אמנות, שלא נמות

אם יש משהו שהפתיע אותי והותיר אותי ללא מילים כבר בשלהי 2016, זמן שלטונו המבוסס של נתניהו, זה היה הניגוד הבולט בין הסערה והאיום הממשי על הדמוקרטיה, לבין הדממה לנוכח המתרחש מצד עולם האמנות הישראלי.

השקט המהדהד המתמשך של עולם האמנות הישראלי – זמרים, יוצרים, אמנים, שחקנים – מול חוקים מסוכנים שעברו בזמן שישנו, הסתה פרועה ופומבית נגד בית המשפט והמשטרה חדשות לבקרים (״לעלות על בג״צ עם D9״ למשל) ומהלכים בוטים לצמצום ופגיעה בחופש ובפרטיות שהפכו דבר שבשגרה.
תנועות והתארגנויות מחאה עממיות, כידוע, קמו ופעלו רבות. מחאת בלפור האדירה. הפגנות נגד ההגבלות של הקורונה. אבל גיבורי התרבות והאמנות ברובם המכריע נותרו דוממים. את אלה שהשמיעו קול אפשר לספור על חצי כף יד אחת.

נראה שברגע האמת, כשהמחאה מבקשת לצאת ולקבל גיבוי מאמנים ויוצרים, אלה נדבקים לקונצנזוס, חוששים לאבד עוקבים או להחמיץ חוזה עם מוסדות המדינה.

הדממה התרבותית הזו מייאשת ומסוכנת. היא מאותתת לאזרחים שהכל בסדר, אין כאן סכנה ממשית המאלצת אותנו לצאת מאיזור הנוחות, אפשר להמשיך להתנמנם, להזמין וולט ולצפות בנטפליקס. עמדתי משתאה לנוכח השקט והאדישות העלולים להתפרש כהסכמה וקבלה של נפילתה של הדמוקרטיה במדינה שלי.

הייתי מתוסכל, התבשלתי במיץ של עצמי. הפכתי לנביא זעם המתריע בשער, נוחל כישלון ועוד כישלון במלאכת ההסברה, מה שרק העצים את התסכול.

ואז נתקלתי בכתבה על פיוטר פבלנסקי, אמן המחאה הרוסי המפורסם בעולם אולי, זה שמיסמר את אשכיו לכיכר האדומה בקרמלין לאות הזדהות עם בנות הפוסי ריוט שקיבלו עונש של שנתיים מאסר על כתיבת שיר מחאה נגד פוטין. ראיתי את תמונת השער במוסף גלריה של הארץ, קראתי על האיש, על האומץ שלו, על המאסר והרדיפה מצד המשטר, ופייר? התביישתי: הבנאדם מסכן את החופש האישי שלו, מקריב את גופו למען מטרות כמו חופש, מוסריות וצדק. ואני? עובד על עוד פסל שבתרחיש הטוב ביותר, יימכר בכסף לאיזה אספן.

הרגשתי כמו מישהו שמשתמש בטיל שיכול להגיע לירח, כדי לקנות סיגריות בקיוסק השכונתי. זה לא כוחה האמיתי של אמנות, חשבתי, זה לא מימוש הפוטנציאל האדיר שנפל בחלקי מתוקף הבחירה שעשיתי במקצוע הזה. פבלנסקי העניק לי את מה שהייתי צריך כדי לחבר את התסכול (חומר גלם מעולה ליצירת הנעה), האמביציה והתשוקה לכדי מעשה. הוא נתן לי השראה. מעשה אמיץ שעשה אדם בצד אחד של הגלובוס, יכול להתניע מישהו אחר בצד השני. קסם.

התסיסה הפנימית שחוויתי לנוכח מה שהתרחש ומתרחש בארץ שאני חי בה, הרגישה כמו חומר נפץ ופבלנסקי סיפק את המרעום. היה לי חומר נפץ בבטן, הייתי חייב להוציא אותו החוצה למקום הכי פומבי שיש, ששייך לכולם. מקום שהוא טבעי לקיום דיונים, ויכוחים, יצרים ושיחות. כיכר העיר. רציתי לאפשר לצופים חוויה, סוג של כמו ניסוי: איך זה מרגיש לעמוד מול פסל מוזהב של ראש הממשלה בכיכר העיר? מה עולה בכם? תחושת-גועל? רתיעה? כעס? פחד? אולי גאווה?

