אמנות הגזלייטינג העצמי

המצב הסטטי והמייאש בישראל בלתי נתפס. איך? איך אבדה השפיות? מומחים, פרשנים, מדענים, אנשי רוח, גנרלים ומנהיגי מדינות שפויות בכל העולם – כולם עומדים מנגד חסרי אונים. איך?

ד”ר פינקי פיינשטיין, פסיכיאטר מומחה בעל ניסיון עשיר באבחון ובטיפול במצבים רגשיים מגוונים, שמוביל גישה טיפולית המעודדת ריפוי עצמי בהשראת כלים פסיכו-קריאטיביים, מצביע על “מסמר קטן” החבוי בנפש האדם, שאולי מסביר את השגעת הזאת. נא להכיר: הדיסוננס הקוגניטיבי.

אז מה זה דיסוננס קוגניטיבי?

פיינשטיין: “זוהי תופעה פסיכולוגית ידועה בעלת השפעה על התנהגות האדם, הבחירות וההחלטות שלו שמשפיעה על כל תחום בחייו, מצב שבו כל אחד ואחת מאיתנו מתמודדים עם סתירה וקונפליקט בין דעות, אמונות וערכים לבין ההתנהגות שלנו בפועל מתוך רצון חבוי, אפילו לא מודע, לשמור על עקביות בהחלטות ובמעשים שלנו.

“הדיסוננס הקוגניטיבי עוזר לנו לחיות בהשלמה עם עצמנו, אבל יחד עם זאת הוא מסוכן, שכן בדרך כלל נצדיק את מעשינו או את האמונות שאנחנו מחזיקים בהן, אפילו אם יש ראיות ברורות המצביעות על כך שאנחנו שוגים. במילים אחרות, דיסוננס (אי הלימה) קוגניטיבי (הכרתי, שכלי) משקף מצב שבו אדם מסגל לעצמו דפוסי מחשבה, אמונה והתנהגות שאינם תואמים לעובדות ולמציאות, מפני שאינו מסוגל להתמודד עם כך, ששגה או שיקר לעצמו ועשה בחירה שבדיעבד עלולה אף להזיק לו או לסביבתו.

“המנגנון הזה בדרך כלל הופך את האדם למייצג נלהב של ההחלטות והבחירות שלו, שעמוק בתוכו הוא אינו שלם איתן, וכדי ליישב את הקונפליקט הפנימי הוא מבקש להשתיק או להתקיף את מי שמזכיר לו את האמת. אותם אנשים או מקורות מידע שמציגים לו את האפשרות שטעה מהווים עבורו סכנה ממשית, ולכן הוא עלול לגלות כלפיהם זעם, זלזול וגם במקרים מסוימים, אלימות.

“ברמה מסוימת כל אדם חי עם שקרים עצמיים וקיצורי דרך שהוא יוצר בתודעתו, לגבי דברים שהיה אמור לבדוק ולהעמיק בהם, כדי לקבל החלטות נכונות יותר עבורו. מה שמבדיל בין אנשים בהיבט הזה הוא קודם כל המודעות לקיומה של תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי אצלם ואצל אחרים; השקעה במסלולי למידה אמיצים ולא פשוטים המאפשרים להימנע ממצבים כאלה; ובדיקה עצמית של המעשים, שלעתים מובילה להחלטות קשות לביצוע.

“דיסוננס קוגניטיבי הוא לרוב מצב מתמשך ויכול אפילו להישאר קבוע, אלא אם מתרחש אצל האדם תהליך מטלטל שיוצר סדקים בחומות השקר העצמי והוא מתעורר. מי שמסוגל לומר, ‘ייתכן שטעיתי’ – מה שדורש פתיחות, גמישות ולא מעט אומץ – עשוי להשתחרר מהקונפליקט ולהשיב את השקט ההרמוני לחייו”.

איך כל זה מתחבר לכאוס שאנחנו טובעים בו עד צוואר?

“בשל נטייתו של האדם לזרום עם הדיסוננס הקוגניטיבי ניתן להשפיע עליו ולסחוף אותו עם ההמון להתנהגות קולקטיבית צייתנית, מהונדסת ולעתים אף אלימה – מה שנקרא ‘שטיפת מוח’. גם פרסומות, קמפיינים, תנועות חברתיות ופוליטיות, וכל סוג של התנהגות ציבורית המבוססת על לחץ חברתי שואבות מהנטייה הזאת את כוחן.

