הפטריה שלך חזרה

“תכליתו של נשק יום הדין הולכת לאיבוד אם הוא נשמר בסוד,” אומר דוקטור סטריינג’לאב לנשיא מרקין מאפלי בסרטו הידוע של סטנלי קובריק משנת 1964. “הרתעה,” הוא מוסיף במבטא גרמני בולט ובחיוך תאוותני, “היא היכולת לטעת בנפש האויב את הפחד לתקוף.”

דוקטור סטריינג’לאב הססגוני והמוטרף, בגילומו הגאוני של פיטר סלרס, נקרא אל חדר המלחמה כדי להשיא עצה לנשיא (גם הוא בגילומו של סלרס) בתוקף תפקידו כמנהל היחידה למחקר ופיתוח בפנטגון. לפי עלילת הסרט, העולם עומד בפני משבר קיומי לאחר שהגנרל ג’ק ריפר, מפקד חיל האוויר האמריקני, מחליט על דעת עצמו ליזום התקפה גרעינית על ברה”מ כתגובה “לקונספירציה הקומוניסטית” לזהם את מי השתייה בפלואוריד. ריפר, הסובל מאין–אונות, שולח להק של מטוסי B–52 חמושים בפצצות מימן ומחזיק ברשותו את קוד הביטול למבצע. דמותו של סטריינג’לאב מבוססת ככל הנראה על ורנר פון בראון, קצין אס אס ומדען טילים בשירותו של היטלר, שהפך ברבות השנים לבכיר בנאס”א והיה אחראי על פיתוח הטילים בפרוייקט “אפולו”. פון בראון נמנה על הנאצים הבכירים הרבים שהובאו לארה”ב לאחר מלחמת העולם השנייה במסגרת מבצע “Paperclip” והשתלבו במערך הצבאי, המודיעיני והמדעי, תוך התעלמות אלגנטית מתרומתם למנגנון ההרג וההשמדה. סטריינג’לאב, שמתקשה לרסן את זרועו מלהצדיע במועל יד ואף קורא לנשיא “מיין פיהרר”, לא מסתיר את התלהבותו מחזון המלחמה הגרעינית המהווה בעיניו הזדמנות אידיאלית לאתחל מחדש את המין האנושי. בעיני רוחו הוא רואה קבוצה של גברים ונשים משובחי גנים שחיים במושבות תת–קרקעיות ועוסקים בעיקר במילוי מצוות פרו ורבו, עד אשר תתפוגג פגיעתה של הנשורת הגרעינית. 

הקומדיה האפלה “דוקטור סטריינג’לאב” יצאה לאקרנים כשנתיים לאחר משבר הטילים בקובה ונעשתה בהשראת האימה האפוקליפטית ששטפה את העולם בימים האחרונים של אוקטובר 1962. כשנה וחצי לפני כן, נחתו גדודים חמושים של “גולים קובניים” במפרץ החזירים בצפון–מערב האי במטרה להפיל את שלטונו פידל קסטרו, זמן מה לאחר המהפכה שהפילה את שליט הבובה פולחנסיו בטיסטה. הפולשים אומנו במחנות שהקים ה–CIA בגוואטמלה והמבצע נוהל כולו על ידי הפנטגון. על פי התוכנית, חיל האוויר האמריקני היה אמור להצטרף ללחימה כדי “לתמוך בפטריוטים הקובניים” אולם ברגע האחרון סירב הנשיא ג’ון קנדי לאשר את ההפצצה והפלישה נחלה כישלון חרוץ. 

קנדי, שהחלטתו להימנע מתמיכה אווירית עוררה עליו זעם רב בקרב האליטה הביטחונית, המשיך באופן פורמלי בקו העוין נגד קובה ואף הוציא אל הפועל את מבצע “מונגוס”, שאחת ממטרותיו היתה התנקשות בחייו של פידל קסטרו. במקביל, ניצל הנשיא הפופולרי את כישלון המבצע כדי לערוך שינויים מערכתיים עמוקים, שנועדו, כפי שאמר שלא לציטוט לכתב הניו–יורק–טיימס, “לנפץ את ה–CIA לאלף רסיסים.” הוא פיטר את שלוש הדמויות הבכירות בשירות הביון, ביניהם ראש ה–CIA אלן דאלס, מי שהיה עתיד לשמש בתפקיד מרכזי ב”וועדת וורן” שהופקדה לחקור את ההתנקשות בחייו של קנדי.

