ואיפה אתם הופעתם בחג?

והנה חלף לו שבוע “המדינה”, שבין יום השואה ליום העצמאות. מה לא נאמר על המנגלים, על ספריי השלג ועל המטס בשמי הארץ? אבל היו כמה עניינים קצת שונים השנה, אז אספתי אותם בשבילכם, ישר, וול דאן.

נתחיל בדבר הזה שהתחיל טוב ומאז עובר כל מיני מוטציות מוזרות. השואה. זאת אומרת לא השואה, חלילה, אלא יום השואה. כדוֹר שני, היום הזה זכור לי כיום שלי. הייתי פוסע בשער בית הספר כמו רמבו אחרי שחילץ את כל השבויים וניצח את כל הרעים, מתבונן בריחוק מחויך בכל שאר הילדים שהסתובבו שם בצבריות הזאת של ההורים שלהם או במזרחיות של ההורים שלהם ומסמן לכולם – הנני. כאן. יום השואה. קבלו אותי. האיש שהיה שם. זאת אומרת לא שהיה שם בפועל, אבל אבא שלו היה וזה מספיק בשביל ש… ובכן, קבלו אותי. השנים עברו ואבא שלי נפטר ואז הגיע הדבר הבא – זיכרון בסלון. הייתי בא לכל מיני סלונים שהזמינו אותי אליהם ומספר את סיפורו. עם השנים זה הלך ונהיה קצת מוזר. פעם אחת מישהי הזמינה וחשבה שאני גם מביא איתי הגברה, כיסאות, כיבוד ומחצלות, כמו הדי.ג’יי בחתונה שלה.

בתקופת הקורונה, כשהיינו עמוק בזום, הזמינה אותי חברת היי–טק לספר את הסיפור. ישבתי שם מול מלא מסכים. מנהלת משאבי האנוש הייתה דרוכה, לבושה לבן ומאחוריה היה רקע שהוכן מבעוד מועד ועליו המילים – זיכרון ושואה. המנכ”ל אמר כמה מילים חשובות ומרגשות, וברגע שהתחלתי לספר האיש אשכרה כיבה את המסך והלך. וגם היא. נשארתי מול ערמה של היי–טקיסטים במסכים שבהו בי מספר כאילו אני לא יודע שהם עמוק בתוך איזה אקסל או קודים, או מה שהם לא עושים שם.

 ואז התחילו לעלות ברשתות כל מיני אקססוריז – חבילת אירוח מפנקת לזיכרון בסלון, כולל עוגה טובה מקליפות תפוחי אדמה; סלבס שעושים זיכרון בסלון, לבושים טיפ טופ ומצטלמים כאילו הגיעו להשקה של בושם; עדות מהשואה בסגנון טד, קאברים לשרפה אחים שרפה, ומה לא. אבל אני המשכתי. מה אכפת לי? קהל, כיסא, אני יושב באמצע ונותן את השואו שלי – ציני אך רגיש, דומע אך מחויך, מספר סיפורי תופת בנגיעות של הומור ושל פואטיקה. שואה. דרופ דה מייק, אודי איז אין דה האוס. הייתי מסיים מותש כמו מרגי בתום יום העצמאות.

ואז הגיע יום הזיכרון לחללי צה”ל. תהומות על תהומות. אבל לא. הרשת כבר תרים לך, גם מתוך התהום. השנה זה היה – אתגר. העלו תמונות שלכם מזמן השירות הצבאי שלכם. לא סתם בשביל הנרקיסיזם, חלילה, אלא כדי לחזק את לובשי המדים ואת אנשי זרועות הביטחון. ואז הרשת התמלאה אנשים ונשים במדים, 20 שנה אחורה, שזופים במידה, אחרי שבדקו טוב טוב אם רואים בתמונה את הדרגות. מה עושים עם יום כזה שכולו אובדן וצער ותהום אחת גדולה של עצב? הופכים אותו לעוד יום כזה שבו הכל זה פרפורמנס אחד גדול שבמרכזו: אני. כלומר, לא אני ספציפית. אני לא העליתי. ברור. כי אני מורד בתרבות הזאת, כי חשוב לי להשאיר את היום הזה נקי וכאוב וגם כי אין לי שום תמונה טובה מימי הצבא. אני בעיקר נראה שם חיוור ומבוהל ורוצה הביתה. אז הסתובבתי ברחובות וחיפשתי מסעדות שחיילים אוכלים בהם, כדי לשלם על הארוחה שלהם ולהעלות לאינסטה לצד הכיתוב “דווקא ביום כזה. ודווקא בתקופה מורכבת כמו זו”, או משהו בסגנון. אבל לא היו חיילים באף מסעדה ותכל’ס גם אין לי כסף לשלם על זה. אז חזרתי הביתה, ריפרשתי בלי סוף לראות אם יש שיר חדש של נועם חורב על המצב והתעסקתי בנושא החם של יום הזיכרון–עצמאות האחרון – מה קורה עם אביב גפן? יופיע? לא יופיע? יופיע. למען כולנו.

