קוראים לי אודי ואני מכור להדרכות הורים. אתם אמורים להגיד עכשיו: אוהבים אותך אודי ואני בטוח שאמרתם. בלב. ולא רק אני מכור, גם אשתי. משוטטים בעולם הלומים ומחפשים את הדבר הבא. את הייעוץ הבא. לשבת מול מישהי שמהנהנת מולך בשתיקה, מוסיפה מדי פעם "אההמאאם" מלא תבונה ומסתורי תוך כדי שאתה מספר על עוד איזו התנהלות כושלת שלך כהורה. הראשונה שלנו התעסקה בתרפיה באמנות. המשמעות היתה שהיא פוגשת את הבן שלך בין הררים של צבעים ופלסטלינה, משחקת איתו ותוך כדי נותנת באבחון ובהנהון. זה היה בסך הכול טוב. כל קשקוש ששירבט על דף היה סימבול לרגש כלשהו וכל עין של בובה שהוא יצר בפלסטלינה היתה מטאפורה למשהו יונגיאני. וזה קצת הרגיש כמו קורס בספרות או בקריאת שירה. היה לה שולחן מלא בחול שהם היו משחקים איתו. באחת הפגישות אמרה לנו שהנחש איתו שיחק בחול הוא בעצם סימבול פאלי ארכיטיפי מודחק. לרגע ניסיתי להיראות מכיל ומקבל את השיקוף אבל שמתי את עצמי על שומר מסך ולא התראינו מאז…