מדריך לשפיות בעולם מטורף
אנחנו אחרי שנה נוראה, לאן שפונים הכל נראה שחור, חסר סיכוי ומדכא. אז הבאנו את המדינה לספתו של הפסיכיאטר ד"ר פינקי פיינשטיין
האם זה נורמלי בתקופה כזאת לא להיות בדיכאון?
“התגובה השכיחה בסביבה שלנו היא הכחשה ואסקפיזם, יחד עם אימוץ סיסמאות ונרטיבים שלכאורה מסבירים או מצדיקים את המצב הקשה הקיים. למעשה, זו הבעיה העיקרית שאנחנו פוגשים כיום – ציבור אדיש, צייתן ודי עיוור למה שמתהווה סביבו, איום שמתקרב אליו יותר ויותר. אם יש משהו כואב ומטריד במיוחד בתקופה הזאת – שבהיבטים רבים היא אכן תקופה חשוכה – זו החולשה הציבורית המשמעותית והפקרת קבלת החלטות גורליות בידיים של קומץ אנשים, שנראה כי הם כלל לא מעוניינים להיטיב עמו.
“אז לשאלתך, אין כאן ‘נורמלי’; יש כאן שאלה איך להתקיים בתוך מרחב שוויתר על החלקים האיכותיים של הנורמליות שלו. איך שומרים על מידה של תקווה ואופטימיות, כשמסביב מתנהל תהליך מתמשך של פירוק וכאוס. לכן, ה’שפוי’ בתקופה זו כואב את המחיר ובו בזמן מחפש כלים, תמיכה ודרכים לתרום לשינוי חיובי בעתיד”.
איך אדם יכול לדעת שהוא זקוק לטיפול מקצועי וזו לא סתם באסה חולפת?
“זו שאלה מאוד אינדיבידואלית. כאשר כלים שבדרך כלל עובדים כדי להתמודד עם אתגרי החיים הופכים לא יעילים, אתה מוצא את עצמך חסר אונים מול גל של כאב וחששות לגבי ההווה, ויותר מזה, לעתיד. ברגע שחוויה כזו נמשכת מעבר ליכולתו של אדם לשאת, כדאי לחפש עזרה, כי הוא לא יכול להעניק פתרונות בעצמו. באסה חולפת היא מצב מבורך, רצוי ומאזן. אך כשהיא הופכת קבועה, מתמשכת, מתגברת ועוצרת את שטף החיים באופן שעובר את הקווים האדומים שלו, רצוי שיבקש ממישהו מקצועי לבדוק אותו ולהציע סיוע”.
אפשר בכלל לטפל בעצמך כשכבר הגעת למצב כל כך נמוך שאינך רואה שום קרן אור באפלת העתיד?
“זה משתנה מאדם לאדם וגם אופי הטיפול משתנה בהתאם לנסיבות, וכוחותיו האישיים של האדם. למעשה זה מעלה שאלה מאד רחבה של מודעות ואחריות עצמית, הן אצל יחיד והן אצל הציבור אליו הוא שייך. האם הציבור מסוגל להתבונן במראה ולהכיר במקום שאליו הגיע? הרי רק אז הוא יתעורר וייאבק על זכויותיו ועל העתיד שלו במקום הזה.
“מדינת ישראל, עושה רושם, חווה כעת ליקוי מאורות שמתוחזק על ידי יהירות וכוח צבאי כמעט בלתי מוגבל. כל אלה ניזונים מאחורי הקלעים מטראומת השואה שמוסיפה ומתדלקת את הצורך לנקום ולהרוס את האויבים. במצב כזה לאורגניזם ‘ישראל’ קשה לקבל עזרה בעת שעתו האפלה, בשל חוסר היכולת לזהות את המשבר שבו הוא נמצא, והצורך הדחוף שלו בסיוע משמעותי”.
ארועי 7 באוקטובר נחרטו במוחם של רבבות ילדים. האם צריך או מותר לשקר להם בנוגע לאירועים? לספר סיפור שייפה את המציאות, כדי שלא יאלצו להתמודד עם כיעורה המוחלט?
“ככה נהגו בדור שלפנינו – לא לדבר על הטראומות הגדולות כדי לא להכביד או להפחיד. יש דרכים לתווך את האמת באופן שמותאם יותר לילדים. הרי זו אמת שהם יפגשו בכל מקרה על הדרך ובכל מקום אליו יגיעו. קשה מאוד להסביר לילדים שמנסים למצוא את מקומם במרחב האנושי, שאותו מרחב חולה ומפרק עצמו לדעת. יש לעשות את זה בהדרגה, בהתאמה ליכולתם להכיל ותוך התחשבות בכך שהם מושפעים בכל עת גם מקולות אחרים, מחוץ למשפחה ובתוכה”.
איך בכלל מנגישים לילדים את המוות?
“אין צורך להנגיש להם, הם לרוב פחות מבועתים ממנו מאשר מבוגרים. אין ‘אמת’ לגבי המוות, בטח לא לגבי מה שקורה אחריו, כי אין לנו מושג לגביו. אני מאמין שטוב לתת לשיח על המוות מקום מסוים, לתת לילדים לשאול או להביע את דעתם עליו וגם לתת תשובות כמו ‘אני לא יודעת’.
“התמודדות עם נוכחות המוות היא אולי האתגר הגדול ביותר שעומד בפני האדם וכל ציבור, חברה ושבט בונים לעצמם התייחסות משלהם אליו, לרוב עם אלמנטים רוחניים. הורה שרוצה לתת לנושא זה מקום טוב, כדאי שיבדוק תחילה את מערכת היחסים האישית שלו עם המוות ואז, בזהירות ובצעדים קטנים, לעודד דיאלוג בנושא הזה. אני ממליץ על פלייליסט שלי ביוטיוב: ‘לחייך אל המוות'”.