ברה”מ החליטה להגיב באופן אקטיבי לפלישה למפרץ החזירים, ובאמצע אוקטובר 1962 נודע על קיומם של מתקני שיגור סובייטיים בשטח קובה. האמריקאים הציבו מצור ימי נרחב על האי הקאריבי והודיעו שיחרימו כל משלוח נשק שייתפס. במשך 13 ימים עמד העולם על סף קטסטרופה, כשמנהיגי שני הצדדים עמדו תחת לחץ עצום להנחית את המכה המקדימה. צוללת רוסית ששייטה בסמוך לחופי קובה כמעט ירתה טיל טורפדו גרעיני בשל תקלה שאירעה במערכת התקשורת, הדבר נמנע ברגע האחרון בזכות סירובו של הקצין ואסילי ארחיפוב לאשר את השיגור. ג’ון קנדי, בניגוד לגישה המיליטנטית שנקטו רוב קציני המטות המשולבים, חתר מלכתחילה לפתרון מדיני. לשם כך הוא פתח ערוץ הידברות חשאי וישיר עם ניקיטה חרושצ’וב, מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית, וביחד הצליחו שני המנהיגים להביא בסופו של דבר לפתרון המשבר. ברה”מ פירקה את מתקני השיגור והשיבה את הטילים לשטחה, ובתמורה הבטיח הממשל בוושינגטון לא להתערב יותר בריבונותה של קובה. 

במאמר שפירסם לאחרונה על אודות המלחמה באוקראינה ציין העיתונאי והפובליציסט כריס הדג’ס שהנשיא קנדי הבין היטב את מידת האטימות שבה לקו הגנרלים שלו. “הוא היה נבון דיו להתעלם ממפקד חיל האוויר קרטיס לה–מאי (ששימש כמודל לדמות הגנרל המטורף בסרטו של קובריק) שדחק בקנדי לתקוף את בסיסי הטילים בקובה,” ובכך להצית למעשה מלחמה גרעינית. “ג’ו ביידן,” הוסיף הדג’ס, “אינו עשוי מאותו חומר.” הדג’ס, שהיה בעבר עיתונאי בניו–יורק–טיימס והפך ברבות השנים לאחד ממבקריה החריפים של העיתונות האמריקאית, סיקר במסגרת עבודתו לא מעט קונפליקטים חמושים. “מניסיוני,” הוא כתב במאמר, “מן הרגע שתיבת פנדורה נפתחת, העוולות והסבל שנפלטים ממנה יוצאים מכלל שליטה. המלחמה מאיצה את מערבולת ההרג התעשייתי, וככל שהיא נמשכת כך אנו קרבים יותר להשמדה עצמית.”

הזירה המדממת באוקראינה שחררה את שד המלחמה הגרעינית מן הבקבוק שבו היה כלוא יובל שנים. אופציית השימוש בנשק יום הדין באה לידי ביטוי גלוי בשיח המדיני שמהדהד עתה בוושינגטון ובמוסקבה, ונראה שאנו עדים במו עינינו לגרסה מעודכנת של “מצעד האיוולת” – המושג הקולע שהגתה ההיסטוריונית ברברה טוכמן כדי לתאר את התנהגות מצביאי המעצמות לפני מלחמת העולם הראשונה. בארה”ב, תחת שטף בלתי נלאה של הפחדה ותעמולה, הולכת ומסתמנת מגמה ביזארית באופן שבו מתנהלות המערכת הפוליטית והעיתונות. בניגוד לשכל הישר ולניסיון ההיסטורי, הסלמת העימות בין שתי המעצמות הגרעיניות נתפסת כתורמת לביטחון הציבור, בעוד שכל צעד להפגת המתח מתויג מיד כסכנה. הארגון רב ההשפעה Atlantic Council, המקושר לנאט”ו ומייצג באופן מסורתי את הלך הרוח במסדרונות מערכת הביטחון בארה”ב, שב וחוזר על הטענה שפייסנות היא המדיניות הגרועה ביותר. “הרצון המובן להימנע ממלחמה גרעינית,” קבע כתב העת של הארגון כבר בחודש מאי 2022, “עלול להפוך את העולם למסוכן יותר, אם משמעות הדבר ‘שלום’ שישרת אינטרסים רוסיים.” המגזין “אינסיידר” טען במאמר שפורסם לפני מספר שבועות: “האיומים הגרעיניים של פוטין גורמים לאנשים כמו טראמפ ואילון מאסק לקרוא למשא ומתן. מומחה גרעיני מסביר מדוע זה מסוכן.” 