רציתי גם את רגע הבלבול שבו עוד לא יהיה ברור אם זו פעולה אמנותית, או ״החיים עצמם״: מה, האם באמת הממשלה יצאה מדעתה באופן סופי והציבה פסל מוזהב של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכיכר העיר?
לאמן יש פריווילגיה: פטור מלא מהבלי העולם הזה (כן בטח) האמן אמור להיות משוחרר מטרדות היומיום כדי שיוכל להיות כל כולו מסור ליצירה ולהשראה. במדינות מתוקנות רבות, אמנים מקבלים ״שכר אמן״ בסיסי מהמדינה כדי שיוכלו להמשיך ולעסוק באמנות שלהם. כך הם יכולים להיות “מחוץ לאקווריום״, בעמדה שמסתכלת על הכל מבחוץ. כך קל יותר לשקף ולהציב מראה לחברה.

זה אולי המקום להדגיש שאני מתייחס כאן לאמנות מחאה, אמנות פוליטית ולא לאמנות באשר היא. ברור שאמנים רבים יגידו שהם רוצים דווקא לשמור את האמנות מחוץ לשדה הפוליטי, לאפשר לה להיות נקייה ממאבקים, רחוקה מהכוחות הפועלים עלינו בשגרה, להשאיר אותה כמקום מפלט מהמציאות. אלה מעדיפים לראות באמנות אי של שפיות שבו יכול להתקיים כל מה שעדין יותר, שונה ומנותק מקצב החיים התובעני והקשוח של החיים עצמם. בעצם, רובם המכריע של האמנים אינם בוחרים לעסוק בשאלות פוליטיות של כאן ועכשיו, אלא להתרחק מהן כמו מאש.

אני נמנה עם המיעוט שכן בוחר לעסוק בשאלות פוליטיות ושואב השראה מכמה כאלה שיודעים לעשות את זה מצוין. לדוגמה, האמן הבריטי בנקסי. הוא יודע לדחוף לנו את המראה הזו לפנים, לעורר אותנו לחשוב ולעשות חשבון נפש. בנקסי נמנע מלחשוף את זהותו, עובדה שלא מפריעה לו להיות מאוד פעיל ולהפוך לאחד האמנים החיים שערך עבודותיהם שבר שיאים בעיקר במכירות פומביות. בתחילת דרכו הוא נהג לתלות ללא אישור עבודות שלו במוזיאונים כמו המטרופוליטן, המוזיאון לאמנות מודרנית, הטייט ועוד. הוא מטיב להשתמש בהומור, סרקאזם, אלמנטים של אנטי קפיטליזם ואנטי פשיזם על מנת להעביר את המסרים שלו. הפעולות מעבירות ביקורות אבל הן לא מוגדרות כאקטיביזם או ארטיביזם. ציורי הגרפיטי שעשה בנקסי על גדר ההפרדה ברמאללה, היו בעלות אופי אקטיביסטי הרבה יותר. באוגוסט 2005 חבר בנקסי יחד עם אמני גרפיטי נוספים ויצר 9 ציורי-ענק על החומה. עצם ההגעה לאיזור שנוי במחלוקת ויצירת גרפיטי על חומת ההפרדה היתה נקיטת עמדה פעילה וחדה יותר, מעין פעולת ניכוס המשתמשת בזמן ובמקום טעונים במיוחד. בנקסי מקדם רעיונות של חופש, אנרכיה ורוח ניהיליסטית. הוא מתח ביקורת על קיומה של גדר ההפרדה, והביע עמדה תוך שימוש במושא הביקורת כחלק מחומר היצירה עצמו.

בעיניי, אמנות אנטי ממסדית, מחאתית וחתרנית היא חשובה ומוערכת מעצם קיומה. כל שלטון באשר הוא סובל מנטיות התמכרותיות לכוח, שליטה ולפעמים לניצול. אמנות ערנית, חדה ומדויקת בכוחה להצביע על המקומות החשוכים האלה ולמקם בדיוק שם את המראה על מנת שהצופים יוכלו לראות ולבחון את התחושה שלהם למצב.

עם כל הכבוד לאמנות מתריסה המוצגת בחללים ״מוגנים״, קרי מוזיאונים וגלריות, יש לי חיבה ורספקט מיוחד לאמנות שלוקחת סיכון, מעזה, מתערבת במהלך החיים התקין ובמקרים רבים חושפת את האמן לסיכונים העלולים להביא אותו לשלם מחיר כבד: גינויים בציבור, ברשתות, תביעה משפטית, פגיעה פיזית או אפילו מאסר.

