אחוזים זה בזה. גם ב”אל נא תאמר לי שלום” (מלים ולחן: טולי רביב), “צחוק בעיניים דומעות… אש ושלהבת בלבב בוער, כי הפרידה עצובה”. האהובה מבקשת: “אל נא תאמר לי שלום / אמור רק להתראות / כי מלחמה היא חלום טבול בים של דמעות”. בכלל, המונח “ים של דמעות” עוד ישוב ויופיע לא מעט בזמר העברי. 

הלאה. “מה אומרות עינייך” (מלים: יצחק שנהר, לחן מרדכי זעירא) תוהה החייל הקרבי: “בוקר עת יאור / ואשוב מלחום / האמצא עדיין זכר לחלום?”. ב”סתיו בחלונות” היפהפה והקודר של יפה ירקוני (מלים ולחן אמיתי נאמן), האהובה מקוננת: “ולפתע נותרתי לבד / כי הלכת ומאום לא אמרת / עוד חיכיתי לשווא / בלילות ארוכים / אך אתה מעולם לא חזרת”.

לפעמים, הפתעה מסוימת, דווקא האהובה היא זו שמתה. כמו ב”מגדלור” (מלים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי) השיר ששושנה דמארי הפכה לקלאסיקה ובו מלח יוצא אל הים וחומק עם שחר, ואהובתו אומרת לו “הישאר, כי לא אוכל יותר!” – אבל הוא הולך שוב אל הים, וכשהוא חוזר היא כבר לא בין החיים. “הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים, ולבה כגוש פחם שחור / ורק אז בלאט גילו לו השחפים / כי לבה היה לו מגדלור”. שלושים שנים מאוחר ויתר יכתוב יאיר לפיד לריטה את “שיר אהובת הספן” שבו הספן הוא זה שמת והאהובה נשארת שבורה. וב”הביאו את הנגרים” של אלג’יר, שר אביב גדג’ לאוהבים האבודים: “הביאו את הציירים, שיציירו אותי בצבעים חדשים. הייתי רוצה לשיר בצעקה גדולה, אבל עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה.”

בפזמונים שנכתבו מחידוש היישוב דרך השנים הראשונות של המדינה ועד סוף שנות השישים, השירים מאופיינים בנטייה מובהקת לערכים ציוניים ולסוציאליזם הישן. הדבר התבטא בין היתר בכתיבה בגוף ראשון רבים, לא היה “אני”. היה “אנחנו”. אנחנו יחד, כולנו רוצים לבנות את הארץ. מוכנים ומזומנים לצאת לקרב יחד. רוצים לבלות במשותף. וגם שירי האהבה קיבלו את גוף הרבים הזה. לדוגמה, “יש לך פה עניין עם פועלי בניין / שאוהבים אותך / עד ראש הגג”. הערכים הם אותם ערכים, ערבי הווי משותפים בחדר האוכל והרי אנחנו שנינו מאותו הכפר, ואנחנו הילדים שיוצאים לטיול ומוצאים ביחד כלנית. 

בשנת 1967 היה שלום חנוך הצעיר, יוצא להקת הנח”ל, מהראשונים שהחלו לכתוב שירים אישיים בגוף ראשון יחיד. כבר לא “יצאנו”, “שנינו” ו”הלכנו” אלא אני. עצמי. כתיבתו היוותה גשר בין עולם האתמול אל עולם ההווה, העכשווי. הכתיבה האישית היתה מרעננת ושונה. ביטוי של עולם פנימי רגשי של אדם המתאר את חדרו, את חוויותיו הפרטיות ואת המרחב האינטימי שלו. אריק איינשטיין גם הוא החל שר, בקריירת הסולו – “אני” וכבר לא “אנחנו”. “אני שר” במקום “החלטנו להביא את האביב לתל אביב”. אצלם ואצל זמרים יוצרים נוספים, הכתיבה האישית הלכה ותפסה נפח ומקום לאורך שנות ה-70.

