תשוקה היא גל, לא תוכנית פעולה

“אני לא מבין מה דפוק בתשוקה המינית שלי בזמן האחרון” אמר לי אתמול חבר. הוא שיתף אותי בתסכול מול התשוקה המינית שלו בסטוצים (השיתוף, כמובן, באישורו). הוא מצוי בתקופה של מפגשים בעיקר מיניים, עם נשים, ופחות מחפש כרגע קשר משמעותי מתמשך. הוא סיפר איך הוא מכיר מישהי במסיבה או אירוע, ובהיכרות מתעוררות משיכה ותשוקה. ואז כשהם חותכים יחד אליו או אליה הביתה ונכנסים למיטה, משהו שם פשוט לא קורה, לא ממריא. פתאום כל התשוקה שהיתה לו, נעלמת. וזה ממש מתסכל אותו. אמנם זה לא תמיד ככה, לפעמים תשוקה והמשיכה ממשיכות גם למפגש המיני. ועדיין, קורה לא מעט שהן פשוט מתפוגגות במגע הפיזי, כמו לא היו מעולם, והוא לא מבין למה זה קורה.

דיברנו על זה. אמרתי לו שאני שומעת על כך מהרבה אנשים, איך תשוקה שמתעוררת מעלה התרגשות וציפייה, ולפעמים אחר כך, במפגש עם המציאות קורה משהו אחר, היא פתאום נעלמת.
זה לא קורה רק בסטוצים או בקשרים התחלתיים כשעוד לא מכירים, אלא כמובן גם בקשרים ארוכים כשבני הזוג כבר מכירים טוב זה את זה, את המיניות ואת הגוף של השני.

שנינו תהינו איך יתכן שהתשוקה שהיתה שם קודם, נעלמה במפגש עצמו. הניצוץ פשוט לא שם. זה העלה בנו עצב. דיברנו גם על זה. העלינו את החשש שאולי זה מעיד על כל הקשר, אולי אין חיבור בינינו. הסכמנו להניח למה שהיה, להיות. הסכמנו לא לדעת מה קורה, הסכמנו לא לדעת מה יקרה. הסכמנו רגע לשהות יחד בלא נודע. מחובקים

גם לי זה קרה וקורה. כשהכרתי את בן הזוג שלי, בערך בפגישה השלישית, אחרי שתי פגישות ראשונות שבהן היתה אינטימיות פיזית מאוד התחלתית, נפגשנו לדייט באיזו מסעדה. תוך כדי שיח, מבט בעיניים וגם קצת מגע, התעוררה בינינו תשוקה ונסענו אלי הביתה. שנינו היינו עם התשוקה בגוף, עם כמיהה לגעת, להרגיש, לממש את התשוקה, אולי להיפגש לראשונה במיניות. כשהגענו הביתה והתיישבנו על הספה, התחלנו להתנשק, להתלטף. רגע אני יושבת עליו, רגע הוא נשכב לצידי, נוגע, מחבק, מנשק. אבל בזמן הזה, אני שמה לב שמשהו כבוי. האנרגיה ההיא שהתעוררה קודם, כל התשוקה הנפלאה ההיא, נעלמה כלא היתה. ניסיתי לתת לזה זמן, להמשיך את המגע, אולי זה יתעורר. אבל זה לא קרה.

ואז עצרנו, הבטנו זה בזו. משהו במבט התוהה וקצת מבואס שלו גרם לי להבין שגם הוא חווה דבר דומה. פתחנו את זה. פשוט דיברנו על מה שקורה. זה היה מתסכל, מביך ומבאס, אבל במקום לנסות להניע את התשוקה בכוח, פשוט הבאנו את זה רגע למרחב.

שנינו תהינו איך יתכן שהתשוקה שהיתה שם קודם, נעלמה במפגש עצמו. הניצוץ פשוט לא שם. זה העלה בנו עצב. דיברנו גם על זה. העלינו את החשש שאולי זה מעיד על כל הקשר, אולי אין חיבור בינינו. הסכמנו להניח למה שהיה, להיות. הסכמנו לא לדעת מה קורה, הסכמנו לא לדעת מה יקרה. הסכמנו רגע לשהות יחד בלא נודע. מחובקים.

