שחור בעיניים

את דוידֶה הכרתי בסוף 2014, כשקבוצה גדולה של מבקשי מקלט מאריתראה ומסודן החלה לצעוד החוצה ממתקן הכליאה “חולות” בדרום הארץ – בצעדה ארוכה ומרגשת לעבר הכנסת. דוידֶה היה ממובילי הקהילה האריתראית, ומי שהפך חברי הטוב ביותר ביניהם. אדם שקט, נעים, אינטליגנטי, משכיל ומצחיק. הוא מי שסיפר והסביר לי על חייהם שם, תחת אותה דיקטטורה נוראה שממנה נמלט, ועל חייהם הקשים פה. רוב האנשים אינם מודעים לגודל הזוועות המתרחשות באריתראה, על אכזריותו של הפסיכופת העומד כבר עשרות שנים בראש המדינה המפורקת והפצועה הזאת, או על מה שעבר על הנמלטים משם בדרכם לפה. סיפורים קשים ביותר. הקשים ביותר שאפשר לדמיין. קחו את כל האלמנטים האפלים, האלימים, הסדיסטיים, המשפילים והאכזריים ביותר הקיימים בבני אדם, וחברו אותם יחד לעדויות שגם לאנשים הקשוחים והעמידים ביותר קשה מאוד לשמוע. משטר ללא כל ערכי מוסר, המתייחס לאזרחיו כעבדים, כופה עליהם שירות אינסופי בצבא, בוזז ואונס כאוות נפשו ומביא את המדינה למצב של אסון הומניטרי קולוסלי. אם למישהו בעולם מגיעה מעט חמלה, תמיכה, הבנה, הכלה – אותם פליטים ופליטות הם באחד המקומות הגבוהים ברשימה העגומה הזאת.

בליבה שהובילה את אותו גל מחאה ראשון של מבקשי המקלט היו כמה אריתראים, סודנים וישראלים. כעשרה בסך הכול. אני זוכר היטב את הרגע המרגש-מתוח, ממש בתחילת צעדת הענק הראשונה, כשהשורה הראשונה המתינה לשעת תחילת הצעדה, ומאחוריה עשרות אלפי פליטים, נרות בידם, גברים, נשים, ילדים. כולם נרגשים. ואז הגיע הרגע שבו התחלנו לצעוד ברחוב לווינסקי לכיוון רחוב העלייה. הם התרגשו עד דמעות, רקדו משמחה, שרו. עבור רבים מהם זו היתה הפעם הראשונה שבה יצאו מגבולות ה”גטו” וראו את רחובות העיר הראשיים. המשטרה הסתכלה בתדהמה, כי הכל עבר בסדר מופתי, בשקט. אני נזכר בימים האלה ומבין את עומק הטעויות, את העוול ואת אובדן התמימות שהיתה שם. אובדן התמימות שכולנו חווים במידה כזו או אחרת מול המציאות הזאת. חשבנו שמישהו יראה, יקשיב, ישקול או אפילו רק יזהה את ה-Win Win הקר שיכול להתקיים פה – מעמדם יוסדר, והם יהיו כוח עבודה כנוע וזול בשירותם של מאות מעסיקים. אז חשבנו…

זו קהילה שעברה טראומות פיזיות ונפשיות מזעזעות, ולאורך שנים ארוכות התנהלה בצנעה ובהנמכת ראש. קיבלה סטירה אחר סטירה מכל כיוון אפשרי. זלזול תהומי מן המדינה שיצרה במו ידיה בעיה הומניטרית ופצצה מתקתקת. מספרם לא רב, ולמרות כל “תחזיות האימה” נשאר יציב ולא גדל כמעט כלל. אם היו לבנים ולא כהי עור היו זוכים, ללא ספק, ליחס אחר. האם מישהו סופר את הפליטים האוקראינים? האם מישהו מערער על זכותם להסדרת מעמדם כפליטים? ייאוש מתמשך מוביל לרצון לברוח – בשתייה, בצריכת סמים, בהימורים ובאלימות. את תנאי החיים המחפירים בדרום העיר, את ההזנחה ואת ההשפלה אפשר להכיל עד גבול אנושי מסוים, לא עד אינסוף. הזמן עושה את שלו וכל אלו נגסו עם השנים בבשרה.