שלום חנוך כותב ב”לאט לאט” את המילים היפהפיות: “מגע כזה לא יתואר / אף פעם לא הכרתי בעבר / את מתקרבת אלי לאט לאט / את נמסה בין ידי לאט לאט / את תגלי מי אני לאט לאט / את תגלי לי מי את לאט לאט”.

ועכשיו נבצע קפיצה אל שנות התשעים.

מכאן ואילך, שירי אהבה גדולים של הזמן החדש שנתפסים בעינינו כרומנטיים ומרגשים, הם עדיין כאובים ושבורים, אבל לעתים קרובות גם ישירים וארוטיים. פחות לאומיות ופטריוטיזם מגויס, יותר מגע. “יקירתי” של אסף אמדורסקי, למשל, מדבר את מעשה האהבה: “בקרוב את / תדברי אלי שוב / וגופי ירגיש את חומך / ואת נשימותייך”. ערן צור, שרבים משיריו האהבה הם על גבול הקינקי, כותב ושר בסגנון ישיר ונשבר ב”פרפרי תעתוע”: “עכשיו תשמעי את / איך שאצעק / אני אוהב אותך”. המלים הישירות “אני־אוהב־אותך” פשוטות וקולעות גם אצל מיכה שטרית, ממשוררי האהבה הגדולים של הזמן החדש. “אני אוהב אותך / בגלל שאני אוהב אותי / אני פותר את בדידותך, ואת את בדידותי / אני אוהב אותך / ואם תראי לי את שלך, אני אראה לך את שלי”.

משוררים ופזמונאים כמו יעקב רוטבליט, יהונתן גפן, עלי
מוהר ואהוד מנור הביאו אל הזמר העברי יותר ויותר את הפרטי, האישי. 

ככל שהתגברה תרבות צריכת התקשורת וככל שהחמיר המצב הפוליטי והביטחוני, כך התגברו קולות המחאה של יחיד־מול־רבים וחלש־מול־חזקים מחד, ומאידך התכנסו היוצרים אל תוך עצמם והחלו לתת ביטוי לעולמם האישי. הזמר הישראלי של שנות התשעים ושל שנות האלפיים הוא כבר אישי לחלוטין, פורץ גבולות ולא עושה חשבון לאף אחד. חמי רודנר של “איפה הילד” (“מה שעובר עלי”), ערן צור של כרמלה גרוס ואגנר (“פתאום נהיה קיץ/אני מזיע מתחת שמיכה/אני אוהב אוהב אוהב אוהב אותך”),  עמיר לב (“את ראית את הבית, אני הכביש, פעם בחיים ככה אני מרגיש”). אופרה אחרת לגמרי. 

נשים יוצרות החלו לכתוב את שיריהן בעיקר בשנות ה-80. אסתר שמיר (“במקום הכי נמוך בתל אביב”) וסי היימן (“אל תוותר עלי כל כך בקלות, זה לא כל יום שאני מוכנה לקירבה”) ובסוף העשור ההוא, גם נורית גלרון החלה לכתוב את שיריה. בשנות ה-90 פרצו אתי אנקרי, טל גורדון, דנה ברגר ולאה שבת כזמרות־כותבות אישיות. 

נשים כותבות אחרת. אתי אנקרי (“קח אותי כך”) שרה: “קח אותי אליך / חבק אותי חזק / קח אותי אליך / אין לי כוח למשחק / קח אותי אליך / לטף אותי לישון / קח אותי כך”. סיון שביט, ב”נשקי אותי”, כותבת על גבר שנוסע איתה במכונית, עם סיגריה בפה ורדיו פתוח, שר לה שיר אהבה, ואומר לה: “נשקי אותי חזק / נשקי עד שיכאב / והשמש לא תשקע / את אחת ויחידה / אהובתי המופלאה / ואני אוהב אותך”. 