אז לא תמונה מהצבא ולא תמונה כחייל. שכול וכישלון. וזה רק הזכיר לי שגם אף אחד לא פנה אליי כדי שאחתום על איזשהו מכתב מומחים שמתייחס למצב. לרפורמה. להפיכה. יו ניים איט. שכול וכישלון.

אגב, הפיכה – במפגשים חברתיים נוצרה איזו דינמיקה שבה אף אחד לא רוצה לדבר על פוליטיקה כי זה מעכיר, אבל גם כולם רוצים לדבר על פוליטיקה כי זה מדאיג ומרגש. זה כיף לדבר על פוליטיקה עם אנשים שחושבים כמוך; לנתח את כל הנקודות העיוורות של הצד האחר, את כל המניעים הפסיכולוגיים שגורמים להם לחשוב ככה, כי מה אפשר לעשות? אנחנו מוקפים בעיוורים מונעי תסביכים בעוד אנחנו מייצגים רציונל טהור ואובייקטיבי . ואז אתה מגיע למפגש עם אנשים. אתה מאוד לא רוצה לדבר על פוליטיקה (אם הם לא חושבים כמוך), אבל אתה מת לדבר על פוליטיקה (אם הם חושבים כמוך). אבל אתה לא יודע. אז אתה מרים להנחתה. ברכּוּת. בודק את המים ודופק משפטי גישוש לאוויר – “וואו, המזג אוויר השתגע, ממש טרופי, אה? טוב, בכלל הכל השתגע פה אה? אה? וואו. הבשר נשרף קצת. טוב, הכל בוער פה אה? אה”? ואתה מחכה לראות לאן ייקח את זה מי שעומד לידך. והוא עונה בחצי גרעפס של בירה – “וואלה, נשרף קצת, חצו פה את כל הגבולות”. אבל זו לא תשובה מספיק ברורה, חביבי. בראש אתה משתגע – נו! שישלים את המשפט! מי חצה את הגבולות?? אנשי המחאה? הממשלה? בג”ץ? מי?? סאעמק… ואז יש שתיקה. עד ההרמה הבאה להנחתה. עד אז נצלם את הסטייק, נוסיף פילטר ונכתוב – יאללה בלגן!

זו תקופה כזו. איפה שיש תהום, חרדה גדולה מהעבר–מהעתיד, איפה שיש משהו שאי אפשר להכיל מרוב שהוא גדול – אנחנו צריכים לעכל אותו. הוא עוכר שלווה, ואנחנו רוצים בטוב. אז אנחנו מפעילים על הבורות הגדולים מהעבר, מההווה ומהעתיד את מנגנון ההגנה שלנו. פעם מנגנון ההגנה היה אידיאולוגיה; רעיון גדול שיסביר הכל, ייתן משמעות, יחבר בין העבר להווה ויספק תמונת עתיד שתבטיח שיהיה בסדר בסוף. היום מנגנון ההגנה שלנו הוא הנרקיסיזם. צמצום המציאות לתוך פרפורמנס שבפסגה שלו עומד: אני. וזה קצת בריא בתוך סיטואציות חולות וזה קצת חולה בתוך סיטואציות בריאות. ומה זה בכלל בריא ומה זה בכלל חולה? והאני הזה עוטף את התהום ואת השמיים, את העבר ואת ההווה, את הצל ואת האור, את המציאות ואת הייצוגים שלה. אז אמרו מהיום: משואה לתקומה – אני על הבמה.