ישראל של אז, ובוודאי היום, כבר שרויה עמוק בתוך רוח ה”עליונות היהודית”, הגזענית, ה”ביטחונית”, הגסה והעיוורת. אינטרסים מושתקים כאלו ואחרים עומדים מאחורי התנהלות המדינה מולם, ומייצרים את המצב הבלתי אפשרי שבו הם מצויים. אינטרסים המובילים לשותפות מעוותת ובזויה בין ישראל לדיקטטור האריתראי המנוול איסיאס אפוורקי, שישראל הצילה פעמיים אחרי שחלה במלריה והוטס לטיפולים מצילי חיים פה בארץ (תחת ידיו המסורות של ד”ר אפרים סנה). השותפות הזאת כוללת מכירת נשק ותחמושת, אמצעי סייבר לרדיפת אזרחים המנסים להתנגד, אימון כוחות, ובעבור זה כסף רב, שימוש בנמל אריתראי בים האדום והעלמת עין מ’סוכנים’ של הדיקטטור הנשלחים לפה כדי לרגל ולהתעלל בפליטים מתנגדי המשטר – מעין “קאפואים” – תוך איומים על שלום קרוביהם שנותרו מאחור וסחיטתם. סוכני הדיקטטור פועלים כאן בחסות המדינה ומעצימים במשך שנים את המתחים הפנימיים. אינספור אזהרות נשלחו לכל גורם אפשרי בנוגע לקיום אירוע התמיכה בדיקטטור פה בתל אביב. אירועים דומים במדינות אחרות בוטלו מיד. אבל לא פה בישראל, המעוניינת ביחסי ידידות עם משטר ועם שליט המתעלל בנתיניו באופן בלתי נתפס. אלו “ידידנו”. ובעבור מה? כסף ו”ביטחון”? אין לתאר.

 “קונדיטוריית הפלא”. זה המודל שבו אנו חיים, שאפשר לזהות אותו בכל תחום. מפעל ענק לייצור עוגות שאוכלים אותן ובאורח פלא הן נשארות שלמות. לכאורה. קהילת מבקשי המקלט הכאובה והדרוסה, היא הקהילה המנוצלת ביותר במדינה. עבדים חסרי מעמד או זכויות. הם חיים בתת-תנאים מחפירים, ילדיהם נדחסים למחסנים עלובים בשעות היום, וכבר שנים ארוכות מסרבים לכל הסדרה של מעמדם כמבקשי מקלט. מצד אחד הניצול המזעזע הזה מחזיק ענפים שלמים בחיים, כמו ענף האירוח והמסעדנות בעיר, שבו הם משמשים כשוטפי כלים, מנקי שירותים וטבחים, בעבור פרוטות. מאות גורמים נהנים ממנו בכל יום, ומצד שני מטיחים בהם אשמות, השפלות ועליונות גזעית מחרידה. הם מטרה לתעמולה משטרית גזענית פרועה שרוצה לגרש אותם מפה. מצד אחד להתעמר ולהתעלל, ומצד שני לנצל אותם כלכלית עד הקצה תוך רצון להיחשב, לכאורה, “מדינה נאורה”; בדומה למשטר הצבאי והאפרטהייד המשתולל לצד התדמית הרצויה של “דמוקרטיה ליברלית” וחלק מן האיחוד האירופי; כמו למכור סייבר רעיל ורצחני לכל מי שרק מוכן לשלם – ולהתהדר בכינוי “אומת הסטארט-אפ” המתקדמת; לייצר ולסחור בנשק מכל הסוגים בהיקפים עצומים – ולהיות “אור-לגויים”; להיות “מדינת הניסוי” הרפואי הגדול שספגה נזקים ואבדות עצומים וגם “חלוצה רפואית” המעניקה פרסים לראש הנחש המפוייזר. אותה תבנית. אותו שקר. הרי לא יספרו לכם על מה שמתרחש במדינה המפורקת הזאת, על למה הם ברחו משם בלית ברירה, על סחר הנשק והסייבר שלנו איתו, על ההסכמים הצבאיים הסודיים, על הסירוב להסדרה של מעמדם הזמני, על האלימות וההשפלה, על פעילותם של סוכני הדיקטטור פה בארץ, על אישור האירוע המיותר והנפיץ למען הדיקטטור שלהם פה בת”א. מה פתאום שיספרו?! תיכף תצפו שיחשפו לנו גם את נתוני התמותה אמיתיים לפי “סטטוס” ואת החוזים עם פייזר.

