מתחת לתחפושת

לפני עשר שנים התקשר אלי איש מאוד יקר, אפי בניה, שהפיק פסטיבל של מוזיקה טוניסאית וביקש ממני להכין מופע לפתיחה. מצד אחד הייתי במצב רוח קשה, זה היה זמן קצר אחרי שאח שלי נפטר. מצד שני אנחנו מטוניס, חשבתי אולי זה יחבר אותי אל אחי דרך המוזיקה. אז התחלתי להקשיב למוזיקה טוניסאית כדי לראות לאן היא תיקח אותי. שלושה חודשים חיכיתי, והיא לא לקחה אותי לשום מקום. לא יכולתי לעשות את זה, לא הצלחתי להתחבר. צלצלתי לאפי ואמרתי שאני כל-כך מצטערת, זה לא הולך. זה היה זמן קצר לפני הפסטיבל, מאוד לא נעים. בסוף לקחה את זה אתי אנקרי ועשתה את זה מאוד יפה.

אמרתי לעצמי עכשיו זהו, אפי בחיים לא יפנה אליי יותר. אחרי שנים פתאום הוא התקשר לרותי זוגתי שהיתה אז גם המנהלת שלי ושמעתי את השיחה תוך כדי. הוא הפיק את פסטיבל העוד וסיפר לה שהוא חלם שאני פותחת את הפסטיבל – כשאני עושה את קהלת. מיד אמרתי לרותי – תגידי לו כן תגידי לו כן. גם כי כל-כך שמחתי שהוא בכל זאת מתקשר, וגם כי בזמן הזה כי כבר הייתי בשפה של לימודי תורה ותהילים, זו  כבר לא היתה לי שפה זרה. אבל לא ידעתי כלום על קהלת.

אחר-כך אמרתי לעצמי אוי ואבוי, אני הולכת לצלול למקומות קשים עם הקהלת הזה. לקחתי את זה בכל הרצינות, ניסיתי להבין מה אני עושה, איך ניגשים לענין החלטתי שלפני שאני נכנסת לטקסט אני קוראת ספרים עכשוויים על קהלת, שתהיה לי זווית לוקאלית של שנות ה-2000. קראתי שלושה ספרים, ניגשתי לספר קהלת עצמו והעתקתי את כולו בעיפרון.

ככה אני עושה גם כשאני מלחינה שירים – תמיד אני מעתיקה אותם בעיפרון, תוך כדי קריאה. לחרוט את האותיות. כשהייתי ילדה קטנה, בטוניס, כתבתי עם עט ציפורן עד גיל 8. בכל אופן, כשהתחלתי לקרוא ולהעתיק את קהלת ידעתי שאני הולכת לפגוש משהו שחור, עצוב, לא פשוט. אמרתי לעצמי, קורין אכלת אותה. זה ממש לא היה במצב רוח שלי לצלול למשהו כבד, אבל הייתי מחוייבת. ואמרתי אין מה לעשות, אני הולכת להיכנס לדיכאון. התחלתי לכתוב וקרה בדיוק ההפך: עם כל שורה שאני עוברת עם העיפרון, עם כל מילה, נהיה יותר אור. לא היה רגע אחד חשוך. בעשרת הפרקים הראשונים  לא הפסקתי להתפעל –  כמה הוא חכם,  וואי, הוא באמת חכם, נתתי לו ציונים. ואז הגעתי לפסוק בפרק י’, וזה היה הרגע שהוא באמת נכנס לתוכי, הרגע שהתאהבתי: “גַּם בְּמַדָּעֲךָ, מֶלֶךְ אַל-תְּקַלֵּל, וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ, אַל-תְּקַלֵּל עָשִׁיר:  כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת-הַקּוֹל, וּבַעַל הכנפים (כְּנָפַיִם) יַגֵּיד דָּבָר.”

גם אם אתה מלך, גם אם אתה עשיר, אל תקלל אפילו כשאתה לבד, כי ציפור יכולה לשמוע את המחשבה שלך ולהעביר אותה לארץ אחרת. הוא מדבר על זה שהסאונד נוסע, זה הסאונדמן של העולם! הוא הבין את הסאונד, הוא הבין את הכוח של צליל, והוא ידע שמילים יכולות לעבור רחוק.

המשכתי להעתיק עד פרק 12 ואז קראתי שוב וראיתי שלא הבנתי כלום, כי זה לא היה מנוקד. ניקדתי הכל, והעתקתי וניקדתי במשך חודש עוד שמונה פעמים כי כל כך אהבתי את זה.  זה היה בדיוק בזמן מלחמת צוק איתן. אני זוכרת כי הייתי עם הבן שלי הקטן בבריכה של לימוד שחייה לתינוקות ובאמצע פתאום היתה אזעקה ורצנו למקלט. תוך כדי ריצה הדהד לי המשפט – “עת מלחמה ועת שלום”. והנה עכשיו, עת מלחמה.

כשישבתי להלחין הוא פשוט כבר היה חלק ממני, הייתי לגמרי איתו, לצידו – מלך זקן וחכם שקלט שהוא לא הכשיר אף אחד למלוך אחריו וזה דיכא אותו נורא. ובאמת אחרי שהוא מת הכל חרב. ספר קהלת זה משהו שהוא השאיר לנו, לדורות הבאים.

הלחנתי את הכל מהתחלה ועד הסוף בטייק אחד בלי גיטרה ובלי כלום, ב-64 דקות בדיוק. ידעתי הכל, בלי שום תיקון, בלי הפסקות. כשעשיתי את האלבום רציתי שיהיה מדברי, וואן-טייק, הכי לא מסחרי. רציתי לתת לו את כל הכבוד, לתת לו לעבור בלי הפרעות. הוא השאיר לנו את זה.  

קהלת הוא כאילו תנ”ך, כאילו דתי, אבל הוא מדבר אלי כמו שאתה מדבר אלי, ישיר. היו מעט מאוד מילים שלא ידעתי, והוא לא מדבר על אלוהים, הוא מדבר על איש ורעהו, הוא מדבר על אדם לאדם. אין חדש תחת השמש, זה בדיוק העניין. הוא אומר למשל שכשאתה חוזר הביתה עייף מהעבודה ויש לך רעיון אתה אומר לעצמך – אני עייף, נעזוב את זה למחר בבוקר – לא! עכשיו כשאתה עייף, תישאר עם הרעיון, אל תוותר – זה יכול לשנות את כל הבקרים שלך.

אני לגמרי השתניתי ביחד עם קהלת. אני כבר לא חושבת מחשבות רעות בלילה. הראש שלי נקי. לא מקללת אף אחד בלילה, וכמה שאני עייפה – אם יש לי רעיון טוב בלילה, אני לא נותנת לו ללכת לאיבוד.

צילומים: אופיר גפקוביץ’