תאמיני לי מותק, אל תאמיני לאף אחד

פעם האמנתי. האמת גם היום אני מאמין, אבל לא בדברים, פשוט מאמין, מתוך בחירה. בזמנו חיפשתי במה להאמין, רציתי להשתכנע. חרב הפיפיות שהיא הספק שמרה עליי, אבל גם כלאה אותי מאחורי חומות בצורות והלב שלי התייבש. מדי פעם, בתנאים הנכונים הרשיתי לעצמי להיפתח, עד שנכוויתי שוב ונסגרתי בעצמי. אני זוכר את היום שבו שמעתי שחבר ילדות מתחתן עם השותפה שלי לדירה לשעבר, הוא היה הראשון מהח’ברה שבחר ב”להתמסד”, אז עוד האמנתי בזה (אחר כך הסתבר שהמאיץ להחלטה שלהם היה גרין קארד ומשם הם המשיכו במסלול המוכר של הקמת משפחה וגירושים מכוערים). בכל מקרה את הבשורה על השמחה קיבלתי להוטמייל באינטרנט קפה אי שם בהרים של מערב סין. בהתרגשותי הודעתי לאב המנזר שאני קופץ לישראל ואוטוטו חוזר. יצאתי בדילוג קל את השער המעוטר אל מורד שבילי ההר אפוף הערפילים. הדרך הארוכה דרומה לציוויליזציה זרמה לה כשהקפיצה האחרונה היתה טיסה מבנגקוק לבן גוריון. 

העברתי את הזמן בלהכין את הקיבה לבופה של החתונה, דוגם את כל דוכני הפאד–תאי לאורך הבזאר, עד שחלפתי על פני סמטה שבפתחה עמדה דמות דוממת, בוחנת. לבוש כמו אלאדין, זקן ארוך, שפם מסולסל ועיני שקד עמוקות. הוא הזמין אותי לקרוא את העתיד שלי, חינם אין כסף. משועמם, בטוח בעצמי ובעיקר סקרן לראות לאן הארנב הלבן לוקח אותי הכנתי את עצמי למאבק ועקבתי אחריו לתוך הסמטה. מפה לשם עברה שעה, נפרדתי בהדרגה מאיזה 50 דולר בתהליך של שכנועים, להטוטים, נבואות וכנראה גם היפנוזה וסוגסטיה. כשכבר ביקש במתנה את המצלמה שלי הצלחתי לבלום את המערבולת שהוא סחף אותי אליה ולצאת משם. חזרתי לגסטהאוס, נשכבתי על המיטה והתחלתי לשחזר מה קרה שם, במופע הקסמים הפרטי שלי. 

כעבור שבועיים, כשעצרתי בקאוואסאן בדרכי חזרה לסין, חלפתי על פניו שוב. והוא ניסה לפתות אותי שוב. הטחתי בו ” אתה שקרן” והמשכתי בדרכי, קולט שאני אשכרה מרגיש פגוע ומרומה, כמעט מחולל. אבל לזכותו ייאמר שהיתה לו נבואה אחת ברורה: שאפגוש בחורה בלונדינית, גבוהה, עיניים כחולות ואף גדול ששמה מתחיל באותה A. או אז עליי לתת לה אחד משני המדליונים הזולים שטמן לי בכף היד ולהמשיך איתה בדרכי (התרעמתי על העניין של האף הגדול, אבל הוא חידד ואמר גדול כמו שלך, לא כמו שלנו ההודים, נרגעתי). 

עברו להם שבועיים, בהפסקת הצהריים ישבתי על מדרגות האבן העתיקות מחוץ לשער המנזר וג’ינגלתי לי כדורים בהכנה לגי’נגול כאורח חיים. לפתע הופיעה דמות מבין העצים. גבוהה, בלונדינית, עיניים כחולות ואף גדול, באמת. התקרבה אלי בצעד חתולי. ספגתי את הכדורים לתוך ידיי, היישרתי מבט ושאלתי אותה “מה שמך?” Aנג’לה, היא ענתה. כל השאר הוא לא היסטוריה כי הספק וההתנגדות שהביאו אותי למנזר והשאירו אותי בו, הרחיקו אותי מההזמנה שנקרתה בדרכי (אפילו אב המנזר עצמו צעק עלי “צ’ו! צ’ו!” ללכת איתה, לעומק ההרים, לטיבט!). מה שכן, התחושה הכמעט מוחשית של השמנוניות העוטפת והמתקתקה של אותו באבא נשארה איתי ומאז אני מנסה לשים לב לצד האפל הזה של המציאות והאמת, הוא שם בחוץ, כנראה גם בתוכנו. 

עשר שנים קדימה, המזרח התיכון בוער, נכנסת אלי להוסטל דמות מרשימה: היה לו מראה של דיווה סרבית גבוהה, עם ראש עגול וקרח, צחוק כמו שאגה שחושפת ניבים חדים ודרכון בלקני עם שם המשפחה “דראקולה”. אמיתי. לכאורה אריסטוקרט מונטנגרי, עיתונאי שמחכה לחצות את הגבולות לסקר את מלחמת האזרחים ובינתיים נהנה מתל אביב ומרים לכל מי שבסביבתו. הוא גם נשאר חייב לנו אלפי שקלים על החשבון, כי מי סופר לאחד שכל לילה מבזבז מאות שקלים על כולנו. 

