Primavera

אני לא מצליח לשבת בבית בשקט ולכתוב. ניסיתי להתחיל שוב ושוב, הדדליין כבר מזמזם מאחורי עורפי, מאיים לעקוץ, אבל הגוף שלי לא משתף פעולה. אז אני נכנע, מוציא כבלים מאריכים ומפצלי חשמל (הלפטופ שלי הוא מכחיש סוללות נודע) ומסדר לי פינת עבודה בחצר. הגוף מרוצה עכשיו, אבל הראש עדיין לא מצליח להתרכז.

זה תמיד קורה לי בתקופה הזאת, האביב מטריף אותי. כל מה שאני רוצה זה לשבת בחצר או בטבע ולהיבלע בתוך פרץ החיים הפרוע שמסתער לי על כל החושים: אני שומע בכל שניה לפחות ארבעה סוגים שונים של ציפורים…



תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.

מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?

טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

לוגו

Primavera

אני לא מצליח לשבת בבית בשקט ולכתוב. ניסיתי להתחיל שוב ושוב, הדדליין כבר מזמזם מאחורי עורפי, מאיים לעקוץ, אבל הגוף שלי לא משתף פעולה. אז אני נכנע, מוציא כבלים מאריכים ומפצלי חשמל (הלפטופ שלי הוא מכחיש סוללות נודע) ומסדר לי פינת עבודה בחצר. הגוף מרוצה עכשיו, אבל הראש עדיין לא מצליח להתרכז.

זה תמיד קורה לי בתקופה הזאת, האביב מטריף אותי. כל מה שאני רוצה זה לשבת בחצר או בטבע ולהיבלע בתוך פרץ החיים הפרוע שמסתער לי על כל החושים: אני שומע בכל שניה לפחות ארבעה סוגים שונים של ציפורים – כרגע נגיד זה צוצלות, דררות, עורבים, פשוש, צופית ועוד שניים שאני לא מכיר בשמם, רק שלום־שלום. וזמזום של דבורים, כולל הדבור השמן שהקיף אותי כמו מסוק שלוש פעמים לפני שהבין שאני לא רלוונטי.

והצבעים: צהוב זרחני של פרחי תלתן וחרדל על רקע הירוק ליים של עשבי החורף, הלילך העדין להפתיע של שיח המרווה, האדום בורדו של הפרזיות שנפתחו פתאום, לצד הסגול בורדו של הכלנית החדשה, והאדום־טוש־של־ילדים, נטול כל ניואנסים או בושה, של פרחי ההיביסקוס, או בשמם השני – הפאב של צופיות החצר, ובין כל אלה משיחות המכחול האקראיות של לבניני כרוב שעושים שופינג אבקנים. 

איור: תהילה גולדברג

והריחות: למרות צינון פרידה מהחורף, הריח הזה ימסטל אותי תמיד, התערובת הסמיכה של צוף והורמונים עם אדי טל שהצליחו לחמוק עד עכשיו מקרניים ישירות של שמש. וגם ריחות מסתוריים שהמוח שלי לא מזהה אבל הגוף מגיב להם בחמדה.

אפילו בבית הריח לא נתן לי מנוח, כי קניתי לי שני ראשים של שום טרי, ראשונים לעונה, גבעוליהם עדיין ירוקים. שום טרי, רך ולח, הוא מיצוי מרוכז של כוח חיים אביבי. לא מתחבא, לא מתבייש, אבל מעודן בהרבה מהגרסה המיובשת שמשדרת מרירות ודעיכה. שום טרי הוא כמו רגע הזריחה, אפשר ליהנות ממנו רק לרגע קט, לפני שהשמש מתחילה לקפוח. 

וזה כל הקטע של האביב: אם התעסקת במשהו אחר (וללא ספק פחות חשוב) – פספסת וקיבלת את העונה הצהובה, היבשה והארוכה של הקיץ.

בלטינית, ספרדית ואיטלקית, שמו של האביב הוא Primavera. פרימה זה ראשונית, ו־ורה זה אמת. אמת ראשונית, אמת בסיסית. ראש השנה האמיתי.

