לפני המון שנים (30 שנה אבל קשה להודות בכך) קראתי סיפור ממש טיפשי, אידיוטי ומגעיל באיזה יומן נעורים ששמרתי. משום מה הסיפור הזה, שהיה כאמור די דוחה, דבק בזיכרון שלי מאז ועד היום. הסיפור היה על ציפור מעופפת בחורף מושלג, ששרה בעליזות וצייצה את נפשה לנוכח הכפור היפיפה, אלא שמרוב התלהבות היא לא הבחינה בסכנה שארבה לה מהקור; הציפור קפאה ונפלה מהענף שעליו עמדה. למזלה הטוב עברה בסביבה פרה משוטטת, שבלי משים עשתה מה שעשתה על הציפור האומללה, והחום של אותה ערימה השיב לה את כוחותיה. היא פצחה בשירת הודיה עליזה, אבל שועל רעב שעבר במקום ושמע את ציוציה חילץ את הציפור, ניקה אותה היטב ואז אכל אותה.

מוסר ההשכל של הסיפור: לא כל מי שמחרבן עליך בהכרח רוצה את רעתך; לא כל מי שמנקה אותך בהכרח רוצה את טובתך; ואם טוב לך וחמים לא כדאי לדווח על כך לכל העולם. במילים אחרות, לא כל דבר רע שקורה לנו הוא בהכרח רע – ולהפך. למוחי בן העשרה זה נשמע מדהים, חדשני ואחר. שנים אחר כך כשלמדתי שמאניזם, עמלה המורה שלי קשות כדי להטמיע בנו את הידיעה, שאנחנו אהובים ומבורכים על ידי הבריאה, ואם זה כך הרי שכל מה שקורה לנו הוא בהכרח לטובתנו גם אם מישהו, כך אמרה, זורק עלינו שק תפוחי אדמה.

הלקח של השיעור הזה מלווה אותי המון שנים. כשנולדו ילדיי זה היה אחד הדברים שעמלתי להטמיע בהם; כל מה שקורה לכם ילדים הוא תמיד לטובתכם, גם אם בהתחלה ממש קשה להבחין בכך. אתם שואלים, איך מטמיעים אמת? חוזרים עליה מספיק פעמים ומתרגלים אותה. אני מלמדת אותם לחפש אור בתוך החושך, וזה אחד המשפטים שאני לוחשת להם כשאני מרדימה אותם בלילה, אמת קוסמית שאני רוצה שתלווה אותם כשהם חולמים או ערים: אתם אהובים. אתם מבורכים. הכל לטובתכם.

וזה לא קל, כי האמת הזאת מאותגרת כל הזמן על ידי המציאות. כך למשל אחרי שסיפרנו להם שהחלטנו להתגרש, לילה אחרי לילה במשך שבועות ארוכים הם שאלו אותי: “אמא, זה שאת ואבא מתגרשים זה גם לטובתנו?” לילה אחרי לילה בלעתי את הדמעות ובקול שניסה להיות יציב, לחשתי להם – “כן. אפילו זה לטובתכם. גם אם כרגע לא ברור איך”.

אחרי ה-7 באוקטובר השאלה צפה שוב. כל לילה לפני השינה אני מבטיחה שהכל לטובתם והם מקשים, במיוחד הבן שלי: “גם ה-7 באוקטובר לטובתנו, אמא? גם כל אלה שמתו? כל מה שאיבדנו?” לילה אחרי לילה אני משליכה את עצמי לתהום הספק ונשבעת לו, תוך שאני מתפללת בתוכי בדממה לכל אל ואלה בשמיים ועל פני האדמה, שאני צודקת. שכן, זה לטובתנו. איך שהוא. עוד לא ברור איך. יום אחד נגלה. כי ככה זה העולם. אני כבר מספיק זקנה כדי להזכיר לעצמי, שלפעמים נראה כי הוא מגיע אל קיצו ואז בוקע פרפר מתוך הגולם. לפעמים החושך הכי גדול הוא תעלת לידה, לפעמים האור הכי גדול הוא רוע שזורח עלינו.