הכותרת האחרונה ממחישה טוב מכל את העיוותים הטרגיים שמכתיבים את עמדת האליטה ופושים בתודעת הציבור. מלבד ההיתלות האוטומטית בהכרעתו הנבונה של “המומחה” התורן, אנו למדים מהכותרת שכל חתירה לפתרון של שלום מזוהה עם הימין בכלל, ועם טראמפ הטמא בפרט. בתחילת חודש אוקטובר דרש הנשיא לשעבר לפתוח במשא ומתן מיידי להפסקת הקרבות באוקראינה, “אחרת נמצא את עצמנו במלחמת העולם השלישית.” די היה בהצהרה הזו, שמשקפת הלך רוח הולך וגואה בקרב מצביעים רפובליקניים, כדי לחזק את מחויבותו של השמאל הפוליטי להניף את הדגל המיליטנטי במסגרת מצעד האיוולת הנוכחי. זוהי טרגדיה מוסרית והיסטורית שאי אפשר להמעיט בערכה. השמאל המסורתי הפנים את המסר, שבעבר כוון כלפי תנועות השלום על רקע המלחמות בוויאטנם ובעירק, לפיו פייסנות כלפי “הדוב הרוסי הרע” היא בגדר טירוף ואפילו בגידה. הוא דוחה כל קריאת תיגר על הנרטיב השולט ומתייג אותן כדיסאינפורמציה רוסית. כל הנציגים “הפרוגרסיביים” בגבעת הקפיטול, החל מברני סנדרס ועד אלכסנדריה אוקסיו–קורטז, תמכו בחבילות הסיוע בשווי עשרות מיליארדי דולר לצבא האוקראיני (שחלק ניכר מהם הולך לאיבוד במבוכי השחיתות האוקראיניים). הם גם מקפידים לדקלם כל מרכיב ומרכיב מהרטוריקה האגרסיבית של הממשל הדמוקרטי. לפני כמה שבועות חתמו שלושים חברי וחברות קונגרס על מכתב לנשיא, שבו, לצד ההבהרה שהם “עומדים לצד אוקראינה במאבקה לדמוקרטיה”, עלתה גם האפשרות לבחון את האופציה של הידברות דיפלומטית עם רוסיה. למחרת בצהריים, בעקבות ביקורת חריפה מצד חברי מפלגתם ונחשול ליברלי זועם בטוויטר, נמשך המכתב בתירוץ שהוא נשלח ביוזמת חברי הצוות המסייע “בלי לקבל אישור סופי.” וכאילו כדי להמחיש ביתר שאת את העליבות הקומית של מה שנקרא “הפוליטיקה הפרוגרסיבית” כיום, הדגישו הנציגים בהודעה שנמסרה מטעמם: “המכתב יצר את הרושם המוטעה שהדמוקרטים עומדים בקו אחד עם הרפובליקנים.” באווירה הנוכחית, הסיכון להיות מזוהה עם יריבים פוליטיים מצדיק את היעדרו המוחלט של עמוד שדרה מוסרי, אולי גם את קירובה של מלחמה גרעינית.