פבלנסקי, לדוגמה, מה הוא לא עשה? חתך את האוזן שלו, מסמר את אשכיו לכיכר האדומה בקרמלין, שרף את דלתות מבנה המשטרה החשאית, והוא בהחלט שילם מחיר כבד על כל אלה – אושפז בבית חולים לחולי נפש ואף נאסר.

זוג אמנים נוסף שהתמחו בהשפעה על המציאות הם הצמד ״יס מן״, שני אמנים פוליטיים ואקטיביסטים, ז’אק סרבין ואיגור ואמוס – המעדיפים להזדהות בשמותיהם – אנדי ביכלבאום ומייק בונאנו. הצמד פעל במהלך שנות ה-90 מתוך הבנה שעל מנת להשפיע על המציאות, האמנות חייבת להיות אקטיביסטית ולעבור משדה האמנות המוגן אל הזירה האמיתית שבה מתקבעת התודעה, המציאות. השניים פעלו בצורה נועזת ומתוחכמת והיתלו בממסד פעם אחר פעם, כשהם מהווים דוגמה מצוינת לאמירה של פבלנסקי ״להפוך את הממסד לשחקן בהצגה שלו״. במסגרת מלחמתם המתוחכמת בתאגידי העל, בניסיונות לחשוף את פרצופם האמיתי, את אכזריותם ואת ההשפעה ההרסנית שלהם על חיינו, הם חצו כל גבול ללא היסוס. כך למשל בפרשת “דאו כימיקלים” – תאגיד כימיקלים ענק האחראי על לא פחות מאשר אסון התעשייתי הגדול ביותר בהיסטוריה שבו נהרגו אלפי אנשים כתוצאה מדליפת גז. ה”יס מן” הקימו אתר אינטרנט שהתחזה לאתר החברה וכך הצליחו להתל בכלי התקשורת והזמינו אותם לריאיון שבו הודיעו בשם “דאו כימיקלים” כי בכוונתם למכור את אחת החברות שבבעלותן ולפצות את נפגעי האסון במיליוני דולרים. הפעולה הביאה לפגיעה משמעותית בתדמית החברה ולצניחת ערך המניות שלה. אין ספק, לפעמים יש לאמנות את היכולת לעשות תיקון, להציג לנו מציאות אלטרנטיבית של איך הדברים היו אמורים להיראות.

קבוצה אחרת של אמניות פמיניסטיות, אקטיביסיטיות ואנונימיות “גרילה גירלז” הופיעו עוטות מסיכות גורילה, כשהן נחושות להילחם בחוסר השיוויון המגדרי בעולם האמנות, השחיתות, ותת הייצוג מהם סובלות נשים אמניות. ב-1989 שכרו הגרילה גירלז שטחי פרסום בניו יורק והציגו אישה עירומה מציור של אנגר (ז’אן אוגוסט דומיניק) אליה הן צירפו את הכיתוב ״האם נשים צריכות להיות עירומות כדי להיכנס למוזיאון המטרופוליטן?״ פעילותן הפכה אייקונית והשפיעה על דורות של אמנים ואמניות פמיניסטיות.

מניסיוני האישי, אמן שיוצר בתוך המימד האקטיביסטי, במציאות האמיתית, פועל במצב התובעני והמורכב ביותר. קודם כל, הוא לא נמצא בסביבה סטרילית, לא ב״תנאי מעבדה״ כמו גלריה, מוזיאון או בית ספר לאמנות שבהם גבולות חופש הביטוי וההכלה גמישים ומאפשרים יותר. לצורך המחשה, האנרגיה והמשאבים שנדרשו למקם ללא אישור פסל ברונזה של 8 טון בגובה 5.5 מטרים בכיכר פריז בירושלים (״גיבור ישראל״ 2020, בלפור) ולמקמו באחד האזורים השמורים סמוך לבית ראש הממשלה, היתה שקולה לכמות האנרגיה שהוצאתי על כל שאר הפרויקטים האחרים שלי גם יחד. הסיבה המרכזית היא שהעיקרון המרכזי המוביל הוא ״הכל או כלום״: לא מספיק לגייס את המשאבים לבנות את הפסל, יש להצליח במשימה הבלתי אפשרית של מיקום הפסל, אחרת, פשוט אין סיפור.