על אהבה,שיגעון וחופש

הם עושים אהבה לאט, באלגנטיות. זזים יחד בחושניות. לפי כללי המדע הם כלל לא אמורים להיות יחד. זהו זיווג שלכאורה בלתי אפשרי – ראיין כוכב עליון, קקדו מסוג אמברלה וברי קקדואית חשופת עין – אך יש מדע ותאוריות ויש את החיים.

אמורים או לא, ברי וראיין הם זוג לכל דבר. ככה הגיעו אליי מלכתחילה. השוני לא מפריע להם, לא ניכר שהם מבחינים בו. יש להם שפה ודינמיקה, בילוי משותף, משחקים, הם מגלים חיבה זה לזה כל הזמן. יש מה ללמוד מהם, אני מתפעלת מכך כל הזמן. האהבה שלהם חזקה בלי לדעת אם הם אמורים להיות יחד או לא. הם עושים אהבה והיא ממשיכה להטיל ביצים, למרות האכזבה הגדולה שלהם כשפעם אחר פעם, לאחר תקופת דגירה ארוכה מאוד שבה המסירות שלהם מרגשת ביותר והרצון שלהם להורות משותפת גדול, הביצים שלהם שוב ושוב עקרות. פרי אהבתם נרקב תחת חום גופם ובסופו של דבר הביצה הסרוחה מתגלגלת מקן האוהבים שלהם ומתרסקת אל הרצפה. אחרי כל פעם כזאת ניכר העצב שלהם, ישויות רגישות ואינטליגנטיות שכמותן. הם אמנם אינם מתעסקים בשאלה הגנטית של התאמה בין המינים ואם הוא בכלל יכול להפרות את הביצים שהיא מטילה, אבל הם בהחלט מזהים את הכישלון בכל פעם מחדש. האמת היא שבמקרה שלהם אפילו “תוכי פרד” לא יכול לבקוע מהם. ככה זה אצל אימא טבע, החוקים ברורים וחד-משמעיים . לקקדו אמברלה ולקקדו עין חשופה לא יהיו צאצאים. בכל מקרה, הם לא שמעו על זה. הם מתמידים בלעשות אהבה ונהנים מן התהליך, על זה אין עוררין. אחר כך דוגרים וכואבים כשהביצה מתרסקת. וחוזר חלילה.

ברי היא נקבה קנאית מטבעה ובייחוד לגבר שלה, ראיין. היא בעיקר לא מחבבת נקבות אדם ועוד פחות את אלה שמדברות עם הגבר שלה; ראיין הוא באמת כוכב בוליוודי. הוא חברותי, נראה מצוין, מפתה לבוא אליו בדיבור רך ומזמין. הוא משכנע בקלות את החולפים על פניהם להיעצר מול הכלוב שלהם לשיחת חולין קצרה. כל עוד הוא משוחח עם גברים הכל טוב. אך אם זו אישה… ברי מייד נזעקת. היא מגיעה בתעופה נחושה. מתייצבת לצידו על הענף ומתחילה להניד בראשה ימינה ושמאלה כאומרת – לא, לא, לא! הוא שלי! – ואם עדיין זה לא היה מובן היא מאיימת בנשיכה, ואז ברכות מתקרבת אליו, מתחככת בו ומנקה בעדינות את נוצותיו. הוא מרים את הכנף ומחבק אותה. אנחנו, הקהל העומד בחוץ, נאנחים יחד כמו בסרט קיטש אנחה שאומרת – הו, איזה מתוקים!

הטקס הזה חוזר על עצמו כמה פעמים ביום. אני וכל הצוות מוקסמים מהם ומן האהבה שלהם זה לזה. בגלל זה לקח לנו זמן לעלות על האלימות ביחסים ביניהם. היה לי קשה להתבונן לאמת הזאת בעיניים. לא רציתי לראות. זה כאב מדי.

הכלוב הגדול של ברי וראיין צמוד לכלוב קוקטיילים גדול ומרווח. זה בסדר גמור, כי תוכי קוקטייל הוא ממשפחת הקקדו. מדי פעם יש קוקטיילים שמוצאים דרך לעבור לכלוב של ברי וראיין, ולרוב זה נחמד ונראה שכולם מבסוטים.

בוקר אחד מצאנו שלושה קוקטיילים מתים בכלוב של ברי וראיין. ניכר עליהם שפצעו אותם אנושות. “נעקוב”, אמרנו, “אם מקרה כזה ישנה, נחשוב מה לעשות. כשנגיע לגשר הזה נחצה אותו”. ככה אמרנו. “זאת בטח ברי”, הימרנו באמירה מוחצת. הרי ידוע לנו שהיא לא אוהבת שנקבות אחרות שוהות בקרבת ראיין. והוא עדין כזה.