“כל דמגוג מתחיל מצויד, גם אם אינו ער לכך, בכלים של ‘השראת דיסוננס קוגניטיבי’. זה הטריק החשוב ביותר שעומד לרשותו כדי לגייס ציבור תומכים נלהב ועיוור. למעשה, חלק ממה שנתפס בעיני אנשים כ’קסם’ או כ’כריזמה’ גורם להם לשכוח את ההיגיון, היושרה והערכים הבסיסיים שלהם. כך הוא מושך אותם למלכודת הדיסוננס הקוגניטיבי וממשיך ולהשפיע עליהם באופן כמעט מוחלט.

“השראת הדיסוננס הקוגניטיבי היא מעשה מניפולטיבי שגורר את האדם לקצה רגשי, מצב של לחץ דרמטי סביב נושא מסוים שיוביל אותו, בסופו של דבר, לשתף פעולה עם מניעים ואג’נדה של מי שמפעיל עליו מניפולציה. הסתה היא דוגמה נהדרת לכך; האדם המוסת מוותר, בלי שהוא מודע לכך, על מנגנוני הבקרה הטבעיים שלו ונענה למסרים מפחידים (ותמיד מוגזמים מאוד), שדוחקים בו לקבל החלטה ולגבש דעה שלילית כלפי ציבור מסוים. מכיוון שעמוק בתוכו אדם המשקר לעצמו נוהה אחר מסרים דרמטיים שטחיים, ומכיוון שהוא לא רוצה לגלות שרימה את עצמו, הוא מעדיף להישאר מוסת ואף לפעול באופן מרחיק לכת כלפי מי שחושב אחרת ממנו, מי שהמסית רצה לפגוע בו מלכתחילה.

“התהליך הזה מביא אותנו לאחד ההיבטים המרתקים של הדיסוננס הקוגניטיבי – הגרסה החברתית הכל כך נפוצה שלו. מרבית ההתארגנויות החברתיות, מקטנות ועד גדולות, כרוכות ברמה כזו או אחרת בנטייה הזאת, מאחר שמרכיב חשוב בהשראתו קשור באיום על השתייכות חברתית. כמעט כל השתייכות מסורתית לגוף פוליטי מסוים, לדוגמה, כרוכה ברמה מסוימת של דיסוננס קוגניטיבי ובהקרבת ערכי מוסר וערכים אחרים, לכאורה לטובת המשך ההשתייכות.

“דוגמה נפוצה בישראל היא הנהירה הפוליטית העיוורת, המעוררת פליאה, של ציבור גדול לתמוך או להצביע בבחירות במועמד או במפלגה מתוך מניעים של פחד וחרדה מאובדן ההשתייכות, ולא מתוך תקווה לרווחה, להתפתחות ולצמיחה. אדם שנמצא במלכודת השקר העצמי הוא זה שקל לשלוט בו ולהניע אותו לפעול בדרכים שיכולות להיתפס תמוהות, מוזרות וכמובן מפחידות ומסוכנות. שלטון שיודע לעשות שימוש נרחב בדיסוננס קוגניטיבי יכול לפגוע בציבור באופן מתמשך, כי הוא נהנה מהשבי התודעתי של בוחריו.

“גם כאן יש שקר עצמי; האנשים האלה לכאורה לוקחים חלק במשחק הדמוקרטי, אבל בעצם פוגעים בו מפני שאינם תומכים במה שבאמת מטיב עמם ועם המדינה כולה. הם לא יכולים להודות באפשרות שטעו והוטעו ולכן ימשיכו לנהוג כך שוב ושוב, ואף יגיבו לפעמים באופן קשה כלפי מי שמבקש לחשוף בפניהם את הטעות ארוכת השנים שעשו.

“את מקומם של ערכים ואידיאלים לשיפור ולצמיחת איכות החיים של האזרחים במדינה, תפסה כאן בשנים האחרונות מניפולציה ברמה של כתישה חברתית, שמשמרת אווירה של פחד, חוסר אונים ובלבול והיא מכוונת את הציבור, מתוך חוויה של כאוס ואימת הישרדות מוגזמת, לעבר תמיכה והסכמה עם מהלכי השלטון שמזיק לו.

