שיר במגירה – ירון פאר

האם נוכל לדרוש תקווה בפרשת וַיֵּרָא? הרי מלכתחילה זה נשמע כמו אוקסימורון, ניגוד פנימי. תקווה היא רגש חיובי שקט ובוטח שמעורר תחושת חיבור ומסוגלות. יראה היא רגש עז, מהלך על תהום הפחד, חושף את קַטְנוּת האדם חסר האונים אל מול הגורל. פרשת וַיֵּרָא רצופה ברגעים של יראה גולמית. חרדות קיומיות שזורות בתוך שרשרת אירועי הסאגה המשפחתית המתוארת בה. גיבוריה – שהצמיחו את הקונסטלציה המשפחתית הסבוכה שהביאה את כולנו, בני ובנות עמי הארץ הזאת, עד הלום – היו הורים יראים והיראה, מסתבר, היא מדריכת הורים גרועה למדי.

תארו לכם שמיטת חובות. פעם בשבע שנים כל שירותי הגבייה, הריבית, ההוצאה לפועל הציבוריים, הפרטיים או האפורים, יוצאים לפגרה. לא נוגשׂים ולא נושׁים. למשך שנה שלמה תיעלם העננה האפורה–שחורה מעל ראשיהם של הלווים והחייבים.