אבל מותה העצוב של תנועת השלום לא מייתר את הצורך ביושרה ובעצמאות מחשבתית, ובוודאי שאינו מבטל את ההכרח לפרק את הנרטיב ולחשוף את מחולליו ואת המניעים העומדים מאחוריו. הממשל האמריקני מפיל על פוטין את האחריות לארמגדון הממשמש ובא. במובן מסויים יש בכך מן הצדק, שכן הפלישה לאוקראינה היא מעשה נפשע לכל דבר ועניין. המשטר ברוסיה נסמך על קואליציה אוליגרכית שתלויה במידה מסוימת במנגנון הביטחוני הישן שנותר מברה”מ. שלטונו האוטוריטרי של פוטין, בעברו קצין ק.ג.ב., ניזון מתחושות לאומניות ומהתעוררות מחדש של התפיסה ההיסטורית שרוסיה היא יריבה מושבעת של המערב. יחד עם זאת, העיוורון המערבי לנסיבות שהובילו למלחמה הוא כמעט פתולוגי והצגתו של פוטין כהיטלר התורן שזומם להשתלט על העולם היא לא רק עלבון לאינטליגנציה אלא גם עומדת בניגוד לבחינה ריאליסטית של האירועים שהובילו למצב הנוכחי. די להביט על מפת ההתפשטות של נאט”ו מאז סיומה של המלחמה הקרה כדי לזהות את כזב התעמולה שאנו נחשפים אליה מדי יום ביומו. בניגוד להבטחה מפורשת שניתנה לרוסיה, כדי שזו תעניק את הסכמתה לאיחוד גרמניה, צורפו לברית הצפון–אטלנטית מאז 1990 יותר מעשר מדינות מזרח–אירופאיות. נאט”ו הפרה את התחייבותיה שלא לבנות בסיסים בשטחי חברות “ברית וארשה” לשעבר וקל וחומר לא להציב בהן טילים. רוסיה הגיבה בחוסר שביעות רצון לצעדים הללו אך שמרה על יחסים ידידותיים עם המערב. אבל מאז 2008, כאשר הוכרז על הכוונה לצרף את אוקראינה לנאט”ו, החל הטון במוסקבה להשתנות. אוקראינה, השכנה הגדולה ממזרח, שחלק בלתי מבוטל מאזרחיה הם דוברי רוסית ושדרכה עבר הצבא הנאצי בדרך לפלישה לברה”מ במלחה”ע השנייה, סומנה באופן מפורש כקו האדום שלאחריו מוסקבה לא תוכל יותר להבליג. 

ולא היה בכך כל סוד. ב–2008 צוטט פוטין כאומר למקורביו שאם אוקראינה תצטרף לנאט”ו “זה יהיה בלי חבל קרים וללא המחוזות המזרחיים,” שבהם רוב האוכלוסייה היא רוסית. וויליאם ברנס, מי שהיה אז שגריר ארה”ב במוסקבה ומכהן כיום כראש ה–CIA, כתב למזכירת המדינה דאז קונדוליסה רייס: “כניסת אוקראינה לנאט”ו מהווה אור אדום בוהק עבור האליטה הרוסית (לא רק פוטין). משיחותיי עם רוסים מכל גווני הקשת, החל מאנשים ברחוב ועד המבקרים הליברליים החריפים ביותר של פוטין, טרם פגשתי אדם אחד שאינו רואה בכניסת אוקראינה לנאט”ו התגרות ישירה.” אין ספק שאזרחי אוקראינה נפלו קורבן למשחק גיאו–פוליטי ציני. מנהיגי המערב אמנם מקפידים לשלם את מס השפתיים הנדרש ומבטיחים שיעמדו לצידם עד הסוף, אבל סבל האוכלוסייה רק הולך ומחמיר, וככל שחולף הזמן כך מתפוגגת אשליית “הניצחון המהיר” וסילוק הכובש. מתקפת הנגד העצומה שהתרחשה בחודש ספטמבר אמנם השיגה תוצאות מסוימות שאיפשרו למשטרו של זלנסקי לצלצל בפעמוני הגאווה, אך כוחות אוקראינה שילמו מחיר כבד של אלפי הרוגים תמורת שטח מצומצם למדי. הרוסים נאלצו לסגת בכמה חזיתות אבל הם עדיין מחזיקים בבטחה כעשרים אחוזים משטח אוקראינה, כולל המחוזות שסופחו לאחרונה לרוסיה. 