לא נראה לי מקרי שראש השנה של העולם המערבי המודרני מצוין דווקא בשיאו של החורף: החיים רציניים, קשים, קודרים. זאת נקודת המוצא. מבחינת הטבע, לעומת זאת, אין ספק שהשנה מתחילה באביב: ניצני פרחים נובטים ומפזרים אבקנים, ציפורים מקננות, פרפרים מתמסטלים, כל הטבע מתעורר לחיים ועושה אהבה. ככה נראה ראש שנה אמיתי, מפה מתחילים. זאת האמת הבסיסית: לא החושך, הבידוד, הקושי והפחד אלא זה: אורגיה עליזה, קולנית וססגונית של יופי חושני.

איך הציל האביב את חיי

אני לא רואה את זה כדבר שולי או פילוסופי. אני מאמין שלו היינו בונים את הספירה שלנו על נקודת האפס של האביב, העולם והאנושות היו נראים אחרת לגמרי. אני יודע את זה בין השאר כי אביב אחד הציל את חיי.

זה היה לפני הרבה מאוד עונות, בשיאו של חורף קר וקשוח. הלוקיישן: בסיס צבאי הזוי במטולה, על גבול לבנון. המבנה שימש בעבר ככלא בריטי ולא עבר שינויים משמעותיים; עכשיו תאי הכלא מאכלסים את קומץ החיילים בישי המזל שנלכדו כאן. בין תלוליות השלג העכורות מפוזרות גופות נפוחות של חתולים מתים, פקוחי עיניים אטומות. רוב הזמן קשה ללכוד כאן דמות אנושית, כי כמעט איש לא יוצא מהתא שלו או שלה ללא סיבה. ואין סיבה.

בלשכה שבראש המבנה יושב אצבעוני המפקד. דגל ישראל ענק מכסה קיר שלם. פסל של הילד המשתין מבלגיה מעטר את שולחנו הכבד. המפקד הוא זה שאחראי על גופות החתולים: לאחר שבחדר האוכל המטונף התגלו עכברים וחולדות הוא הורה לפזר רעל ברחבי הבסיס. העכברים אכלו את הרעל, ואכל שונרא עכברא והורעל גם הוא, חד גדיא. חדר האוכל נסגר. אין אוכל בבסיס. מה יאכלו החיילים? בעיקר כלום. מה יאכל המפקד? ארוחה דרוזית ביתית דשנה בביתו, בכל ערב. עם השנים יהפוך המפקד הזה לחבר כנסת, ואפילו לשר מגוחך במיוחד.

הגיבור: גלגול קודם שלי, חייל צעיר ותמים שנלכד כאן למרות שהיה אמור לשהות רק 48 שעות עד לקבלת צו לשיבוץ ביחידה חדשה. הצו לא מגיע, והמפקד קולט בשר טרי והלום, שהופך מיד למנקה־שרותים ביום ושין־גימל קפוא בלילה. ומה שקורה לחייל הזה הוא שמיום ליום דוהים כל צבעיו, דולף ממנו כל הצ’י, נשכחת ממנו כל האהבה לחיים. הוא הולך ונמחק. כמעט לא אוכל, עובר ימים שלמים בלי לדבר עם נפש חיה, רועד מקור בלילה בתא הכלא הקפוא שלו בתוך דובון מסורבל וטחוב. מאבד משקל, מאבד טעם, מאבד ניצוץ.

שתי נקודות מחוץ לבסיס הופכות חלק מחייו. האחת, מלון קטן שלפעמים הוא יושב שם בלובי ובוהה בטלוויזיה, והזוג הצעיר שמנהל את המקום מגיש לו בשתיקה מוסכמת טוסט עם גבינה בידיעה שזה הדבר היחיד שיאכל בימים הקרובים.

השנייה, מפלי התנור. בשעותיו החופשיות הוא משוטט במעלה הנחל עד שיגיע למפלים הגועשים והמטורפים של מי שלגים שנמסו. הוא עומד קרוב מאוד לקצה, על הסלעים הרטובים והחלקלקים, נותן לשאון האלים לבלוע אותו לחלוטין, לאיין אותו בין טיפות המים והערפל. הוא לא מנסה להרוג את עצמו, אולי כי אין לו אפילו מספיק עצמו להרוג, אבל הוא גם לא נזהר על חייו, כי אין לו חיים להיזהר עליהם. בכל יום הוא פחות קיים, פחות מרגיש, פחות רוצה. 