אי אפשר היה שלא להתאהב בסרג’יו. הוא בישל ארוחות ערב גורמה, הפך לחברה הכי טובה של כל תיירת שנכנסה, הזמין את כולם לסיבובי שתיה בבארים ושפע סיפורים ורכילות על “הדם הישן”, האצולה האירופאית. יום אחד, חבורה של תיירות הולנדיות שחלקו איתו חדר גילו שכל הכספים שלהן נעלמו וסרג’יו הישן במיטה התברר כערימת בגדים ושמיכות מסודרת בצורה משכנעת.

כולם היו המומים, פגועים וכעוסים. אבל מהר מאוד פנטזיות הנקמה שלי התחלפו בציפייה למפגש אקראי איתו בבית קפה אירופאי. דמיינתי את זה כמו ראיון עם שחקן שהרגע ירד מהבמה בברודווי. רק לדמיין באיזו חוויית מציאות הוא חי, כל תנועה ומהלך שלו מחושבים. בודד ועירני כמו חתול, מתחזק אורח חיים בוהמייני וראוותני על חשבון אלה הקרובים אליו אבל כל הזמן בלי להיחשף, עד שהוא מרגיש שהגיע הרגע, נותן עקיצה ומדלג אל היעד הבא. אני עדיין מאוד אוהב אותו, זאת גדולתם של נוכלים מסוגו. והאמת, גם הרגשתי שקיבלתי תמורה לכסף. החוויה שהוא נתן, הצחוקים והדרמה, תחושת האופוריה שהוא יצר סביבו היו באמת אמנות. באנגלית קוראים לזה con artist, והוא אכן היה אמן בעל חוש אסתטי, כריזמה, אינטליגנציה והשכלה רחבה שעשה עבודה מדהים ולא סתם כייס או שדד בבריונות. השהייה בנוכחות של רב–אמן כזה מלאה בלמידה לא מודעת, בדיפוזיה. 

מאז סרג’יו אני מריח כבר יותר טוב נוכלים מסוגו שנכנסים בדלת ומחפשים חכה. בעודו איתנו, מצאנו קליפ ביוטיוב שבו הוא שר בתוכנית אירוח בלקנית יחד עם איזה זמרת יורו טראש מוכרת. כשראה אותנו מגחכים בקבלה של ההוסטל, הוא סגר לנו את החלון בדפדפן בטענה שהוא מזייף נורא (מה שנכון). אחרי שהוא עקץ ונעלם לנו, חזרנו אל הקליפ ההוא ותרגמנו לאנגלית את ההערות שהשאירו שם בשלל שפות מזרח אירופאיות. התמצות שלהן היה: “זהירות ! סרג’יו הוא נוכל שנכנס אלינו לעסק כלקוח מובחר, שבה את לבנו, עקץ את כולנו ונעלם”. הוספנו הערות בשפות מוכרות יותר והשארנו את הסיפור מאחורינו. התברר שמאז הוא כבר ישב בכלא, השתחרר, ועקץ עוד כמה עסקים. אין ספק, הוא ממש בשליחות הבחור, וזה מראה שפראיירים באמת רק מתחלפים. 

והנה, בשבועות האחרונים מסתובב בסביבתי טיפוס שכזה עם מראה חלקלק משהו, עיני כלבלב, בלורית מלוקקת, לכאורה קבלן שחוזר כל יום מכוסה באבק של שיפוצים, ואומר את הדברים הנכונים למי שצריך. אבל באמת שלכל אחד מגיעה הזדמנות וחוץ מזה שינויים בדרך כלל הם תהליך הדרגתי. אז שמתי עליו עין והמשכתי בשגרה. גם כשאיחר בתשלומים, גם כששמעתי שהוא לווה כסף מאנשים (ומשלם איתו חובות לאחרים). ככה הוא מתגלגל… ואני עוקב מהזווית על הסיפורים והמספרים ותוך כדי מפריח את העובדות ואוסף ראיות. עד שחבר בלונדיני וטוב לב הלווה לו 600 ש”ח. אמרתי לו וואללה? ענה לי – שאני טועה עם הוואללה הזה, ושבסך הכל הוא עוזר לבחור זהב עם סיפור חיים קשה שעוד מעט יחזיר את כל הכסף. אמרתי לעצמי סבבה, שתקתי ונתתי לזה לקרות, לכל אחד מגיע ללמוד שיעור. כמו נוכל הטינדר, גם הטיפוס הזה הוא לא ממש פושע, לא גונב, ולא משקר. הוא כן מסבן, ומסובב, ובעיניי כל עוד מדובר בסכומים של מאות שקלים בודדים זאת הזדמנות לכל האנשים הטובים האלה לפגוש את הסטריאוטיפ הערמומי שעד עכשיו הם ראו רק בסרטים המצויירים (צבוע, נמיה, עורב, נחש). הם עוד לא יודעים אבל הם שילמו לו כדי לחוש את התחושה שרימו אותם, שנגעו בהם, ברגשות. הוא נותן להם הזדמנות להיות אנשים טובים ואז נעלם. 

ועכשיו, אחרי שנעלם, מה תהיו ? איך התוכנה הרגשית שלכם תתמודד עם זה? תדחיקו? תתכנסו ותאבדו אמון? תצליחו להפריד בין הכוונה שלכם לניצול שלו? 

לי עוד אין תשובה. עד שהטקטס הזה יתפרסם, בטח כבר נגלה איזה נוכל המלכנו עלינו הפעם, ואני בכלל כותב לכם מהרכבת לנתב”ג. כן, בחרתי שלא לבחור. הנוכל הפרטי שלי קיבל דד ליין סופי לתשלום של כל החובות שלו לכולם או ש… ובכל מקרה אני לא אהיה שם כדי לראות איך יפול דבר. ויש לי גם אליבי.