מתקפת הנגד ותוצאותיה הבהירו שהתוכנית של מוסקבה לדה–נאציפיקציה של אוקראינה ולניתוקה המוחלט מנאט”ו אינה יכולה להיות מושגת בדרך צבאית. יחד עם זאת, ההתפתחויות האחרונות הסירו באופן סופי את מסכי ההסוואה מעל המלחמה ועתה ברור לכל שזהו עימות ישיר בין רוסיה לבין המערב וכי פתרונו עשוי להיות מושג רק בהידברות ישירה בין וושינגטון למוסקבה. “אנו עכשיו דה–פקטו חלק מנאט”ו,” אמר לאחרונה הנשיא זלנסקי, ואילו פוטין הצהיר בנאום בקרמלין: “אנחנו עומדים נגד מכונת המלחמה המערבית כולה,” והזהיר שרוסיה עשויה לאמץ את “המודל האמריקני של מתקפת מנע.” 

מזכ”ל נאט”ו, ינס סטולטנברג, בראיון שהעניק בתחילת החודש, הביע חשש שהקונפליקט באוקראינה “עלול להתפשט ולהפוך למלחמת ענק בין נאט”ו לרוסיה.” הוא אמנם הוסיף שהוא ועמיתיו “עובדים בכל יום כדי למנוע זאת,” אולם מדיניות הארגון שבראשו הוא עומד אינה מרמזת על כוונה להרגיע את הרוחות. בכלל, המעורבות המערבית העמוקה לא ניכרת אך ורק בחימוש המאסיבי ובתמיכה הכספית והדיפלומטית, אלא גם בשיבוש שיטתי של כל נתיב לפתרון. זוהי מדיניות שראשיתה עוד מההסכם שהושג ב–2015 במינסק, בירת בלארוס, תחת חסותן של צרפת וגרמניה, ולפיו אוקראינה תקבל את השליטה על גבולותיה תמורת אוטונומיה למחוזות המזרחיים והתחייבות שלא להצטרף לנאט”ו. ההסכם הופר במוצהר על ידי ממשלת קייב בעקבות לחץ גלוי למדי של ממשל אובמה. בראיון שהעניקה אנגלה מרקל לפני חודש למגזין “צייט”, הודתה קנצלרית גרמניה לשעבר שהסכם מינסק נועד להעניק לאוקראינה זמן כדי להתחמש ולבנות את צבאה לקראת עימות עם רוסיה. בדצמבר 2021, כחודשיים לפני הפלישה, דחתה נאט”ו את הצעת פוטין להסדר תמורת התחייבות לשמירת הנייטרליות של אוקראינה. 

במהלך החודשים מרץ ואפריל השנה, בעיצומה של הלחימה, התנהלו באיסטנבול שיחות שלום על בסיס 15 עקרונות לפתרון הסכסוך, שכללו נסיגה מוחלטת של הכוחות הפולשים לקווים של לפני המלחמה. בעקבות כך הפחיתה רוסיה את עוצמת הלחימה, וזלנסקי (שנבחר, כזכור, על בסיס הבטחתו להגיע להסדר שלום) פרסם סדרה של הודעות אופטימיות לגבי סיומו האפשרי של הסיוט המתמשך. אולם בעקבות ביקור שערך בקייב ראש ממשלת בריטניה דאז בוריס ג’ונסון, חזר בו נשיא אוקראינה מהבנות איסטנבול. לדברי מקורות בכירים בקייב שצוטטו בעיתונות האוקראינית, וכן לפי מאמר שהתפרסם בספטמבר במגזין “Foreign Affairs” של המועצה ליחסי חוץ (CFR), הבהיר ג’ונסון לזלנסקי באופן חד משמעי שהמערב לא יסבול כל פשרה עם “פושע המלחמה פוטין”, ורמז לכך שההסכם באיסטנבול לא יקבל את תמיכת המעצמות ולפיכך יהיה חסר כל תוקף. 

מאז, הלך המצב והסלים. בחודש יולי אמנם הצליחו הצדדים להגיע להבנה לגבי פתיחת נתיבי הסחר בים השחור, אך זה היה אירוע חריג שלא בלם את המגמה המדאיגה לכיוון התנגשות ישירה בין רוסיה לארה”ב. נאט”ו הלכה וניכסה לעצמה את הצד האוקראיני בלחימה, ורוסיה הודיעה על גיוס שלוש–מאות אלף אנשי מילואים. באמצע אוקטובר נערך תרגיל נאט”ו שבמסגרתו נעשתה סימולציה של הפצצת ערים אירופיות בפצצות מימן. זמן מה לאחר מכן הוצבה יחידה מוטסת של הצבא האמריקני ברומניה, בסמוך לגבול האוקראיני. 

