שיחה בין שואות

כל חיי אני שומעת סיפורים על ילדות בצילה של מלחמה עולמית נוראה; מלחמה בין עשרות מיליוני בני אדם ששחטו ועקרו זה את זו מבתיהם, מלחמה ששינתה את פני העולם כולו. מה-7 באוקטובר אני רואה מקרוב איך הזוועות הללו משפיעות על אמא שלי. מאותו יום אני עוקבת אחרי הציורים המלווים כתבה זו ומספרים הכל; החדשות, האזעקות וסיפורי האימה – הכל מתחבר יחד. טראומות הילדות שלה צפות וחוזרות; הזיכרונות מחיי הנדודים של משפחתה במשך שנים, בלי לדעת מה קורה עם קרובים שנעלמו, ההישרדות היומיומית בסביבה אלימה, ההפצצות, הרעב והמאבק של הוריה, סבי וסבתי, להישאר בחיים.

האם אנחנו מסוגלים לעסוק בשואה (ההיא, הראשונה) ביום שאינו יום השואה? קשה לנו, זה לא מתיישב עם הנרטיב הלאומי, שביום השואה עומדים דקה דומיה לזכרה. אבל בסיפור הזה של אמי אני מבקשת לחבר את שתי השואות; זו משנות ה-40 במאה הקודמת שנחרטה בנפשם של אלה שחוו אותה עד יום מותם, והנוכחית – שואה בעבודה עצמית, שתדמם בנפשם של רבים מילדי אוקטובר 2023 כל חייהם.

אמי, עקורה מביתה בגורליצה שבדרום פולין, מבקשת לשלוח מסר לעשרות אלפי העקורים מביתם, החווים הפקרה ונטישה: אל תוותרו על הזכויות שלכם. עד היום פולין רואה ברכוש היהודי הרב שעדיין נמצא בשליטתה רכושה שלה. גם 60 שנות הליכים משפטיים לא הצליחו להחזיר לאמי את הרכוש הרב של משפחתה שנותר שם. אסור לתת למדינה להשתלט על רכושכם.

נשמע מופרך? הקשיבו למה שאומר ה”פרויקטור” מטעם המדינה למפונים; לגרסתו רובם לא ישובו לבתיהם. המסר שלנו אליהם – אל תוותרו. גם עם פרוץ מלחמת העולם השניה יהודים ברחו מפולין. אז כמו היום – לנטוש בית, לעזוב עסק פועל, לאסוף את כל המשפחה ולברוח זו אופרה דרמטית. הביצוע עצמו הוא אופרה אחרת.

סיפורה של אמי הוא על נוכחותה של טראומה בחיי גיבורת האופרה במשך כל חייה, נוכחות מעצבת אישיות ומגבשת זהות. וזהו מכתב משורדת השואה ההיא לכל ילד וילדה של היום, שנטשו את ביתם ואין להם בית לחזור אליו, שבורחים בהפגזות לממ”ד, שיישאו כל חייהם את פצעי אוקטובר 2023 במדינה שנועדה להגן עליהם מפני גורל כזה.

הבריחה לרוסיה

אמי שרה נכטיילר, בת 86 וחצי, היתה בת יחידה למשפחה בעלת ממון רב ועסק משגשג של מנסרות עץ, כשגרמניה כבר היתה נאצית. היהודים שחיו בגרמניה נשאו טלאי צהוב וחיו בפחד תמידי גם מן השלטון וגם מאזרחי המדינה, שראו בנאציזם הזדמנות להיפטר מהם. האחיות של אמה שהתגוררו בארה”ב הזהירו אותה שאירופה עומדת להישרף, וביקשו ממנה לקחת את המשפחה ולעבור אליהן. אבל המשפחה של אביה לעגה להן. היא טענה שאי-אפשר לעזוב את רכושה הרב בפולין, ושגרמניה התרבותית והשכלתנית תתעשת לבסוף ולא תפגע ביהודים.