צאו לסיבוב בדרום העיר, מי שטרם היה שם, באזור נווה שאנן – ותבינו. זו עיר אחרת, עולם אחר. מדהים שכל זה קורה כמה דקות הליכה בודדות משדרות רוטשילד – ה”סיטי” של הבנקים והמדינה. והכואב ביותר והמוציא מן הדעת הוא עד כמה הפתרון לכל זה פשוט, ועדיין אינו עולה על הפרק. סוכני ה”עליונות היהודית” והשנאה לכל מה ששונה עושים הון פוליטי על גבם, ואין כל צפי לשינוי באופק. הם מדברים על החמרה ביחס, “להיכנס בהם חזק” יותר, לרדוף אותם עוד יותר, להפעיל יותר כוח ועוד כוח. ועכשיו יש להם גם “תירוץ” טרי מדוע.

יש פתרון פשוט, נגיש, מתבקש, שאיש אינו שוקל. להסדיר את מעמדם כמבקשי מקלט, פליטי דיקטטורה רצחנית, מה שיאפשר להם לנהל חיים סבירים ולא חיי קיצון בלתי אפשריים. עם מעט שכל ישר ולב פתוח כל זה לא היה קורה. אם היו מחבקים אותם ולא יורקים בפניהם תוך כדי שמנצלים אותם כלכלית כעבדים בכל יום. במדינות אחרות זה קורה, אבל לא במדינת ה”עליונות היהודית”. הפלסטינים והסינים הם העבדים בתחום הבניין והתשתיות, התאילנדים עבדים בשדות, והאריתראים שוטפי כלים מנקי שירותים וטבחים בבתי הקפה ובמסעדות בכל העיר. בעבור פרוטות. מדינת היהודים בשיא תפארתה.

עד כמה שזה אולי נשמע נאיבי, טרם הגענו לשלב המתבקש שבו אפשר לדבר גלויות על “רוע” או “שקר” באולפני החדשות. להגיד ישירות את המילים הללו לנבחרי הציבור בפנים או להתייחס אליהם ככאלה. זה עדיין נחשב בלתי מתקבל על הדעת. ובכן, רוע קיים. השקר קיים. אגואיזם חזירי ציני קיים. איש לא יקבל אחריות על כל מה שהתרחש ב-12 השנים האחרונות. לא הממשלה, לא העירייה, לא בשום מקום. האם מקבלים פה אחריות על משהו, באיזשהו תחום? על פשעים קטנים כגדולים? על קבלת החלטות נוראיות וגזעניות? על תרומתם למצב המתרחש ברחובות? ודאי שלא. כל עוד יש גורם אחר להאשים, הכול בסדר. והציבור קונה את זה, בהיעדר עיתונות אמיתית כבר שנים.

מה עלה בגורלו של דוידה ומשפחתו איני יודע. לא דיברנו שנים. מקווה בשבילו שמצא דרך לברוח מפה למדינה שבה הוא זוכה ליחס אנושי וראוי. שהצליח לבנות לו ולמשפחתו חיים טובים ובריאים. שהמשטר האריתראי, המשטרה הישראלית, פקחים כאלו ואחרים או סוכני משטר כאלו ואחרים אינם רודפים אותו כתת-אדם. מגיע לו.

בנוגע למה שעומד לקרות פה בדרום העיר, איני אופטימי. המשטר פה בארץ, כמו משטרים רבים בעולם, מעוניין במידה נשלטת של כאוס ואלימות המספקת להם כלים “הסברתיים” מדוע יש להגביר את אמצעי ה”ביטחון” והפיקוח על כולנו. מצלמות זיהוי פנים, תווי מעבר, פיקוח ברשתות, יותר שיטור כללי ועירוני, הידוק מקסימלי, ועכשיו גם ירי בתחמושת חיה לפיזור הפגנות. “איומים” וליבוי שנאה הם לחם חוקם.

זוהי מציאות דיסוציאטיבית שבה הנתק בין ה”נרטיב הממסדי” לעובדות הולך וגדל.

ולנו אסור לוותר או לעצור לרגע את מלאכת ההנגשה של האמת מול נחשולי השקרים.

אסור לעצור את מלאכת הקודש של חירור הדיסוציאציות למיניהן – כדי לאפשר לאור השמש לחדור דרך אותם חורים.