על הטוב ועל הרע

לפני שבועיים סיפרתי לחברה בקורס שאני לומדת – והתגלגלתי מצחוק – על משבר בלתי נסבל עם הילדה שלי סביב הבגדים שלה. אתם מבינים, הילדה מאז ומתמיד סובלת ממודעות אופנתית מפותחת. אין לי מושג למה. אני בגילה לבשתי כל מה שנתנו לי בלי טעם אישי, אבל לה יש העדפות, דרישות, טענות ואיסורים.

אחרי שנדמה היה כי החורף הגיע קניתי לה סווטשירט רך ומחמם וסגלגל באיזו רשת אקראית. בלי להתבלבל היא סירבה בעקשנות ללבוש אותו. “אבל למה?” עמדתי מולה חצי רותחת וחצי מתחננת. בחוץ הרוח איימה להטביע את העולם בנזלת ובאובדן ימי עבודה, והיא עמדה על דעתה: “כי הוא לא יפה עליי!” “תלבשי אותו בינתיים”, התחננתי, “אני אקנה לך חדש”. “לא אכפת לך מאיך שאני נראית”, היא התנפלה עליי בזעם מלווה בבכי היסטרי, “את שולחת אותי לבית הספר בבגד שגדול עליי ולא מתאים לי ואני לא נראית בו טוב”. כל ההסברים המלומדים על כך שסווטשירט תמיד רחב וגדול יותר כי לובשים אותו מעל משהו, על הרכות שלו, על כך שהוא מתאים לשיעורי התעמלות לא הועילו, עד שהבטחתי שנלך ביחד לבחור חדש. וגם קיימתי. כי הבטחות אני מקיימת.

ועל כל זה סיפרתי בשמחה מהולה בגאווה לחברה מהקורס, וציפיתי לצחוק מתגלגל או לפחות לנהימת השתתפות והסכמה. כל כך שמחתי כשזה קרה, כל כך שמחתי שהילדה הזאת, האפרוחית המופלאה שלי, שמכווצת בפנים מאז ה-7 באוקטובר בעולם שיש בו מקום רק לוודאות, שמפחדת לטעות עד שיתוק, שרואה הכל ומבינה הכל ושותקת כדי לא לאבד את מה שהיא מצליחה לשמור עליו יציב. כל כך שמחתי שהילדה שלי מעזה לעמוד מולי בכעס מהול בחרדה, שהיא מעזה לבטא עמדה מנוגדת לשלי, שבעולם שאיבד כל וודאות היא בטוחה שאת האהבה שלי היא לא תאבד לעולם. כל כך שמחתי בה ובמקום הזה שצמח מתוך החושך הגדול. אולי זה אחד הדברים הטובים שנבטו בנו, חשבתי לעצמי, הוודאות באהבה.

אבל החברה שלי לא ראתה את האור הזה. “ככה מגדלים מפלצת”, היא אמרה, “אסור לך לוותר לה, שתלבש את מה שקנית או שיהיה לה קר”. ואל מול נחרצותה עניתי שהיא לא מבינה שום דבר בעניין הספציפי הזה, שהיא חושבת שהיא מבינה אבל היא לא, ושזה לא אותו דבר כמו האופן שבו חינכה את הילדה שלה, או מה שקרה לאחותה, ושהילדה לא מפלצת. רחוק מזה. היא נאבקת על הנוכחות שלה.

אבל החברה לא הבינה, אז ויתרתי על הוויכוח. במקום זה חשבתי לעצמי – כמה חזק האוטומט הזה של אור וחושך שקיים בנו, החלוקה הדיכוטומית הזאת של אירועים, התנהגות, מילים – זה טוב וזה רע, את זה אני רוצה ואת זה צריך להרחיק. כמה אנחנו משועבדים לשיפוט המיידי שהעולם הדואלי הזה מכתיב, וכמה זה רחוק מהאמת האמיתית של החיים הרכים, העגולים, המשתנים והאישיים – כל כך אישיים כמו היופי שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו.

