תאמיני לי מותק, אל תאמיני לאף אחד

פעם האמנתי. האמת גם היום אני מאמין, אבל לא בדברים, פשוט מאמין, מתוך בחירה. בזמנו חיפשתי במה להאמין, רציתי להשתכנע. חרב הפיפיות שהיא הספק שמרה עליי, אבל גם כלאה אותי מאחורי חומות בצורות והלב שלי התייבש. מדי פעם, בתנאים הנכונים הרשיתי לעצמי להיפתח, עד שנכוויתי שוב ונסגרתי בעצמי. אני זוכר את היום שבו שמעתי שחבר ילדות מתחתן עם השותפה שלי לדירה לשעבר, הוא היה הראשון מהח’ברה שבחר ב”להתמסד”, אז עוד האמנתי בזה (אחר כך הסתבר שהמאיץ להחלטה שלהם היה גרין קארד ומשם הם המשיכו במסלול המוכר של הקמת משפחה וגירושים מכוערים). בכל מקרה את הבשורה על השמחה קיבלתי להוטמייל באינטרנט קפה אי שם בהרים של מערב סין. בהתרגשותי הודעתי לאב המנזר שאני קופץ לישראל ואוטוטו חוזר. יצאתי בדילוג קל את השער המעוטר אל מורד שבילי ההר אפוף הערפילים. הדרך הארוכה דרומה לציוויליזציה זרמה לה כשהקפיצה האחרונה היתה טיסה מבנגקוק לבן גוריון. 

העברתי את הזמן בלהכין את הקיבה לבופה של החתונה, דוגם את כל דוכני הפאד–תאי לאורך הבזאר, עד שחלפתי על פני סמטה שבפתחה עמדה דמות דוממת, בוחנת. לבוש כמו אלאדין, זקן ארוך, שפם מסולסל ועיני שקד עמוקות. הוא הזמין אותי לקרוא את העתיד שלי, חינם אין כסף. משועמם, בטוח בעצמי ובעיקר סקרן לראות לאן הארנב הלבן לוקח אותי הכנתי את עצמי למאבק ועקבתי אחריו לתוך הסמטה. מפה לשם עברה שעה, נפרדתי בהדרגה מאיזה 50 דולר בתהליך של שכנועים, להטוטים, נבואות וכנראה גם היפנוזה וסוגסטיה. כשכבר ביקש במתנה את המצלמה שלי הצלחתי לבלום את המערבולת שהוא סחף אותי אליה ולצאת משם. חזרתי לגסטהאוס, נשכבתי על המיטה והתחלתי לשחזר מה קרה שם, במופע הקסמים הפרטי שלי. 

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית