“ביום הראשון שירד עליי שלג, יום שיגרתי שהחל הכי יפה ונגמר (אולי בעצם עוד לא נגמר) היתה תאונה ונשלחנו לחילוץ. חצי שעה אחר כך עמדנו פעורי פה, חסרי מילים, עוד לא מעכלים, אל מול מסוק בוער בשאר ישוב. הלילה הזה ילך איתי לעולם. 12 לוויות של בני כיתתי מבית הספר וחברי אמת מהצבא, אנשים שהיו איתי ברגעים החשובים באמת וכבר לא. אני חושב עליהם ביום הזיכרון, על מה שאני עשיתי מאז והם לא, על מה שזכיתי בו והם כבר לא. ועכשיו כשאני כבר אבא, אני חושב על ההורים שלהם. אז על כל היום הזה, לכל העולם, ובעיקר למי שבלבו חסר משהו – לבי אתכם # יש_לי_פסטרמה”.

כך כתב בפייסבוק אדם רקטוב-יוספה – יזם, שותף בבית קפה, מפיק ודי ג’יי מאילת – 12 שנה אחרי אסון המסוקים שהתרחש בפברואר 1997, כאשר שני מסוקי יסעור של חיל האוויר התנגשו זה בזה מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח”ל ומחטיבת גולני לפעילות מבצעית בדרום לבנון. אחד המסוקים התרסק בחצר של צימר במושב שאר ישוב, והשני בערוץ נחל בין שאר ישוב לקיבוץ דפנה. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים.

אדם (48), נשוי פלוס שניים (טוהר, לוחמת בצה”ל וספיר, תלמיד בכיתה י”ב) נולד וגדל בקיבוץ נחל עוז. בסוף 1994 הוא התגייס לנחל מוצנח וכעבור שנתיים וחצי הוקפץ עם כוח חילוץ לזירת אסון המסוקים. “באמצע הלילה הגיע חבר ילדות מקיבוץ ניר עם שסיפר לי מי היו במסוקים”, הוא מספר. “התחלתי לבדוק דיסקיות ואז התברר שאני מכיר רבים מהם. הגעתי לזירה בתשע בערב ויצאתי ממנה למחרת ב-11 בצהרים. חזרתי לבסיס, שרפתי את המדים, עליתי על אלף ונסעתי במשך שלושה ימים ל-12 לוויות של חברי נפש שלי, ביניהם אחד הבסטיז שלי, אסף סיבוני ז”ל. בלוויות בכיתי הרבה אבל בבסיס כבר לא. סיימתי את הצבא כאילו שום דבר לא קרה.

“באותו לילה נהרגו 73 אנשים”, מוסיף אדם, “וכיום מספר ההרוגים מהאסון הוא 76; ד”ר טל הררי שמיין את ההרוגים נהרג מפוסט טראומה אחרי עשר שנים; דודו זמירלי נהרג מפוסט טראומה כמה שנים אחר כך; רדי פילס, בן קיבוץ געש שהצבא פלט בסדיר ושכב עשור במיטה, נהרג מפוסט טראומה 22 שנה אחרי שהנפש שלו מתה. כשרדי נהרג לקחתי את זה מאוד קשה. הוא היה כל כך דומה לי והרבה זמן חששתי, שאהיה ה-77. זה שלח אותי לחפש עוד אנשים כמוני”.

הפוסט שכתב אדם הביא אליו יותר ויותר אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה, ובהם אלה שהיו אתו באסון המסוקים, שעוברים יחד מסע ריפוי; הם נוהגים לצאת לשאר ישוב למסעות חזרה בזמן, ובפברואר הקרוב יתקיים המפגש הרביעי שלהם. לדבריו, יש בקבוצה כבר כ-40 איש שעד המפגשים הללו לא דיברו אף פעם על האירוע הכי מכונן בחייהם.

אדם: “הפוסט שלי היה חתיכת בעיטה בביצים להמון אנשים: ‘איך לא סיפרת לנו?’ לא סיפרתי לעצמי, כי זה היה כבד מדי. ואז הגיעו הודעות במסנג’ר: ‘אחי אני מרגיש כמוך’. אז כל מי שפנה אליי אמרתי לו ‘בוא אחי, אני כאן’. בחרתי לקרוא לפוסט טראומה ‘פסטרמה’ בתור כינוי חיבה; רק באילת יש מאות אנשים שמסומנים בטלפון שלי ‘פסטרמה’, שהגיעו אליי דרך הפוסטים. מעט מאוד מהם מדברים על האירוע הטראומטי עצמו כי זה לא חשוב ואצטט את שלומי, חבר שלי, שמסביר: ‘אחד נפצע בג’נין ויש לו סלעים בצבע לבן, אחרת נפצעה בחרבות ברזל והאבנים שלה שחורות, אבל כשסוחבים אותן על הגב לכולם תפוסה הכתף באותו מקום’.

