קודם באים הסטלנים, אחריהם הנדלניסטים
מדי שבוע יעביר כאן עמׂר בוגר (מומחה מדופלם בהתנהלות לא כלכלית ומספר 5 מיליארד ברשימת עשירי העולם), מדריך לחיים ללא מסגרת אשראי. והשבוע: איך לעזוב את תל אביב בלי חרטות
הזעקה הזו מהדהדת לי בראש מאז שעזבתי את העיר. במשך חודשים הייתי שומע אותה פעמים רבות במהלך היום. תמיד במבטא הפורטוגזי של נונו, בחור רגיש וחתיך שהגיע לתל אביב לחופשת הבראה כדי להתרחק מפיתויים ונחת אצלי בחצר של העסק. הוא פרח כאן כמו ברווזון מכוער, נשים עמדו בתור לבלות איתו את הלילה, גופו התכסה בקעקועים והכבד שלו עבד שעות נוספות (הוא אפילו קיעקע 7.9% על גב כף הרגל בהוקרה לבירה הזולה שכיכבה בדיאטה שלו). בבוקר הוא היה מגיח מהאוהל בשאגת “תל אביב, מה עשית לי” וכל רגע משמעותי לאורך היום חילץ ממנו עוד שאגה מופנית לשמיים של דרום תל אביב.
נונו כבר מזמן חזר הביתה לטפח את אוסף הקקטוסים שבקוציו הוא נאחז כדי לא להחליק לתהומות השיכחה של פרחי הפרג. לא הרבה אחריו עזבתי גם אני את העיר שהיתה לי בית שני עשורים. לא בטריקת דלת, לא בתחושת תבוסה, פשוט נגמרה לי העיר מכל הבחינות. לאורך כל השנים שגרתי בה לא זכור לי שחוויתי תסכול כלשהו מיוקר המחייה, מההחלטות אסטרטגיות של העירייה, או מכוחות הג’נטריפיקציה שהניעו תהליכים.
תגובות