“לא פעם החרדה מפני אי-השתייכות כל כך משמעותית שאנשים מוכנים לשקר לעצמם בהחלטות שהם מקבלים, רק כדי שלא ייתפסו כחריגים או כשונים, או גרוע מזה – ‘מתנגדים’, ‘לא משתפים פעולה עם צו השעה’, ‘הזויים’ או ‘אנרכיסטים’. אנשים כאלה לא רק משקרים לעצמם, אלא גם יכולים להידרדר למצב של גינוי, נידוי, החרמה ואף פגיעה בכל מי שלמרות סכנת הפגיעה בהשתייכות, שומר על בחירה עצמאית וחופשית”.

כפי שנוכחנו בתקופת הקורונה.

“בוודאי ובוודאי. השקר העצמי החל כבר כשהכניסו אותנו לאימת הישרדות, על ידי שימוש במסרים ובמראות מזעזעים, ואנשים ויתרו על האפשרות לעצור ולבדוק את אמינות המידע. לאחר מכן התבשרנו שעקב ‘מצב חירום’ חייבים לעשות פעולות תמוהות שרק הגבירו את אווירת הפחד, כמו למשל לעטות מסכות באוויר הפתוח ולסגור זקנים בבית אבות עד מותם. לאחר מכן הודיעו ש’הגיעה הישועה’ בדמות ‘חיסונים’ ואנשים לא שאלו שאלות מהותיות, כמו למשל כיצד יש פתאום תרופת פלא? ומי הוכיח שהיא יעילה ובטוחה, שהרי היא חדשה וניסיונית? מכאן גם הגיע שיתוף פעולה עיוור ונלהב עם נטילת הזריקות, ואף הכחשת תופעות הלוואי שלהן. ומכאן נחשפנו לגולת הכותרת של הדיסוננס הקוגניטיבי – יצירת הפרדה בין-אישית מרחיקת לכת בין מחוסנים ולא מחוסנים, כולל קריעת משפחות ופירוק קשרים חברתיים עם ביטויים קיצוניים, חלקם אלימים מאוד, נגד ציבור שלא התמסר לנרטיב הרשמי המפחיד. וכל זה רק בשל אותו דיסוננס, אותו כאב מאיים של האמת הקשה, שרוב האנשים בחרו לברוח ממנו.

“יש לציין קבוצה מיוחדת שלקחה חלק משמעותי מאוד בתקופת הקורונה: הרופאים וצוותי הרפואה. רמת השקר העצמי וההתעלמות מסימני האזהרה ומקריסת מנגנוני הבקרה של אנשי מקצוע אלה, הנחשבים בציבור כמהימנים ביותר, היתה מהבולטות ומן הדרמטיות ביותר. המצב שבו מרבית הרופאים דחקו במטופלים שלהם לקבל אל גופם חומר שהם עצמם לא ידעו מה רמת בטיחותו, בהתאם לסטנדרטים המוכרים להם היטב – התבסס על דיסוננס קוגניטיבי קולקטיבי. פעולה זו, שהפרה באופן בוטה כללי יסוד של קודים רפואיים בסיסיים (‘ראשית אל תזיק’) לא היתה יכולה להתקיים ללא נוכחות מסיבית של דיסוננס קוגניטיבי, של קבלת החלטות בעייתית מאוד מתוך לחץ חברתי ומקצועי אינטנסיבים, תוך כדי שקר עצמי. וכמובן, אי אפשר לשכוח את טייס המסוק שרדף אחרי אדם שרחץ להנאתו בים כי הפר סגר. אותו טייס ‘רק מילא את תפקידו’ אך קרוב לוודאי סיפר לעצמו סיפור, שהצדיק את התנהגותו המוזרה והפוגענית, כאשר הסכים לקחת חלק במרדף.

