להיות הבל-בוי של מתבגר בן 8

אדם חוזר וקציר יומו צנוע הוא ודל ועל גבו צרות החול עומסות לו כמגדל. ולפניו רואה פתאום את שתי עיניה של אשתו מביטות עליו ואומרות: אתה זוכר שאתה תורן מחר ב”נשק וסע”? אדם אוכל את החביתה שלפניו ויודע שגם אם ינסה שלא, המחר יבוא. “נשק וסע”- המיזם שבו הורים מתנדבים באים בבוקר לבית הספר ועוזרים לילדים לרדת מהמכונית של ההורים, לעזור להם עם התיק ולהביא אותם בבטחה למדרכה. כששמעתי עליו פעם ראשונה הזדעזעתי מהרעיון שאצטרך לתת נשיקה לילדים של אחרים אבל אז הבהירו לי שלא, שזה סתם שם. המשימה היא אחרת לגמרי. ונתנו בי מבט שנותנים לאיש עם בעיה. והתברר לי באמת שיש לזה מלא שמות אחרים, כמו “אור ירוק” או “סע לשלום” ובקיצור זו הדרך הכאילו שובבית להגיד לילד – יאללה, סע. 

אדם עומד בתחילת יומו על מדרכה ליד בית ספר, לבוש בווסט צהוב והוא הבל- בוי של בית הספר. לידך עומדים קבוצת ההורים שסונג’רו גם הם לאירוע הזה. על הבוקר אתם נאספים, השומר של בית הספר נותן לכם ווסטים צהובים מתוך שקית ורודה של רמי לוי. נעמדים זו ליד זה עם שמחת חיים של חיילים בתחנת אוטובוס ביום ראשון. אין הרבה דיבורים ביניכם כי אין מילים. נעמדים עם המבט אל הכביש בדריכות עמומה, מחכים לטור המכוניות שהולך להיערם ובתוכו ילדים במושב האחורי כשבקדמי יושב הורה שנותן לכם מבט של – קחו אותם. 

רובנו טרוטי נפש עוד לפני שהכל מתחיל אבל כמובן שיש תמיד את האחד שהוא איש של משימה. כאן, כמו בחיים, כשהוא על זה הוא על זה. הוא בא לתת בראש. הוא לא מסתפק בווסט המשומש שנותן השומר של בית הספר. הוא יוצא מהרכב שלו עם ווסט משודרג שיש לו בתא הכפפות (יש לו באוטו עוד ווסט כי הוא גם מתנדב ב”ידידים” ומחלץ אנשים זרים שנתקעו בכביש. ככה, בשביל הנשמה. והסלפי בסוף). האיש הזה מתקדם בצעדי ענק ונעמד לידך על המדרכה, הוא היועז הנדל של ה”נשק וסע”, והוא מרעים עלינו בקולו “בוקר טוב אנשייים!”. כשתסיימו, הוא ייפרד ב”יאללה אנשים, שיהיה יום אש!” אם היה זמן הוא היה מוציא את המכונת אספרסו הניידת שלו אבל אי אפשר, עכשיו יש משימה לפנינו, והוא איש משימות. 

ויש את האבא האחר. זה שהוא איש של אנשים (תכל’ס, רכלן מושבע). הוא הגיא פינס של ה”נשק וסע”, בא אליך עם תנוחת “יש לי הסתודדות חשובה איתך”, נעמד לידך ומקדם שיחה שנוגעת למחנכת, לדינמיקות של הילדים בכיתה, כמובן לאמהות ולאבות האחרים ומה לא. אתה לא זוכר את השמות, לא את הילדים, אין לך מושג מה שמה של המחנכת וגם לגבי השם שלך ברגע הזה אתה כבר לא כל כך בטוח, אבל אתה מהנהן. 

ויש את זאת שלא מגיעה. תמיד. היא נרשמה לתורנות אבל לא הגיעה. כי היא שכחה. כי מה אתה רוצה, יש לה מלא עבודה על הראש אז איך היא אמורה לזכור כשאף אחד לא שלח זימון לקלנדר. כי למי יש זמן? וזאת שאומרת: “פייי, איך בא לי קפה פיייי, איך בא לי קפה” כי בשעה הזו במשרד שלה היא שותה את הקפה הראשון בתוך ספל שעליו כתוב “בוקר טוב הוא בוקר עם קפה!” ומיד ההוא, המשימתי, נותן בה מבט של – וואה וואה וואה, אם לא היתה לנו משימה הייתי מרים לכם פה ציליה + עוקב מים + פוייקה, בר דינמי, רשת כדור עף וסאג’. אבל זהו שיש משימה, כאמור. 