כשגרמניה פלשה לפולין קיבלו שני גברים במשפחה צווי גיוס לצבא. אביה שמע על הפלישה כשהיה בעבודה, התקשר לאמה והודיע לה שאורזים מיד ובורחים לרוסיה. הוריה, מיכאל אחיו של אביה ואחיותיו עם ילדיהם העמיסו כמה שיותר ציוד על מכונית שברולט חדשה שחנתה בחצר, ועל שלוש עגלות רתומות לסוסים – ויצאו לדרך. אמי היתה אז בת שנה וחצי. אמא שלה אמרה באותו יום: “ברגע זה אנחנו הופכים פושטי יד. כאן מתחילים הנדודים שלנו.” וצדקה.

הם החלו לנדוד מזרחה לכיוון רוסיה. הדרכים היו עמוסות בפליטים יהודים שברחו ברגל, ברכב ובעגלות עמוסות ציוד. כבר בתחילת הדרך השתלטו חיילים פולנים על רכבם שאותו לא ראו יותר. הבריחה לוותה בהפצצות בלתי פוסקות ואחת מהן פגעה בהם והרגה את גיסו של אביה. האב ואחיו מיכאל קברו אותו מיד לצד הדרך והם המשיכו לנדוד במשך שבועות ארוכים.

“כשהגענו לגבול רוסיה”, מספרת שרה, “ראינו חיילים רוסים שמונעים את מעבר הפליטים לרוסיה. אמי זיהתה ביניהם אחד שנראה קצת יותר ‘שמי’ ושאלה אותו במילה אחת, ‘עמך?’ הוא למזלה ענה ‘עמך’. היא סיפרה לו שאנחנו משפחה גדולה, שאני מאוד חולה, שעברנו הפצצות כבדות ושירשה לנו לעבור. החייל סיכם איתה שבשעות הלילה, במשמרת שלו, הוא ילך לשירותים ואז כל המשפחה תתגנב מעבר לגבול. כך עברנו בלילה לרוסיה כשהחייל היהודי עשה באריכות את צרכיו.

“המשכנו לנדוד עד שהגענו ללבוב, עיר גדולה במערב רוסיה. כולנו חיינו יחד במשך כל תקופת המלחמה. כל אותן שנים קיווינו שברגע שהיא תסתיים נחזור כולנו הביתה. לאחר תקופה באזור לבוב שבה חיינו מהיד לפה, נאמר לנו על ידי השלטונות הרוסיים, כי לפולין חזרו השקט והשלווה, ואם אנחנו מבקשים לחזור הביתה עלינו רק להירשם במשרדי העירייה המקומית. בתמימות ובאמונה עיוורת – נרשמנו. מהר מאוד הסתבר שהרוסים עשו לנו תרגיל. לגרסתם של הרוסים, מי שביקש לחזור לפולין ונרשם ברשימות הללו היה כנראה בעל אידאולוגיה נאצית, ולכן היה ראוי לגירוש ולעבודת פרך”.

חיי הישרדות ביער

המשפחה גורשה ליער מדארי בחורף 1940. הוקצה לה חדר בצריף שבו הצטופפו שבעה ילדים ושישה מבוגרים במינוס 20 מעלות ומטה. אביה הקים בו תנור להסקה שעליו הם גם בישלו.

שרה: “במצבים כאלה המשפחה הכי חשובה. חיי היום-יום ביער היו מרוכזים בהשגת מזון, לפעמים מרוכלים שעברו בסביבה, לעתים בגניבה או בליקוט בין העצים. המבוגרים עבדו בעבודות יזומות שכללו בין השאר כריתת עצים, איסופם והובלתם למחסנים. הוריי והדודים בנו במו ידיהם רהיטים דלים ודאגו לכלי אוכל, התרחצנו בקערת פח. הכל היה מאוד בסיסי, מאוד מצומצם – הישרדות במלוא מובן המילה.

