אקדח שמופיע במערכה הראשונה

יש לי ריטואל קבוע. יום שישי, צהריים, איסוף הילדים מבית הספר. כמו כל ריטואל, הוא מתחיל מאיזה צורך פונקציונלי אבל לאט לאט הופך למרחב עם משמעויות ואינטרקציות ותפקידים ואווירה. בכל שישי, בצהריים, אוספים את הילדים מבית הספר. מה שונה איסוף ביום שישי מאיסוף בסוף כל יום רגיל? שוני אחד גדול – מגיעים הרבה יותר אבות. וגברים – אם נותנים להם – הם כבר מכניסים לתוך הריטואל את הכל. כי יום שישי מלמד מי אתה.

מי בכלל סופר בעולם את יום שישי, שהרי אתה גלובלי ועובד עם שווקים בינלאומיים, אז יום שישי הוא יום עבודה רגיל לגמרי ואתה עמוס מאד. אלה יבואו ביום שישי דקה לפני שהילדים יוצאים, מותשים וטרוטים וזורקים אהלן אהלן מסביב ומשפטים של וואלה אין מנוחה תאמין לי. ויש את זה שלא עובד ביום שישי אבל נותן עבודה ביום שישי. מה זה אומר? הוא כבר בארבע וחצי בבוקר יוצא עם החבר הקבוע שלו והאופניים הקבועות שלו לסינגל פראי, ומצלם תוך כדי עם הגו-פרו. אלה יגיעו לאסוף ביום שישי אפילו אולי עם הטייץ עליהם (שזו לדעתי סיבה למעצר) או עם השלוקר הזוהר על הכתף. ואלה שגולשים ביום הזה. הם יחזרו שרופים קצת בפנים אבל במידה כי הם מעולים גם בלמנן את קרם ההגנה. הם יזרקו לחלל האוויר של חצר בית הספר משפטים כמו אחלה מזג אוויר יש היום, לא לא נשרפתי, קצת ויטמין די זה בריא. יש את אלה שמקדישים את השישי שלהם לעבוד בגינה ויבואו עם דגמ”ח מג’וייף ויזרקו משפטים כמו תאמין לי, לא נגמרת העבודה על סוכת הגפנים שלי, לא נגמר.

ויש עוד. ערמות של סיפורים מיוצגים במניירות של גברים מחכים בחצר בית הספר לילדים ומחכים שגבר אחד, בדרך כלל בשנות ה-70 שלו ובדרך כלל עם מבטא רוסי, שומר בית הספר, ישחרר את הילדים שלהם החוצה. אבל זה לא רק זה. יש עוד סימנים. יש כאלה שמחנים את הטסלה כאילו בסדר אבל קצת חוסם את האחרים, אלה שמגיעים עם הקלאב שלהם או הרייזר שתכלס זה קלנועית עם דאווין והם יחנו חצי על מדרכה וחצי עליך. ומסביב ערמות על ערמות של רכבים עם מדבקות של איך אני נוהג. ערמות. אבל יש דבר חדש בין כל הגדג’טים והדאווין, דבר חדש בליבת הבורגנות. אקדח. פתאום חצי מחצר ההמתנה מלאה גברים עם אקדח. ויש בהם סימנים: זה עם האקדח חבוי מתחת לחולצה אבל נרמז, זה מחוץ לחולצה, ענק ויומרני וזה שמונח ברישול אגבי אך מודע לעצמו. והאקדח הזה מספר לעולם שאני לא סתם אני, אני רובאי גבוה ואולי אף קצין הייתי, אני מהראויים לאקדח, גיבור על. ולא, אני לא הולך לקחת את זה למקום של המטאפורה הפאלית. היא ברורה מדי. ועם האקדח יש גם שיחות מגה גיאופוליטיות עם ניתוחים טקטיים של התמרון ברפיח ויחסים בינלאומיים מה יהיה עם ביידן יא אללה. לפעמים, פחות בקול, אפשר לשמוע שיחה על ערכת החירום שההוא קנה וההוא שהזמין גנרטור לעלטה שתעלה פה כשחיזבאללה יתקוף ואותו לא יתפסו לא מוכן.

והנה, גם האפוקליפסה הפכה למוצר צריכה ולסמן של מעמד. אלה שנלחמו נגד התקף הלב של גיל 60 עם מרתונים וכדורי מלח הם אלה שנלחמים באפוקליפסה העתידית עם האקדח והגנרטור. כי אנחנו מפחדים ממוות. במערב הגלובלי-אינדיבידואליסטי, המוות מרחף מעליי בכל רגע אם אני לא מביא לידי ביטוי את הייחודיות החד-פעמית של החיים שלי. את הפרויקט המופלא שהוא אני. הפחד הגדול, למות לתוך הבנאליה האינסופית של היה איש ועוד אחד ואז אין יותר. אז משהים את המוות עם צומות ובוטוקס ואת הבנאליות עם ערימות של קואצ’רים למצוינות בטיקטוק. אצלנו פה, המרכיב המערבי מתערבב עם מרכיב מזרח תיכוני אכזרי של פחד גדול מאפוקליפסה. במערב מערבבים את שתי החרדות – חרדה מבנאליות וחרדה מאפוקליפסה במדע בדיוני בנטפליקס וב-HBO. ככה יש גם גירוי מהחרדה אבל גם ריחוק ממנה כי היא כולה על המסך והפופקורן שנשרף במיקרו. אצלנו, הממשי פולש ודורס את כל הייצוגים שלו, האפוקליפסה דופקת על הדלת ופורצת מהגדר.

ואתה רוצה להיות אבא. שעומד ומגן על-אמת. זה או אתה או אף אחד אחר, כי אין אבא מעליך שיגן עליך. זה אתה והילדים שלך במוצב קדמי. מדי פעם איזה סבא אמריקאי אומר לאויבים שלך – Don’t. כמו האיש הטוב במערבונים, מדי פעם איזה עידן עמדי מנסה להיות בשבילך האח שהוא גם רגיש וגם גיבור ונמצא שם בשבילך, אבל האבא המדומיין שאמורה להיות המדינה, ובכן, האבא הזה עסוק בעצמו.

והנה, האבא הטוב הופך לאבא חמוש כי זה אתה, האקדח, רכב החברה, הגאדג’טים של הריצה והגנרטור.

כי הדאווין של האקדח הוא הניסיון לקחת את האימה הגדולה שבבסיס הצורך באקדח ולהפוך אותה לעוד גאדג’ט חדש שקנית ואתה משוויץ בו, כמו עם החולצה המנדפת שלך והאייפון, כי זה כולה גאדג’ט כי אנחנו נורמלים אנחנו, עובדים, רצים, קונים, כן, גם אקדח, כי אקדח – איזה אפוקליפסה ואיזה נעליים. תראה איזה גנרטור כפרה. מהניילונים.