מה כוחה של חברות ביציאה מחושך לאור?
“חלק ניכר ממסע שחרור שאדם עובר מתרחש הודות לתמיכה מחברים טובים, המסייעים לו לצלוח את המכשולים בדרך למקום טוב יותר בחייו. החברים האלה מזכירים לו את הדברים הטובים שבו ואת הסיבה לכך שיצא למסע של שינוי משמעותי, ומסייעים לו לקום מחדש כשהוא מאבד כוח ונופל. בהרבה מקרים היכולת לגייס מעגל תמיכה טוב ויציב מהווה את אחד הגורמים המכריעים ביציאה מחושך לאור”.
איך אדם יכול לשכנע את עצמו שכדאי להמשיך הלאה?
“כאמור, מערכת תמיכה, תנועה קדימה בצעדים קטנים, התעקשות פנימית להוסיף ולדמיין את המקום הטוב אליו נעים בדרך, פירגון עצמי, אהבה עצמית, הרפתקנות ונכונות לקחת סיכונים, הכרה בכך שמי שנע אל שינוי, טרנספורמציה ומהפכות חיוביות בחייו ירגישו פעמים רבות ‘מוזר’ או ‘הזוי’. הומור וקלילות – כל אלה נחוצים מאוד והופכים רגעים קשים לאתגרים אפשריים”.
יש כלים ליצירת אושר? כלים שאינם כימיים ומחוץ לפקודת הסמים המסוכנים?
“בוודאי שיש. אלה סוג של אימונים שיש לתת עליהם את הדעת באופן שגרתי. כל קשת הרגשות והמעשים שקשורים לטיפוח ולהעצמה עצמית, כמו הגברת היצירתיות, הקשבה לאינטואיציה, אומץ להתחדש, לפרק ולבנות מחדש תורמים את חלקם. מה שיקבע את מידת תרומתם הוא עד כמה האדם מקדיש פנאי ותשומת לב לאימונים שגרתיים כדי לחזק ה’שרירים המנטאליים’ האלה”.
איך בעולם מטורף משמרים מצב נפשי תקין ויציב?
“ראשית יש לזהות את הטירוף, להכיר ולהתבונן בו בעיניים פקוחות. שנית, על האדם לקחת אחריות על כך שהוא עצמו חלק מאותו טירוף ושיש לו תפקיד, גם אם קטן יחסית, ליצור סביבו מרחב שפוי, בריא ומזין, שבו גם הטירוף שלו עצמו מקבל מענה אוהב ועוטף. שלישית, להיזהר מהשתייכות לקבוצות ולקהילות לא מזינות שמעצימות את מידת הדאגה, חוסר האונים ותחושת הקורבן. רביעית, להתרחק כמו מאש מכל סוג של מדיה רשמית העוסקת בחדשות ובאקטואליה. חמישית, לטפח מעגל חברים קטן שבו ניתן לדבר על הדרך לשפיות ולחיים שמחים, כמו גם על איך להתנהל בעולם מטורף. שישית, לחפש דרכים להשתגע באופן בריא”.
למה אנשים מפחדים לחיות?
“שאלה גדולה מאוד. התשובה הממצה ביותר שאני יכול כעת להעלות על הדעת היא, שככל שאדם ‘חי’ יותר מבחינת חוויות ומימוש עצמי, כך עובדת מותו העתידי מתחדדת יותר. הקושי לקיים דיאלוג אמיץ ולא פשוט עם המוות, שהוא בעצם תבנית המסגרת של החיים, גורמת לאדם להשקיע משאבים רבים בבריחה מעצמו ומטיפול בנושאים המרכזיים שקובעים את איכות חייו. ככל שאדם יותר ויטאלי, הדיסוננס וההכחשה סביב עובדת המוות יכולים להיתפס בעיניו מוחשיים ומשמעותיים יותר – ועם זה קשה להתמודד. אז פעמים רבות הפתרון לכך הוא צמצום טווח חווית החיים”.
ושני קצרים ממני:
בתקופות חשוכות ובמאבקים, עוזר מאוד לחלק את הזמן ליחידות קטנות ולמטלות קטנות. כשמטפסים על הר קל יותר להגיע לפסגה בצעדים קטנים ומדודים, שכל אחד מהם דורש פחות מאמץ. הניסיון “לכבוש את ההר” בבת אחת קשה עד בלתי אפשרי פיזית ומנטלית. כיבוש ההר בשלבים, קל יותר להבנה ולהתמודדות, ומביא בדרך כלל הצלחה.
אנחנו רגילים להפתעות רעות ומצפים להן. חשוב לזכור שהסטטיסטיקה האנושית עיוורת לטוב ולרע. כמו שמגיעות בשורות רעות, יכולות להגיע גם טובות, ואסור לשכוח את זה ברגעים של חושך. האור קיים והחושך תמיד נסוג מפניו.
עלה פעם בדעתכם שרוב הציבור למד מ-30 השנים האחרונות ולאחר הערכה של היתרונות והחסרונות בכל גישה הגיע למסקנה שפתרון צבאי הוא הדרך הנכונה במצבנו ו”פתרונות מדיניים” נגמרים רע מאוד בשבילנו?
זה שהציבור בחר בדרך אידיולוגית ופוליטית הפוכה ממכם לא אומר שהוא עיוור, אדיש, יהיר, לא מוסרי או צייתן, גם לא מטורף. זאת בדיוק ההתנשאות שגרמה לי לבטל את המנוי לעיתון שלכם