“אני הייתי כבר בת שלוש, משחקת כל היום בענפי עצים ביער או ליד דודתי, שבישלה מה שניתן על התנור. יום אחד הפלתי סיר עם מים רותחים ונכוותי בכל ידי הימנית עד שעצמותיי בלטו. אנחנו ביער, אין בית חולים, אין תרופות ואין אמבולנס. אמא לא הפסיקה לבכות. ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי, ‘כבר לא כואב לי’. כנראה שבאמת כבר לא הרגשתי כלום, כי מצבי היה קשה והייתי מטושטשת לחלוטין. במשך חודשים לא יכולתי להזיז את היד”.

כשהגרמנים התקרבו ליער ההחלטה נפלה על כפר בשם קזלינסק, יישוב שכל בתיו היו בנויים מטיט, ללא כבישים עם תחנת רכבת, מסעדה בתחנה ובאר מים. המשפחה שכרה בכפר דירה קטנה אחת לכולם והתגוררה בה עד סוף המלחמה. ואיך שורדים במצב כל כך קיצוני? בעורמה כמובן.

“בקזלינסק היתה חנות שנוהלה על ידי אשה שבעלה היה בחזית”, נזכרת שרה. “כל ערב היא היתה ‘מארחת’ בביתה אנשי משטרה וצבא רוסים וכך גם צברה ממון. האשה הזאת למעשה ניהלה את היישוב הזעיר; היא היתה הבנק וספקית תלושי מזון מזויפים. אמי שהיתה רחבת אופקים ומאוד דעתנית התיידדה איתה ועשתה עמה עסקות חליפין – וככה השיגה לנו תלושי מזון ואוכל.

“פרשה נוספת התרגשה עלינו כאשר מיכאל בשעת שכרות פלט משפט שפגע בנימי נפשה של רוסיה. לאימרה ‘חיים ומוות ביד הלשון’ יש משמעות עמוקה, למדנו זאת על בשרנו. באחד הלילות הוא ישב ושתה עם חברים, והעז לומר שבאנגליה יש יותר לחם מאשר ברוסיה. לאחר מספר ימים הוא נאסר ובילה על פליטת הפה הזו שמונה שנות עבודת פרך בסיביר. מיכאל שרד כי אבי היה נוסע אליו מדי פעם ומביא לו שקי אוכל, אבל רוב חבריו מתו מרעב”.

“אין מחילה”

סבי וסבתי עם משפחתם עלו לישראל בשנת 1951. מיכאל עלה ארצה רק בשנות ה-90. עד אז, במשך 13 שנה, הם חיו “על מזוודות”, ללא בית, בלי מקורות הכנסה וביטחון פיזי וכלכלי. מה שהחזיק אותם בחיים היו החוסן המשפחתי וסבי שהצליח בעורמה ובאומץ רב לפרנס את כולם, ולהביא אותם ביחד לארץ.

שרה: “שנות הנדודים, העקירה מהבית והחיים כחסרי שורשים, מנודים ונרדפים בארץ זרה, עולים בי מאז ה-7 באוקטובר נוסף על הרוע, האכזריות וזילות כבוד האדם. לנו לא היו בתי מלון ולא נציגים בכנסת שדאגו לזכויותינו, גם לא קיבלנו ביטוח לאומי, או פרוסת לחם מאיש.

“היום יש לנו מדינה ועדיין הגענו למצב האיום הזה. העקורים כנראה יפוצו בעתיד כלשהו, אבל איש לא יוכל לרפא את הכאב, את ההרס והחורבן של הדבר הבסיסי הזה שנקרא בית. אנחנו נאלצנו לברוח לארץ אחרת, הם עקורים כאן, בביתם. מדינה ששורשיה והקמתה נטועים בשואה כפי שאנחנו חווינו, חייבת לעשות הכל כדי לדאוג לבית לילדיה, ולא לנטוש אותם לגורלם. נדמה לפעמים שהפוליטיקאים שוכחים, שהם אלה שהביאו לא רק למותם של כל כך הרבה בני אדם, אלא גם לעקירתם של כל כך הרבה ישראלים ולהרס

בתיהם. ועל כך אין מחילה”.