איור: תהילה גולדברג

יום אחד, – למעשה תחילת האביב, אבל לגיבור שלנו אין מושג, הוא חי בתוך ערפל ארוך וקודר – הוא שוב מטפס לו בראש שמוט אל המפלים. על פניו חולפות שתי נערות צעירות. הוא לא מבחין בהן, הן לא קיימות בעולמו. אבל קצת אחרי שעבר אותן, קולה העליז של אחת מהן מצליח איכשהו למצוא סדק חדש ולחדור את כל שכבות השריון:

“ראית איזה חייל חמוד?”

וכמו בסרט הוליוודי – לא, בוליוודי! – כהרף עין הופכת התמונה משחור לבן לצבע. פתאום אני רואה שאני כנראה במקום הכי יפה בעולם, מוקף כלניות בוורוד, אדום, לבן וסגול. 

מישהי ראתה אותי. 

כאילו שאני בן אדם חי בעולם. 

לא רק שהיא ראתה אותי, היא חשבה שזה ראוי לציון בקול. 

ולא רק זה, היא חשבה שאני “חמוד”. 

מתי בחודשים האחרונים היתה חמידות בעולמי?

זה היה כאילו היא הקלידה סיסמת אתחול סודית. אני מניח שכל זה בכלל לא היה עובר את סף החושים הקהים שלי אלמלא נישאו מילותיה ברוח אביבית עמוסת אבקנים וזרעי חיים. לא היה שם שום “תהליך”, לא פסיכולוג ולא סדנת וויפאסנה, אלא פשוט לחיצת מתג. בוינג!!! אני חי! אני אני!

הרגליים שלי פרצו בריצה שלא נעצרה עד שהגעתי לראש המגדל בכלא הבריטי ושאגתי על המפקד ההמום, והודעתי לו שאני יוצא לסופ”ש ארוך ואחזור רק כדי לקבל את צו ההעברה שלי, ואם זה לא קורה אני מבטיח לו שאספר כל מה שאני יודע על מה שקורה במקום המחורבן הזה. ולא הבטתי לאחור, ומעולם עד היום לא התקרבתי שוב לשפה הרטובה והחלקלקה של התהום. כי החלטתי לאפס את לוח השנה שלי, ולבנות את חיי על שפת התוכנה של האביב.

מרד הרקפות והכלניות

השנתיים האחרונות בחיינו כאנושות היו מאוד חורפיות. החורף הוא תקופה של הישרדות. אינסטינקט החיה שלנו מריח מוות ומגיב בבריחה, תקיפה או קיפאון. לאורך שלוש שנים (ובאופן פחות בוטה כבר כמה עשורים), הנרטיב של המין האנושי מאופס על קו האופל: אם לא ניזהר, כולנו נמות. בתוך החושך הזה אין צבעים, רק שחור לבן. אין מקום לחמלה, אין מקום לשאלה, אין מקום לדקויות ובטח שאין מקום לחדווה. בהתחלה המסיכות הסתירו את הבעות הפנים, אבל אני חושש שביום שהן יוסרו יתגלה מתחתיהן רק פס חיוור ונטול מבע. 

שנתיים שכולנו כלואים בתא מעצר ישן וטחוב בפיקודם של מגלומנים שבסוף יום העבודה הולכים לחגוג ולהשתין מהמקפצה, כמו הילד מהפסל הבלגי. מיום ליום דועכת האמונה שלנו בעצמנו, ביופי, באהבה. הניצוץ נעטף ערפל כבד. התודעה במצב אוטומט. עומדים בתור לבדיקות, מטים כתף, בודקים את מקדם ה־R היומי, שורדים עוד יום. נמחקים.

אבל החיים לא פראיירים. האביב לא פראייר. כל מה שאנחנו צריכים זה רגע אביב אחד כזה, משהו שיזכיר לנו כמה אנחנו חשובים, כמה אנחנו יפים, כמה חשוב להיות חמוד. בסופו של החורף הכי ארוך שרובנו הכרנו מעשה המרד הכי גדול הוא לעזוב עכשיו, ברגע הזה, לעזוב הכל: את הטלוויזיה, את הדאגות, את האידיאולוגיה, את החשבונות, את המחנות המלאכותיים, את הרעש האלקטרוני והדיגיטלי, את תרחישי האימה ונבואות החורבן – הכל. 