בסוף ספטמבר השנה אירעה סדרת פיצוצים בפרויקט “נורד–סטרים”, שנועד להזרים גז טבעי מרוסיה למרכז אירופה. במערב מיהרו להאשים את מוסקבה, אך לאחר כמה שבועות הודו מדינאים בארה”ב ובאירופה “שאין כל ראיות למעורבותו של הקרמלין”. אדרבא, ישנן לא מעט אינדיקציות לכך שהמפתח לפענוח “התעלומה הגדולה” (כלשונו של הניו–יורק–טיימס) מונח דווקא בחיקה של וושינגטון ושותפותיה. ויקטוריה נולנד, דיפלומטית ותיקה שנטלה חלק פעיל בהפיכה בקייב ב–2014 ומשמשת כיום תת מזכיר המדינה, הזהירה בתחילת 2022 שבמקרה של פלישה רוסית “פרויקט נורד–סטרים 2 ייעצר, בדרך כזו או אחרת.” הנשיא ביידן חזר על הבטחתה של נולנד ערב המלחמה כאשר אמר במפורש: “אנחנו נביא לסיומו של נורד–סטרים.” מזכיר המדינה אנתוני בלינקן אף הודה בפומבי בסוף ספטמבר שפיצוץ הצינור “פותח הזדמנויות אסטרטגיות יוצאת מן הכלל לשנים הבאות”. ואכן, הנתונים מראים שבמהלך השנה היוצאת, במקביל לירידה החדה בזרימת הגז הזול מרוסיה לאירופה, חל זינוק אדיר במכירות של תאגידי אנרגיה אמריקניים, שרווחי העתק שלהם נסמכים על ההוצאות הגואות של אזרחי היבשת הקלאסית. 

מאז תחילת המלחמה אירעו עשרות גם “חבלות מיסתוריות” בתוך שטח רוסיה – במתקני גז ונפט, כמו גם בתחנות כוח, בסיסי צבא ואפילו קניונים מסחריים. לאחרונה דווח על אש פתאומית שפרצה בנושאת המטוסים היחידה בשירות הצבא הרוסי (לשם השוואה, לצי האמריקני יש 47 כאלה) בעת שזו היתה תחת תיקונים. ג’ק מרפי, סופר ועיתונאי עצמאי ששירת בעבר בפיקוד “המבצעים המיוחדים” של הצבא האמריקני, פרסם בערב חג המולד באתר האינטרנט שלו כתבת תחקיר נרחבת המייחסת את הפעולות הללו ל–CIA. בהסתמכו על “מקורות אנונימיים מחוגי המודיעין והצבא”, טען מרפי שכל מבצעי החבלה קיבלו את אישור הממשל בארה”ב ויצאו אל הפועל באמצעות שירותי הביון של בנות ברית אירופיות. “זהו רק אחד ממבצעים חשאיים רבים,” הוא כותב, הכוללים הפעלת “רשתות התנגדות רדומות” שתכליתן “ליצור כאוס ואי יציבות.” לא רק זאת, אלא שרשתות החבלה המחתרתיות, הנתמכות על ידי אשכול של חברות קש וארגוני דמה, החלו להסתנן לרוסיה לפני יותר מעשור. אם נכונות הטענות שמביא מרפי, משמעות הדבר היא שארה”ב וארגון נאט”ו מתכוננים מזה שנים לעימות רחב היקף עם רוסיה, ועתה הם מנהלים בתוך שטחה לוחמה ישירה ואף פוגעים בתשתיות אזרחיות, באופן שלא היה לו כל תקדים במלחמה הקרה הראשונה. 