כשתשוקה כובה, זה מבאס. זה מתסכל בכל סיטואציות החיים שבהן זה קורה, לא רק במיניות. לפעמים עולה תשוקה להגשמת איזה חלום חדש, אבל במפגש עם המציאות היא פתאום דועכת ונעלמת. לפעמים יש בנו תשוקה לאיזו חופשה מיוחלת חלומית ודווקא במפגש עם המציאות, החופשה בכלל לא כיפית ולא מהנה. וזה בוודאי מתסכל וכואב כשזה קורה בקשרים רומנטיים. כשתשוקה מתעוררת היא מעלה הרבה אנרגיית חיים, התרגשות, חיות, חיוניות, שמחה, ריגוש. היא מחברת אותנו לחיים. במיניות, היא גם דוחפת אותנו לעבר קרבה, מגע, חיבור. בין בני זוג שנמצאים הרבה זמן יחד, זה שכיח יותר מטבע הדברים. ידוע ששגרת החיים, הילדים בבית, כעסים כבושים בין בני זוג, מטענים שהצטברו ולא תוקשרו – הרבה פעמים דורסים את התשוקה ולעתים מכבים אותה לגמרי. אגב, אלה הן סיבות ממש טובות לקבוע מפגש אהבה פעם בשבוע. לפנות מקום לזוגיות, למיניות, ואם צריך, ללכת לטיפול זוגי ולא לחכות שהזוגיות תגווע לאיטה.

אבל גם בקשרים ארוכים קורה שפתאום תשוקה מתעוררת, במפתיע. נשים מספרות לי שלפתע, יש מאין, עולה בהן תשוקה עזה לבן זוגן. הן יכולות באמצע היום לסמס לו הודעה סופר מינית, סטייל: – “אני רוצה אותך עכשיו. אני עם חצאית בלי תחתונים, בא לי שתבוא הביתה, תדביק אותי לקיר ותזיין אותי”. אבל עד שהוא מגיע… כשהם באמת נפגשים… לא פעם התשוקה כבר לא שם. היא כבתה. זה מייצר, כאמור, כאב, תסכול וגם פחד. פחד מההרגשה שכבר אין חיבור, שאיבדנו את האפשרות למגע קרוב, למיניות לחיות.

אז למה לפעמים התשוקה נעלמת לה ככה פתאום במפגש עם המציאות?
ראשית, כי זאת התנועה הטבעית שלה. להשתנות, לנוע. תשוקה היא יצור חי, דינמי. אנרגיה שעולה בגוף ונמצאת בתנועה. גל. לפעמים הוא דועך, לפעמים הוא מתעצם. היא לא גרף קבוע שרק עולה בהכרח.
שנית, במישורי הדמיון, ממרחק, אנחנו נותנים הרבה פעמים דרור לפנטזיות ולתשוקות הכמוסות שלנו. כל עוד המימוש לא באמת כאן, כל מה שיכול לאיים או להרתיע, מוזז הצידה. אם אנחנו זוג ותיק ויש בינינו מטענים שהצטברו ולא קיבלו מקום, במרחק לעיתים פחות נרגיש אותם. אבל כשניפגש הם יכולים פתאום לעלות ולהשפיע על המפגש שלנו, גם אם אנחנו לא מודעים אליהם. ואז לא נתחבר במציאות כמו שדימיינו בפנטזיה – גם אם לא נבין למה.

בסטוצים, הפחדים יושבים בצד כשאנחנו רק נפגשים באיזה בר, שותים וצוחקים. אבל, שוב, במפגש הפיזי הפחדים עלולים לעלות. פחד מאינטימיות, פחד מלאבד את עצמנו בתוך קשר, פחד מהלא נודע שטמון במפגש מיני ראשון. חוסר ביטחון, פחד להיקשר, לאבד את החופש. כל עוד אנחנו רק מפנטזים או עושים סקסטינג, נרגיש בטוחים ונעוף על זה. ואז מגיע המפגש האמיתי, נפתחת באמת אופציה למימוש הפנטזיה, הפחדים הכמוסים עלולים לקחת את המושכות ולהשפיע על התשוקה, אפילו אם בצורה לא מודעת. אם לא תיקשרנו זה לזה את הגבולות שלנו, את הצרכים שלנו, את הציפיות שלנו מהמפגש המיני, כל זה עשוי להשפיע על תחושת הביטחון ועל התשוקה.

לעתים יש פער בין הציפיות לקשר משני הצדדים, וגם זה יכול להשפיע על ההתקרבות. לחלק מהאנשים יש חשש להיראות במלוא התשוקה שלהם. זה יכול להיות חשש מול אדם שזה עתה הכרנו. אבל גם חשש להראות את הצד הפראי של התשוקה שלנו מול אהוב/ה שאנחנו מכירים זמן רב אך מעולם לא ראו אותנו ככה.
וכמובן, לעיתים פשוט אין חיבור בעולם האמיתי כמו שיש ממרחק מסוים. אני רוקדת קונטקט–אימפרו’. קרה לי כמה פעמים שהכרתי מישהו ברחבת הריקודים ורקדנו יחד והיה לי ממש נעים לרקוד איתו והתעוררו תשוקה ומשיכה בינינו. הרגשנו וחשבנו שזה בטח מעיד על חיבור מדהים שיכול להיות בינינו. אבל כשנפגשנו אחרי הריקוד, כבר בשיחה, הבנתי שאין חיבור מעבר למה שהיה בריקוד. התשוקה היתה רלוונטית לריקוד והיא נעלמה.