והנה אט אט מגיעות מכוניות ראשונות למדרכה, עולות במעלה הכביש כמו המסוקים באפוקליפסה עכשיו, ועוצרים לידך. אתה ניגש למכונית, פותח את הדלת ושם, הו שם, אין כמו הריח של רכב משפחתי על הבוקר. הם קמו לא מזמן, והאמא נורא ממהרת. נתחיל בילד, השייח’ של האירוע. הוא מסתכל עליך ממרום המושב האחורי, מסמן לך עם האצבע איפה התיק. אתה פותח לו את החגורה, הוא בנון-שאלאנט יורד מהאוטו ומחכה שתוריד לו את התיק כי הוא הרי שייח’ והידיים שלו עדינות מכדי להוריד תיק מהאוטו. וכן, כל תיק מפתיע אותך מחדש מכמה הוא כבד. קדימה, נער מזוודות, קח אותי אל המדרכה. כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי (ועם האוטו שלי) אני מנסה לפלח ולפענח את ההתנהגות לפי סולם “רכבים טחונים = ילדים אנטיפתים” אבל לא. בשעה הזו של היום כולם מתנהגים אותו דבר והם מתנהגים חרא. אולי אולי יש פילוח אחד שכן עובד – ככל שהילד שאתה פותח לו את הדלת מתקרב לגיל ההתבגרות (שהיום כידוע מתחיל בגיל 8), ככה רמת האנטיפתיות עולה. לא כלפיך, כלפי ההורה שבאוטו. האמא נפרדת ממנו בצעקה מהחלון של “ביי-חמוד-שיהיה יום טוב-תיהנה-אוהבת-אותך” והיא נענית ב”ביי ףףף ביי”.

מגיע האבא שכשהוא נפרד הוא מתעקש על נשיקה לכל ילד עם “יום טוב אהובים שלי יפים שלי אבא אוהב אתכם” כאילו זה הסוף, הטוב למות בעד ארצנו שלו. אתה לרגע ציני אבל לרגע אחר אומר לעצמך – אוי ואבוי. זה כל כך שונה מאיך שאני נפרד בבוקר. אולי אני באמת צריך ללכת סוף סוף לריטריט אבות ובנים בפרדס חנה שראיתי בפייסבוק. חלק מההורים אומרים לך תודה על שירות הבל-בוי שלך וחלק לא אומרים מילה. רק מביטים עליך מהמושב הקדמי זעופים ושותקים תוך כדי שאתה מוציא את הילדים שלהם, סוחב להם את התיק ושומר על חייהם. ההורים האלה מסתפקים במבט שאומר – נו, זה הכי מהיר שלך? פלא שככה החיים שלך, עם זמן להתנדב בבוקר?

והיתה גם אמא שסירבתי להוריד את הבן שלה מהכיוון של הכביש כי מסוכן ואסור והיא נזפה בי שזו חוצפה. שאני חוצפן! ואני אמרתי לה – גברת, זה מסוכן, לא צריך לכעוס והיא ענתה לי – חכה, אני אתלונן עליך בבית ספר ולרגע נלחצתי מזה שהיא תלך למנהלת בית הספר ותגיד – המנהלת, אבא של גוני לא התנהג יפה הבוקר!

אחת לכמה דקות, הילד שלך יבוא אליך להשוויץ לחברים שלו שאבא שלו, ובכן, הוא אמנם לא שוטר או כבאי או אושיית טיקטוק אבל הוא איש עם ווסט צהוב על המדרכה של בית ספר! והילד שלך בתוך המון הילדים נראה לך קטן ופגיע כשהוא עובר ליד חבורה של קשוחים יציבים עם מבט של אנשים שכבר ראו דבר או שניים. בכל זאת, הם כבר בכיתה ד’ בנאדם. וחייבים לומר משהו על המכוניות שצצות מדי פעם ובוקעת מהן מוזיקה חסידית בווליום גבוה. עכשיו, זה בית ספר ממלכתי וכולי, כן? לרגע מוצף בתחושות מהסוג הרוגל אלפרי ורעיונות מחאה, אבל אז אתה מבין – אין אתאיסטים בשוחות.

ערימה של ילדים עם טרולים במקום ילקוט עומדים מול שער בית הספר כאילו היו בגייט של שדה תעופה והם בדרך לקרוז. השומר לא נותן להיכנס עד השעה המוגדרת ברמת השניות כי הרי זה לא שער לבית ספר אלא בעצם זה השער למפעל ההוא (הלא באמת קיים) שלנו בדימונה. מעניין; הדאגה הגדולה של משרד החינוך בענין הכניסה לבית הספר היא רק לגבי מי נכנס פיזית. פחות לגבי מה נכנס. למשל איזה תוכן. 

בדיוק כשהילד שלך יבוא לעוד סיבוב דאווין עם חברים תעצור לידך טסלה לבנה וכשתבוא לפתוח את הדלת לא תדע איפה לעזאזל הדלת בדבר הזה ואיך פותחים אותה. ואז תראה את הילד שלך שבא להשוויץ, מכורכם פנים, צריך להסביר למה אבא שלו כבר דקה מלטף טסלה של מישהו אחר מכל הצדדים. 