ביקורו המתוקשר של וולדימיר זלנסקי בוושינגטון לפני כשבועיים היה קלחת של שכרון חושים מהונדס. במהלך נאומו בפני הקונגרס, לבוש כהרגלו במדי חאקי וחמוש בזקן פוטוגני, פרסו סגנית הנשיא ויו”ר בית הנבחרים את דגל אוקראינה מאחוריו, כשתי ניצבות הממלאות את תפקידן במיצג נדוש ומתוכנן. כצפוי, דרישותיו זלנסקי מהממשל התקבלו במלואן – בתחילת השנה הקרובה עשוי סך “הסיוע הצבאי” לאוקראינה להגיע למאה מיליארד דולר. נוסף על כך, הובטח משלוח של סוללות “פטריוט” שיופעלו על ידי צוותים אמריקניים. נדמה שהביקור היווה שיא אבסורדי בחגיגה הנמשכת סביב “הגיבור הדמוקרטי”, שתחת משטרו נאסרה פעילותן של 12 מפלגות אופוזיציה ודוכא כל ניצוץ של תקשורת ביקורתית. בתחילת החודש, במסגרת המאמצים “לבלימת ההשפעה הרוסית”, הציג הנשיא תוכנית חקיקה להגבלת פעילותה של הכנסייה האורתודוכסית הרוסית, שכעשרים אחוזים מאזרחי אוקראינה נמנים על חבריה. 

בעוד ארגוני זכויות אדם מדווחים בהרחבה על פעולות דיכוי ועינויים שמבצע הצבא הרוסי, הם נותרים כמעט דוממים לחלוטין לנוכח דיווחים אמינים למדי על רצח שבויים רוסיים ועל פעולות נקם שביצעו כוחות אוקראינה בעקבות הצלחתה החלקית של מתקפת הנגד בספטמבר. לדוגמה, לאחר שעיר הנמל חרסון שבדרום–מזרח המדינה נכבשה מחדש, נעצרו אזרחים רבים בחשד לשיתוף פעולה עם הרוסים – כולל רבני חב”ד שאיפשרו לחיילים יהודיים בצבא הכובש להשתתף בתפילות בבתי הכנסת. לפי דיווח של הניו–יורק–טיימס, אחד מחברי הקהילה היהודית בעיר אף ניצב בשל כך בפני עונש של מאסר עולם. המושג “מלחמה גרעינית” נעשה שגור בפיהם של פוליטיקאים ופרשנים, ובמערב נחפזים להפיל את האחריות לכך על מוסקבה, למרות שבסאגה הזו אף אחד לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. מה עוד שהמדינה היחידה שהשתמשה עד כה באופן מבצעי בנשק אטומי היתה ארה”ב, ובניגוד למחשבה המקובלת, לא היתה לכך כל הצדקה אסטרטגית ומוסרית. 

ההפצצה של הירושימה ונגסאקי בתחילת אוגוסט 1945 גבתה יותר ממאה אלף קורבנות, וזאת מבלי לחשב את הנזקים הגופניים והסביבתיים ארוכי הטווח. לפי המחקר ההיסטורי הנוכחי, הדבר קרה לאחר שיפן כבר נכנעה הלכה למעשה, והשימוש “בנשק הברברי” נועד לשמש כתצוגת תכלית עבור הסובייטים רגע לפני תחילת המלחמה הקרה. יש מי שיאמר שאין סיכוי ריאלי להתממשות חזון יום הדין הגרעיני, שהרי ערכו היחיד של נשק שכזה הוא באיום שהוא מטיל ובהרתעה הטמונה בו. התסריטים על הכחדת הציוויליזציה עשויים לשמש כהפחדות שתכליתן לשבש את החשיבה ואת ההבנה המושכלת של הסיטואציה. נוסף על כך, כל עוד האנשים שאצבעם מונחת על המתג נחבאים מאחורי וילונות של סודיות והתעייה, הרי שאין לנו, “האנשים הרגילים”, כל שליטה על התסריט המתפתח וכל השפעה על האינטרסים האמיתיים המניעים את הסכסוך. מה שבטוח, לרובנו אין מה להרוויח מהמלחמה הקרה המתחדשת, ואולי כל מה שנותר לנו זה לקוות שבתוך מעגלי הכוח האלה, לצד גנרלים חפצי קרב ומדענים מסונוורי טכנולוגיה, יישמע גם קולו העניו של השכל הישר.