“ככל שפגשתי אנשים כמוני הבנתי שיותר קל לעזור לאחרים, כי תוך כדי כך גם שמעתי את עצמי והפנמתי את הדברים. כשראיתי שמה שאני עושה עוזר לאחרים, קיבלתי כוח להמשיך. יש לי המון דברים להראות ולהציע אבל כל אחד ואחת מאיתנו שונים; המשאבים (הפיזיים והנפשיים), הפגיעה, הזמן שעבר והמקום שבו נמצאים בחיים – לא דומים. כל אחד ואחת מאיתנו הם עולם שלם, אבל צריך להושיט יד ולבקש עזרה. ואני מושיט יד וקורא להם לצאת אל האור”.

חיים לצד וצמיחה מתוך

כשהזמנתי את אדם להתראיין לגיליון שעוסק הפעם בחושך ואור, הוא ענה בפשטות: “חושך ואור זה קו התפר של חיי. המרתי את העצב שלי על המתים בעשייה חיובית למען החיים. אם לא היתה לי משמעות כזו בחיי, אולי לא הייתי כאן”. הוא מתאר את ההתמודדות עם הפוסט טראומה שלו, ועל השליחות שלקח על עצמו – להוציא אנשים מהחושך אל האור. השיחה עם אדם מרתקת, אסוציאטיבית ונזרקת לכל מיני מקומות. לעתים הוא מדבר במהירות, לעתים לאט, ויש דברים שהוא אומר רק בעיניים עצומות.

“השתחררתי מהצבא בטוב”, מספר אדם, “חבר’ה, טיולים, מסיבות וחתונה עם גולדי, אבל הרבה דברים לא הסתדרו. גולדי היתה רואה אותי מסתובב בלילות ולא נרדם, ולא הבינה מה קורה”. אחרי הסדיר עשה אדם מילואים, עד שבשירות בשטחים דרך נשק בעימות בין ערבים ויהודים – ונבהל. הוא אמר למ”פ שלו, שאולי עדיף שלא יחזיק נשק, והוסב לתפקיד סמל מבצעים בפיקוד העורף. “סיימתי את המילואים, הרמתי טלפון לשלישות ואמרתי, ‘אני נוסע רגע לאוסטרליה, תכף חוזר’. חזרתי מהטיול ב-2002 ישר למבצע חומת מגן. ניסן אברהם ז”ל שהחליף אותי במילואים קיבל כדור בראש בעזה. הבנתי. לבשתי גלבייה מהודו, ניגשתי לשלישות ואמרתי להם, ‘תודה רבה, סיימתי. אני לא רוצה להשתתף בזה יותר כי אני לא יכול’. אני רוצה להדגיש, הבת הבכורה שלי התגייסה לצה”ל, אני בן קיבוץ מעוטף עזה ואני מבין את הצורך לשמור על ארצנו. אין לי ענייני סרבנות ערכיים אבל אישית, במצב שבו הייתי, לא יכולתי להיות בצבא.

“חיפשתי איך להמשיך את חיי. בקיבוץ נתנו לי לעבוד בלול והמשימה הראשונה בבוקר היתה לאסוף 150 תרנגולות מתות. אמרתי ‘תודה רבה’, ירדתי לאילת וחייתי חיים של סקס, סמים וטראנס – לגמרי בחושך. אילת היא עיר מפלט ומקלט להרבה אנשים שלא מוצאים את עצמם, והיא מאפשרת חיים בקצב שלך. הכי גדול זה החיבור הפיזי בין המדבר לים והפלורליזם של המקום, שמאפשר לך לחיות בתור בטלן בחוף או מנכ”ל של בית מלון. אבל אף פעם לא היה לי ספק שמשהו עקום, רק לקח לי זמן לקרוא לזה בשם. ההכחשה יצרה מקומות לא מוארים ובמסעות שלי חזרה, בין המודע לתת מודע, התגלו כל מיני תמונות שלא זכרתי.

“12 שנה אחרי הצבא ישבתי עם גיסי, קצין באגוז, והוא אמר לי: ‘אני זוכר אותך בוכה בלוויות’. הכחשתי שזה בכלל קשור אליי אבל אחרי שעתיים שיחה הכל חזר לי. ואז כתבתי את הפוסט. חשוב להבין, כשאנחנו נאלצים להתמודד עם דברים קשים מדי, המוח מתמודד רק עם מה שהוא מסוגל, אחרת הוא מקבל נוק-אאוט. ההכחשה וההדחקה מאפשרות לתפקד ביום יום”.