איור: תהילה גולדברג

ולצאת החוצה, אל האביב. לבלוע אבקנים וזרעי חיים כמו פופקורן. לפשוט כמה שיותר בגדים ולהיטמע בתוך הוודסטוק החושני של הציפורים, הפרחים, הפרפרים והדבורים. לתת לדם שקפא להפשיר, ואז לגעוש. להניח לעור שאיבד תחושה להידלק מגירוי הבריזה ההורמונלית הזאת. להתנפל על האהבה, להתנפל באהבה, לתת לה להתנפל עלינו. אמת ראשונית. כל החושך והצינה של החורף לא יכולים לעוצמת החיים של האביב, זה לא וולט דיסני אלא חוק טבע, אמת הבסיס. מעשה המרד והאהבה הכי גדול שאפשר לעשות היום, עכשיו, הוא לעלות לרגל אל פרפרי הצוף ודבורי הדבש, וכמו החייל ההוא שהייתי פעם לחטוף פתאום מכת חשמל משיבת רוח ולשאוג – אני קיימת! אני קיים! אני לא מספר ולא ברקוד אלא רקפת עקשנית בסגול בורדו! ובואו נראה אתכם עכשיו תוקעים את זה לאלגוריתם שלכם.

כתבות שאולי יעניינו אותך

נודדות אבל פחות

התרגלנו לטוב – לנסוע לעמק המעיינות, או לאגמון החולה, לשבת במרחבים ירוקים ולצפות בתופעת טבע מרהיבה שבה אלפי חסידות, שקנאים ועגורים עפים מעלינו ונוחתים לצדנו לעונה של מנוחה והזנה. כמה חבל; לא בטוח שהפלא הזה יימשך

התרגלנו לטוב – לנסוע לעמק המעיינות, או לאגמון החולה, לשבת במרחבים ירוקים ולצפות בתופעת טבע מרהיבה שבה אלפי חסידות, שקנאים ועגורים עפים מעלינו ונוחתים לצדנו לעונה של מנוחה והזנה. כמה חבל; לא בטוח שהפלא הזה יימשך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

״אנחנו לא צריכים חוק אקלים, אבל אם נגזר עלינו, לפחות שיהיה חכם ולטובתנו״

יונתן דובי הוא פרופסור מן המניין בבית הספר לאקלים של אוניברסיטת בן-גוריון. בראיון לבראשית הוא מסביר למה אין מקום להיסטריית ההתחממות הגלובלית, טוען שהתקשורת נגועה בבורות קולוסאלית, שכמות תופעות הטבע הקיצוניות על הפלנטה ירדה בעשורים האחרונים, שהמעבר לאנרגיה סולרית מתרחב בעיקר בגלל לובינג של היצרנים למרות שהיא עדיין לא בשלה להחליף את התשתיות הקיימות ואולי לעולם לא תהיה, ומבקש מהורים לקחת אחריות ולהגן על ילדיהם מפני פיתוח חרדות שווא

אפרת פניגזון בראיון מיוחד עם פרופסור יונתן דובי, האיש שמשבר האקלים גורם לו לצחוק ולבכות גם יחד. צפו בראיון המלא

מלחמת כריות

משברים נפשיים, וגם נטיות אובדניות יכולים להיות תוצאה של חוסר תקשורת קיצוני בין הראש לבין הרגש. אף אחד מהשניים לא אמור להוביל לבדו, אבל זה מה שקורה כשבעל–הבית נרדם

משברים נפשיים, וגם נטיות אובדניות יכולים להיות תוצאה של חוסר תקשורת קיצוני בין הראש לבין הרגש. אף אחד מהשניים לא אמור להוביל לבדו, אבל זה מה שקורה כשבעל–הבית נרדם

תסתכלו לנו בעיניים

בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה בישראל באלפי מקרים לשנה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או מת במפתיע בזמן הזה, אבל רופא שיעז לאשר זאת יפוטר ו/או יאבד את רשיונו. אמצעי התקשורת והמדיה החברתית בנו חומת ברזל של שתיקה והשתקה. הנה ארבעה סיפורים שמייצגים אלפי מקרים ומבקשים – אל תסיטו את מבטכם, השקר הזה הורג

בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה בישראל באלפי מקרים לשנה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או מת במפתיע בזמן הזה, אבל רופא שיעז לאשר זאת יפוטר ו/או יאבד את רשיונו. אמצעי התקשורת והמדיה החברתית בנו חומת ברזל של שתיקה והשתקה. הנה ארבעה סיפורים שמייצגים אלפי מקרים ומבקשים – אל תסיטו את מבטכם, השקר הזה הורג

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

החיים, עכשיו במבצע!

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.

פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.

[login_fail_messaging]