מגע ידו של גאון
נזכרתי השבוע בלהקת בלונדי. לא היתה לזה סיבה מיוחדת, חוץ מהעובדה שראיתי את התקליט באוסף שלי, וחייכתי לעצמי בסלחנות. נזכרתי איך בימי התיכון הסתרתי בארון את התקליט השלישי של דבי הארי וחבורת הבחורים שלה. הימים ימי סוף הסבנטיז ואני נער ביישן, מופנם, מסתגר וגם קצת מתנשא ששומע באך ופרוגרסיב וג’אז ואלקטרוניקה גרמנית ולד זפלין וביטלס, וקצת לא ידעתי מה לעשות עם החבר’ה שיבואו ויגידו, אתה שומע בלונדי??? בלונדי??? זה פופ! פופ!!!
היו אלה שנים של דו אנד דונט: או שהיית בצד הנכון (רוקנרול, סרטי איכות אירופאיים, קפקא) או שהיית בצד המסחרי. היית פופ. ולהיות פופ זו היתה הפאדיחה של העולם. זה היה להשתייך…
תגובות