והשאלה הבאה היא מה עושים עם זה. רבים מנסים, בכל מיני דרכים, לעורר את התשוקה בחזרה. אממה, התשוקה שלנו היא ישות של חופש. היא לא עולה כשמאלצים אותה לבוא. זה כמו לנסות לדחוק באורגזמה להגיע, ואז היא רק מתרחקת… התשוקה שלנו, לרוב, כשננסה לדחוק בה היא לא תבוא. לעומת זאת, הרבה פעמים כשמכירים במה שיש כרגע, כשמאפשרים להיעלמות הזו שלה מקום וזמן, היא דווקא מקבלת חופש לנוע ולעלות כרצונה. התשוקה היא לא כמו בסרטי הוליווד – מתעוררת בדייט ואז רצים מלאי תשוקה הביתה, קורעים את הבגדים זה מזה ועושים סקס כבר בכניסה לבית, כי אי אפשר לחכות להגיע למיטה. בסרטים זה עובד מעולה. בחיים, פחות. לרוב, הסיפור שלנו קצת יותר מורכב ואנושי מזה. יש עוד מרכיבים ותנועות שונות שמצטרפים לאירוע בדרך. יש רגשות שונים ורבים שנעים בנו.

בערב ההוא של הפגישה השלישית עם בן הזוג שלי, אחרי שהכרנו בהיעלמותה של התשוקה ובתחושות האכזבה והתסכול שזה העלה בנו, שכבנו שם מבואסים זה לצד זו במחשבה שאולי אין חיבור בינינו כמו שהאמנו. התחבקנו כמה רגעים ארוכים. ואז, משום מקום, הגיעה פתאום קרבה גדולה. עלה גל של אהבה שחיבר אותנו. משהו התעורר. תחושת הקירבה התעצמה, ולאט לאט התעוררה גם תשוקה ואנרגיה מינית בינינו. ממקום של חיבור לרגע, של נוכחות ואותנטיות, התשוקה עשתה קאמבק, ובגדול.

אני לא אומרת שזה תמיד יקרה באופן הזה. אבל לפעמים כן. כשעושים מקום למה שקרה במציאות – אם זה לכך שהתשוקה נעלמה, ולא למה שהיינו רוצים שיקרה, כשעושים מקום לרגע, המפגש מתחדש.
כשאין הכרה במה שבאמת קורה במציאות, אנחנו מנותקים מעצמנו, ממה שקורה עכשיו ואז אנחנו גם מנותקים זה מזה. במקרה כזה, גם אם ננסה, לא בטוח שיתקיים סקס: איברי המין יגיבו – לא תהיה זקפה, הפות לא תירטב. הגוף שלנו מנכיח לא פעם את מה שאנחנו לא מתקשרים.

לצאת למסע מיני זה לצאת אל הלא נודע, כמו לצאת לטיול או הרפתקה שאין לנו מושג מה יהיה בה, ושם יכולה להגיע תשוקה ולהיעלם, יכולים להגיע עונג, משחקיות והנאה ולהיעלם, ויכולים להגיע גם פחדים, עצב ורגשות אחרים.

מיניות היא מרחב שיש בו מקום לכל אלה. כל פעם מחדש שאני מוכנה לשחרר רעיונות על מה נכון שיהיה במיניות, יש תנועה חדשה שמגיעה ומאפשרת למה שקורה להשתנות, לזוז ולנוע. אם אנחנו באים מראש עם הקביעה שבמין אנחנו רק נהנים ורק משתוקקים, אין מקום לתנועת החיים ולמיניות לקרות, ואז באמת הכל כבה.

תחשבו כמה זה יפה, בעצם: התשוקה שלנו מחוברת לחלקים הלא נשמעים שלנו, אלה שהסתרנו, שפחדנו מהם. ולכן, דווקא כשאנחנו עושים להם מקום סוף סוף, אז היא יכולה להתעורר מחדש. היא מלמדת אותנו שיעור מאלף – שגם בקשר ארוך וגם בסטוצים, מותר לנו להרגיש הכל. מותר להפסיק את הסקס ולהחליט רק להתכרבל עכשיו, כי זה מה שבאמת חי בנו כרגע.

כשתשוקה נפגשת עם המציאות היא יכולה להמשיך לעלות עוד ועוד ואף להתממש במפגש. לפעמים זה קורה, לפעמים זה לא, והכל בסדר. היא יכולה להיות חופשיה לנוע, לפעמים היא יכולה להמשיך לחיות או לחזור.
מיניות שמעניקה מרחב לכל מה שעולה בנו ומתוכנו היא מיניות שלמה. מיניות שיכולה להעיף אותנו למחוזות של עונג, ולעיתים ממש לתחושות התעלות. וזה מתרחש רק כשכל החלקים שלנו באמת משתתפים בה.