לא עבר הרבה זמן ושוב מצאנו תוכי קוקטייל מת בכלוב שלהם. ניכר שהיו אלימים כלפיו.

המקרה הבא היה מפתיע. ברי נפצעה מתחת לכנף ונראתה מדממת וסובלת. היה די ברור לנו שראיין אחראי לפציעה שלה. עם זאת, הפרדנו ביניהם לתקופת הטיפול. ידוע שכדי שההחלמה תהיה מלאה, גם הנפש, לא רק הגוף, צריכה להחלים. צמוד לכלוב שלהם יש לנו כלוב יפה בגודלו, בדיוק למקרים טיפוליים כאלה ואחרים. כך יכלה להירפא במרחב המחייה שלה, צמוד אליו. בקיצור, אשפוז ביתי.

שבוע של אנטיביוטיקה שבו גרה בכלוב הבידוד. הוא היה כל היום צמוד אליה מעבר לרשת, בנאמנות שאין כמוה לחשו אהבה זה לזה. היינו נבוכים מכך שחשדנו בו, הם נראו לגמרי מתקרבים ואוהבים. הוא לא מש מקרבתה. סקרנו את הכלוב שלהם כדי לוודא שאין שום מתקן רשת או מכשלה אחרת שעלולה חס וחלילה לפצוע אותה שוב.

מיום ליום התחזקה והחלימה. שבוע האנטיביוטיקה שלה הסתיים, והחלטנו לתת לה עוד יום של התחזקות לפני שנחבר ביניהם שוב.

הרגע המיוחל של האיחוד מגיע ואני מביטה במתרחש, בהחלט בציפייה, בראש שלי יש שקיעה וים, איחוד רומנטי. אבל המציאות נראית אחרת; האמת שראיין לא ממש מחכה לה עם זר פרחים, הוא נראה די אדיש לנוכחות שלה, היא מצידה די מרוגשת. טוב, אולי זה מין משחק כזה ביניהם, אני חושבת לעצמי, זה יעבור להם, הריחוק הזה. מתברר שוב, כמובן, גם אצל חיות מערכות יחסים הן מורכבות. למחרת בבוקר הם נראים קרובים ומתגפפים. אני נושמת לרווחה. אני אוהבת סיפורי אהבה.

ואז, אחרי כשעה, זה מתרחש לנגד עינינו. ראיין מתנפל בבת אחת על ברי ותוקף אותה קשות בצוואר, נראה כמי שרוצה להרוג אותה. היא יוצאת מזה בשן ועין. שבורה וחבולה. הוא ריסק לה את המקור התחתון וזאת הולכת להיות החלמה ארוכה וקשה, בתנאי שהיא תצליח בכלל לאכול.

ברי מתאוששת לאיטה. מובן שלא תחזור לחיות איתו. החלטתי בשבילה שלא להמשיך לחיות ככה. לראיין נמצא מקום בציפוריה ב”גן גורו”. ולמזלה של ברי (שמחלימה בינתיים יפה מפציעתה הקשה), יש לה חבר חדש. קוראים לו שלדון והוא תוכי זכר יפיפה מסוג אקלקטוס. הם אמורים להיות שידוך טוב.

גם בסיפור הגורל שלהם יש קווים מקבילים. שלדון גודל בהאכלת יד ובבית שבו חי הוא היה למעשה תוכי טיפולי לילד הבכור במשפחה, שאובחן על הרצף. שלדון חווה על גופו אלימות, לא מכוונה רעה, אלא מקושי של הילד בוויסות החושי. מרוב אהבה ורצון לקרבה הוא פגע פיזית בשלדון שוב ושוב, עד שהמשפחה החליטה להוציא אותו לפני שיקרה משהו בלתי הפיך. וככה שלדון הגיע אלינו בסופו של דבר. מובן שנעקוב מקרוב אחר ההתפתחות בינו לבין ברי. בינתיים אנחנו שולחים להם ציוצים חיוביים על המצב בתקווה שהם ימצאו חברות ונחמה ביחד שלהם.

זה סיפור אחד מיני רבים; ראיין ברי ושלדון הם תוצר שלנו, בני האדם. ברור שבטבע יש לסיפור שלהם את הטוויסטים שלו, בכל זאת, לכל התוכים הגדולים האלה יש שריטה חיננית ונטייה לאלימות, אך בשבי על אחת כמה וכמה הם מפתחים הפרעות התנהגות, דיכאון, תלותיות ואלימות.

אני באמת מקווה שיקום בקרוב חוק המגן על הציפורים המרהיבות האלה בבתי הגידול הטבעיים שלהם, וייפסק הסחר הבוטה בהן. מי יודע? אולי ביום שנשחרר את הציפורים מן הכלוב גם אנחנו נצא לחופשי.