בעבר, כששרו בעברית על אהבה, השירה היתה הטרוסקסואלית ומאופקת. הדור החדש כבר לא עוצר שם. עם קום המדינה איש לא היה מעז לשיר כמו מאיר בנאי ב”השמש עוזבת” משפט כמו: “בים להיות איתך / ללקק מגופך את המלח / עינייך יפות יפות / אני מבקש רק לתת לך”. עשר שנים קודם לכן כתב אפרים שמיר ב”הרבה יותר מסתם אחת” את המשפט “אני נותן לך בגאוותי לשחק / ואת זיעת הסוסים ממך מוכן ללקק”, אבל ברור שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לכתוב ולשיר כמו עברי לידר ב”זאת תמיד אהבה”, משפט כמו “הוא פשוט מאוד מוצא חן בעיני”. זה שיר שעוסק לא רק בהומוסקסואליות אלא, רחמנא לצלן, בשלישיה. שני גברים ואשה. הוא, והיא, והוא: ” זה יפני או סיני אני תמיד מתבלבל/ וזה חשוב לי אחרת לא הייתי שואל/ הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיני/ שרציתי לדעת איך כדאי להתחיל לדבר/ את יודעת שפות, אז תיגשי/ המשולש הזה מנסה להיות אמיתי.”

בעבר, אף אישה לא היתה שרה לאישה: “בואי אל תוך הפלא / שם את שלי / בואי אלי / פה בין ידי / בתוך עיני / את כל חיי / בואי” (“בואי אלי”, קורין אלאל).

היסטורית, השינוי התחיל עם כניסתם למגרש של הכותבים שהושפעו מהשאנסונרים הצרפתים. יעקב שבתאי תרגם את “הגבירה בחום” של ג’ורג’ מוסטקי (ששרו יוסי בנאי ואילנה רובינא) ובו תואר מעשה האהבה (“ותהיה לי לעיר מקלט במיטתך”). לא עוד 

הסתפקות בפרידות ושקיעות ורוחות של סתיו, אלא גוף נוגע בגוף. מותר להניח שצרויה להב לא היתה מגיעה ל”דרך המשי” הארוטי שלה בלי אלה שסללו את הדרך 20 שנה קודם.

ועדיין, ועל אף כל האמור לעיל, ובניגוד מה לכל מה שטענתי פה עד כה, שירי אהבה מופלאים ואלמותיים נכתבו על פני כל השנים, גם לפני קום המדינה, וגם ממש בתקופתנו אנו. פשוט שירי אהבה יפים:

“אהובתי” של יובל בנאי ואורלי זילברשץ, ששרו חברי משינה ושירים שפורטים את הסקס המפורש, כמו “חשמל בכפות ידיך” שכתב יורם טהרלב לרותי נבון: “חשמל זורם בכפות ידיך / אהוב אותי חלש / אהוב אותי בכפות ידיך / ככה לאט, נואש, לחי צוואר כתף, ככה לאט לאט לוטף, אהבו אותי במשעול שפתיך / ככה לאט, עכשיו / תן לי יותר ועוד ועוד ועוד”…”. וכמו “דם חם, דם חם, זה מה שכולם אומרים שיש לי” (שרי).

בין השירים שנכתבו בידי גדולי המשוררים של פעם (“אילאיל” של שאול טשרניחובסקי, “הכניסיני תחת כנפך” של ביאליק) לבין משוררי־זמרי התקופה הנוכחית, היו עוד שירי אהבה דגולים ורבים שנוצרו ממש בידי משוררים עבריים, שכתבו בשפה גבוהה ובשלל דימויי גוף, אור וצבע על הרגש הנותן את הטעם לחיים. כך יהודה עמיחי “באהבתנו”, ששרה יהודית רביץ (“באהבתנו גוף הפך מקום”), וכך לאה גולדברג (“בואי כלה” של אחינועם ניני) – “קרבתך וקרבת הים גזלו את שנתי / נשמת אפך נשבה מן הים ותחדור מלוחה אל ביתי”, וכך אברהם חלפי שחתום על “עטור מצחך זהב שחור”, הקלאסיקה הגדולה של אריק איינשטיין ויוני רכטר, אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שנכתבו וזומרו אי פעם בשפתנו.