“חברה נמדדת, אם כן, ברמת הבדיקה החוזרת אחר רמת הדיסוננס הקיימת בתוכה ומכאן גם מפיקה מסקנות ועושה מהלכי תיקון, המעודדים את חבריה לבדוק את עצמם מעת לעת, ולהאיר את התופעות האלה באור זרקורים. בדרך כלל אמונים על כך העיתונות וגופי התקשורת, בעלי תפקידים של בקרה וביקורת ממסדית, וכל סוג של אופוזיציה לשלטון או לגורמי הסמכות הקיימים. אבל לצערנו גם הם נגועים בתופעה ואינם ממלאים את תפקידם”.

איך מצליח השלטון בישראל לבצע את המניפולציה הנפשית הזאת על כולנו?

“בקלות. בלי סוף. כך היה בישראל בתקופת הקורונה וכך מה-7 באוקטובר. חוסר האונים הציבורי, הטראומה האיומה והזעזוע הגדול (בדומה מאוד לזעזוע ולטראומה של ‘מגפת קץ האנושות’) גורמים לציבור גדול להתעלם מכל תהייה או שאלה לגבי הסכנות הגדולות שכרוכות בפלישה לעזה וללבנון. אותו שקר עצמי מייצר לגיטימציה לכל מעשה ולכל רמת הרג מצד ‘כוחותינו’. אין ביקורת, אין מעצורים ואין שיקול דעת לגבי המחיר הכבד שדבר כזה גורם, כולל כמובן אובדן חייהם של חיילים רבים, פצועים, הלומי קרב ומשפחות מפורקות מהצד שלנו.

“היעדר תהייה שכזו הוא לכשעצמו שקר עצמי שחושף את הציבור לפגיעה מרחיקת לכת, עכשיו ובעתיד. כל עוד המסרים בתקשורת, שממש מזלזלים באינטליגנציה של הציבור, קשורים לביטחון המדינה – חלקים גדולים ממנו, באופן שעיקרו לא מודע, משקרים לעצמם ולא מוכנים לשמוע גרסאות אחרות לגבי אמינות המידע, ומי שמציע אותן נתפס מן הסתם כסוג של קונספירטור. הכאב הכרוך בבדיקה עצמית ובתהייה לגבי המתרחש גדול מדי, וכרוך גם באיום של פגיעה בהשתייכות החברתית. לכן הדיסוננס הקוגניטיבי יכול להישמר ברמה גבוהה וקבועה, עד שתתרחש קריסה מספיק גדולה וזעזוע מספיק גדול שיחשפו את האמת ברמה, שכבר לא ניתן יהיה להתכחש אליה”.

משקרים לעצמנו עד מוות?

“בוודאי ובאופן מובהק. ברמה הבסיסית יצור אנושי בוחר לא לסכן את חייו וגם לא להרוג אדם אחר. יתר על כן, עצם סיטואציית המלחמה שמחייבת אותו לוותר על חלקים משמעותיים מהאנושיות ומן החמלה שלו, מובילה כמעט באופן בלתי נמנע לרמה לא קטנה של שקר עצמי כדי שיוכל לקחת בה חלק.

“מלחמות רבות התבררו, בדיעבד, כאירועים לא הכרחיים שנוהלו על ידי מנהיגים שידעו להשרות על הציבור אווירה שמצדיקה פעולה חריגה, מסוכנת ופוגעת. אותם אנשים שתומכים במלחמה או נמצאים בשדה הקרב, מתקשים תוך כדי מהלכה לתהות, לשאול שאלות או להעביר ביקורת על נחיצותה, הן מפני החשש לגלות שהם משקרים לעצמם והן בשל החרדה מנידוי חברתי. גרוע מכך, הם יוסיפו ויספרו לעצמם את הנרטיב של נחיצות המלחמה גם שנים לאחר מכן, ואף יתגייסו שוב ושוב תוך כדי השתקת הקולות הדוחקים בהם לעצור, לבחון את מעשיהם ולעשות חשבון נפש.

“אני מעריך שחלק גדול מכל מלחמה בתולדות האנושות היה כרוך ברמה גבוהה של דיסוננס קוגניטיבי, שיצר סחף המוני של הצדקת האלימות והקורבנות, ובניית מיתוסים של גבורה סביבה – מיתוסים שרק חיזקו ושימרו את הדיסוננס והשתיקו כל אפשרות לבחון אם אסונן היה מבוסס על שגיאה, על הערכה לקויה וכמובן, על מניפולציה”.