אתה לא מצליח להפסיק להיות בומר בראש ולחשוב על זה שכשהיית ילד, מדי בוקר וצהריים היית הולך את הרבע שעה הזו לבד לבית הספר, בין הכבישים העמוסים של העיר בתחילת בוקר ואיש לא עמד שם עם ווסט ולקח לך את התיק. והנה, הילדים של עכשיו, כמו ביצים בתבנית ביצים, בזהירות בזהירות, מונחים בבטחה על ידינו, ליד השער. ואתה שואל את עצמך על האשליה הגדולה של הבטיחות, על הניסיון הגדול של הזמן הזה להסיר מהחיים את כל מה שמזיק בהם: שהסיגריות יהיו בלי ניקוטין, הקפה בלי קפאין, האהבה בלי תלות, התשוקה בלי קירבה עודפת. הכל תחום ומופרד ומוגן. ואם לא הצלחנו להסיר את מה שרע, אז לפחות שיהיו מדבקות אדומות שיזהירו מהסוכר והנתרן. זה לא רע. וזה טוב, כי בשביל להגן על הילדים שלי אני אתן ביס לכל מי שיתקרב. ואתה מרגיש מצוין על כך שאתה חלק ממיזם הבל-בוי הזה, ודווקא אז צף בראשך בראש הסרטון שעלה השבוע עם הילד הממושקף שאוכל מכות רצח במסדרון בית הספר וכולם עומדים ומסתכלים ולא מתערבים.

ואתה אומר לעצמך שאולי ההגנה הגדולה בכניסה לשער של החיים רק באה לכסות על החרדה הגדולה מול העובדה שבעצם מה שקורה שם מעבר לשער, בחיים עצמם, הולך ונהיה פראי יותר ויותר. אז מה שנשאר לך זה רק לומר לעצמך שלפחות עד השער, אתה נותן את כל מה שאפשר.

כתבות שאולי יעניינו אותך

ראש מועצת קצרין לא מרחם על ילדי הגן

קבוצת הורים מקצרין רצתה חינוך אחר לילדיה. הם יזמו הקמת פארק חינוכי שישחרר את הילדים הלכודים בבתים ויאפשר להם למידה פתוחה ונושמת בטבע. מועצת קצרין הכריזה עליהם מלחמת חורמה ונאבקת בהם כאילו היו גוף עוין ומסוכן שבא לחסלה. 

שר החקלאות, עודד פורר יוזם תקנות שיאפשרו לכל רשות עירונית לכרות עצים כראות עיניה. פעילי איכות הסביבה מתכוונים להילחם עד האקליפטוס האחרון

“לא האמנתי שזה יגיע למימדים כאלה”

זמן קצר אחרי שהגיע עם רעייתו אביבית לאילת, הקים חיים זהבי ארגון שמאכיל ותומך במאות אנשים. גם כשבנו הצעיר נפטר, במהלך השבעה, העשייה שלו לא עצרה. שיחה עם אדם שנותן להמון אנשים סיבה לקום בבוקר

זמן קצר אחרי שהגיע עם רעייתו אביבית לאילת, הקים חיים זהבי ארגון שמאכיל ותומך במאות אנשים. גם כשבנו הצעיר נפטר, במהלך השבעה, העשייה שלו לא עצרה. שיחה עם אדם שנותן להמון אנשים סיבה לקום בבוקר

תרופת סבתא

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז'אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז’אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות

האיש שהחליט לאתחל את העולם

ניב עמיר נסע לאוסטרליה אחרי הצבא, נשא שם אישה, הפך לאבא ואיש עסקים מצליח ונינוח, עד שיום אחד הכה בו רעיון: הוא חייב לעזוב הכל ולארגן בישראל כנס התעוררות בינלאומי ענק. וזה הצליח מעל למשוער, למעט פרט אחד קטן – שנייה אחרי שהוא נחת כאן פרצה הקורונה והכל בוטל. אבל את התנופה שלו כבר היה מאוחר לעצור, וכך קם ארגון "ביחד", שבונה מהיסוד תשתיות קהילתיות של חינוך, בריאות כלכלה ועסקים. הם מקימים גם ישוב חדש בדרום, ומטבע קהילתי דיגיטלי

ניב עמיר נסע לאוסטרליה אחרי הצבא, נשא שם אישה, הפך לאבא ואיש עסקים מצליח ונינוח, עד שיום אחד הכה בו רעיון: הוא חייב לעזוב הכל ולארגן בישראל כנס התעוררות בינלאומי ענק. כך קם ארגון “ביחד”, שבונה מהיסוד תשתיות קהילתיות של חינוך, בריאות כלכלה ועסקים

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

קחו את הילד, תחזירו לי אותו בגיל 18

יותר ויותר גנים ומעונות מרושתים במצלמות מעקב שבולשות אחרי תנועת הגננות. אבל שום מצלמה לא מופנית אל ההורים, ואל האחריות שלהם

יותר ויותר גנים ומעונות מרושתים במצלמות מעקב שבולשות אחרי תנועת הגננות. אבל שום מצלמה לא מופנית אל ההורים, ואל האחריות שלהם

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

החיים, עכשיו במבצע!

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.

פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.

[login_fail_messaging]