כאוס מלא שמחה

ביום שישי האחרון עשיתי לילדה מסיבת פיג’מות בקיבוץ החדש שלנו, שבו אנחנו מתגוררים כבר כמעט שנה. הזמנתי את כל בנות השכבה שלה, 15 בנות, לערב ולילה ובוקר של כאוס מלא שמחה. הבית הקטן שלנו התמלא פירורי פופקורן וכתמי עוגת שוקולד, צהלות שמחה, יללות עלבון וטפיפות צעדי ריקוד. צבעים נמרחו על שולחנות, חלקים של בגדי שינה ונעלי בית עפו מתחת לכורסאות, הכלב שהוכנס למעצר הגנתי בכלוב התבונן מזועזע במהומה, השכנים פוצו בפיצה חמה ואני נעתי ממוקד למוקד מרגיעה, מפייסת, מארגנת, מנקה, מאכילה, מחבקת ומדי פעם, כשהאגן איפשר לי, גם מענטזת לצלילי מוזיקה – שפעם הייתי מוכנה להידרס ולא לשמוע – בעודי מזמרת במלוא גרוני מילים שהן עלבון לשפה העברית ותחביר שהוא עדות לכשלון מערכת החינוך – ובשיא העליזות דגמנתי לילדות איך גוף של אישה יודע לזוז כשהאגן שלה מאפשר זאת.

בעלי לשעבר, שבערך פעם בשבועיים מברך על מזלו הטוב (הוא יגיד שיותר) הכין לי בצק לפיצה ועוגה, ותהה למה אני מייצרת לעצמי פעם אחרי פעם עוד אתגרים ומשימות. גם ההורים של הבנות תהו מה הפך אותי לכזאת נמרצת תחת עומס עייפות היום יום, והכלב בעיקר יבב על מר גורלו. אבל אני לא התבלבלתי לרגע. זה מאמץ שכולו טוב. הבנות היו מאושרות והילדה זרחה.

למחרת בבוקר בעודן מציירות מנדלות וצובעות את השולחן, הן סיכמו בינן לבין עצמן, שצריך לעשות מסיבה כזאת כל יום שישי ואמרו לילדה: “נרין, זה הכל בזכותך, בזכות זה שעברת לגור כאן, בזכות זה היתה לנו המסיבה הנהדרת הזאת”. “זו לא אני”, היא ענתה, “זה בזכות חמאס. כי רק בגלל שהם עשו את ה-7 באוקטובר והרסו את הבית שלנו – הגעתי לכאן”.

ואני שמעתי את השיחה שלהן וחייכתי לעצמי: סוף סוף מתחילים לזהור כוכבים בתוך החשיכה. אנחנו כל כך רגילים לחשוב על רע וטוב, על חושך ואור, כשונים והפוכים זה מזה שקשה לנו להאמין באפשרות אחרת. אנחנו לא מסוגלים להעלות במוחנו בדל מחשבה או אפשרות, שהמנהרה שנפלנו לתוכה תוביל אותנו למקום טוב יותר, שהיעוד שלנו יתגלה אחרי שנאבד את מקום העבודה, שהדרך הבטוחה תטביע אותנו בשגרה, שההרגל והעצלות של החיים היציבים יולידו דיכאון, שחורבן הנישואים יגלה לנו את עצמנו כיצורים מלאי תשוקה.

האמת היא שבתהומות החושך זורחים גם אורות ובמעמקי האור טמונה גם אפלה. העולם אינו דיכוטומי, הוא עגול ושלוב – יין ויאנג. חושך ואור. ולנו נשאר רק לזכור את זה; להישאר מפוקסים גם כשממש ממש טוב, ולחפש מה מנצנץ בתוך החושך כשממש

ממש רע – כמובן רק אם האגן מאפשר זאת.