צאו לי מהלשון
יש גוף כזה שנקרא האקדמיה ללשון, אולי שמעתן עליו. הגוף הזה מגן בחירוף נפש על שפת הקודש העדינה שלנו, ויש לו דף פייסבוק שהוא מופת של פאסיב–אגרסיב, דרכו הוא מנסה לוודא שנדבר כמו בני–אדם. לפני כמה שבועות הוציאה האקדמיה פוסט שהצהיר שאין דבר כזה "יקרות.ים". השפה העברית זה לא שוק, הוחלט כבר מזמן שריבוי בלשון זכר כולל גם נקבות, ואפילו אם מדובר ב–300 מורות ומורה אחד, השם הקולקטיבי יהיה "מורים".
כשלעצמי גם אני לא משתגע על הצורה הזאת, חברי.ות אקדמיה יקרות.ים, גם לי זה נשמע ונראה מסורבל ומוזר. אני עוד פחות משתגע על העובדה שהשפה שלנו שומרת על כללי דקדוק שהתאימו לתקופה שבה היה מקובל למכור אישה תמורת גמלים, וכשאני אומר אישה אני מתכוון לילדה בת 14. הזמנים משתנים, אלחמדולילית, ואיתם גם השפה. כי שפה היא לא אביזר קודש עדין אלא כלי שימושי ויומיומי שנועד לתאר את חיינו המשתנים. הפתרון שאני אימצתי לשוביניזם המובנה הזה הוא שאני פשוט מגוון, לפעמים כותב בלשון רבים ולפעמים בלשון רבות. ככה זכרים זוכים לפגוש בחוויה שפנייה אליהם לא מתייחסת דוקא למגדר שלהם, ונקבות זוכות לפגוש בחוויה שהן חלק מהעולם. לא מושלם, אבל אמרנו ששפה משקפת את המציאות, והמציאות שלנו לגמרי לא מושלמת.