מה קורה לך מרגע שאתה מבין, שאתה פוסט טראומטי?

“ההגדרה הבסיסית של פוסט טראומה היא חוסר רצף תעסוקתי. את היית יודעת עליי משהו אם לא הייתי כותב על זה? רואים עליי שאני לא ישן? רואים עליי שאני לא מסוגל להחזיק עבודה יותר משנה? לא. כי זו פציעה שקופה. אני פוסט טראומטי ויש במוח שלי רקמת צלקת שאובחנה ב-MRI.

“יש הרבה מאוד כוח בהבנה מה קורה לי. למה אני קופץ מתחת למיטה כשיש זיקוקים? למה ביום הזיכרון בא לי תמיד ללכת לטייל במצפה רמון? רוב הפוסט טראומטיים אומרים לעצמם, ‘זה האופי שלי’ וחיים בהכחשה. אבל פתאום הבנתי שאני סוחב אתי משהו ענק שאף פעם לא הארתי במודעות. ניגשתי לדוקטור גוגל, כתבתי מה יש לי ואז יצא שקוראים לזה הלם קרב. אבל לא הייתי בהלם ויש פה הקטנה, כי לא הייתי בקרב. היה חסר לי אח גדול, האשטאג אחד שיודע. מישהו שיגיד לי ‘לך ליוסי קרבורטור ואם המנוע חורק תיגש למוסך יבואן מורשה’. הרגשתי שהאוטו לא נוסע טוב ולא ידעתי מה הבעיה.

“הגילוי של הבעיה שלח אותי ל’תפילת השלווה’: ‘תן בי את הכוח לשנות את הדברים שביכולתי, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבדיל בין השניים’. השאלה היתה, מה הדברים שביכולתי לשנות מעתה והלאה? כיום ההתמודדות שלי נמצאת בפער בין ההבנה של מה צריך לקרות, לבין היכולת או חוסר היכולת הרגשית לעשות את זה. אני יודע שאני צריך לעשות ספורט כל יום כדי שיהיה לי טוב, אבל לא מצליח לקום ולעשות ספורט כל יום.

“הילדים שלי מכירים אבא פוסט טראומטי. כשהבת שלי עמדה להתגייס עשינו טיול בחו”ל, כדי להיות נורמטיבים. הסברתי להם מה הולך לקרות כשאני לא לוקח את התרופות שלי, בין אם זה קנאביס או סדר היום הרגיל שלי. ואז הם הבינו למה התפוצצתי בסוף הטיול על הפקידה של ‘ריינאייר’. כל מי שיוצא למסעות כאלה פוגש את זה עם הילדים שלו; אני לא מבין למה הילדים שלי לא פורקים את האוטו תוך 22 שניות, יהלום יהלום פעל! זהו. אבא עכשיו מסתער בלבנון על איזשהו יעד, אבל הילדים רק חזרו מבית ספר. מה שעשיתי עם הילדים שלי כבר קרה ועכשיו אני מנסה לתקן את זה, כי אני מבין שכל זה בכלל לא קשור אליהם וזה פשוט התפרץ עליהם. כשהלכתי לטפל בעצמי הבת שלי אמרה לי, ‘אבא פעם היית רק שוכב על הספה, עכשיו אתה לפעמים בגינה’. זה הרג אותי, אבל הפידבקים שלהם זה הדבר הכי מרים שיש”.

משפחת יוספה. מימין לשמאל: גולדי, ספיר, טוהר ואדם

איך אפשר לחיות ככה?

“אחד מכוחות העל שיש לנו, הפוסט טראומטים, זו גמישות מחשבתית (נוירופלסטיות); המוח מגיב מתוך אינסטינקט. כשאני שומע משהו מתפוצץ אני לא מסביר לעצמי שזה אופנוע, זה מישהו יורה עליי. פול! נופל. אני שוכב על הרצפה עם נשק. זה אמיתי. אז המוח שלי משלים עם מציאות שאינה מציאותית. אחר כך אני מרים את עצמי ומכניס לוגיקה. אני נדלק בשניה אבל לוקח לי שעתיים להיכבות; בלוטת האמיגדלה מפרישה אדרנלין וקורטיזול ברמות לא טובות ואני נדרך, ולרדת מאדרנלין זה קשה. אז כשחוזרים מהמבצע הזה מתדלקים את הרכב, ממלאים תחמושת במחסניות – וממשיכים הלאה. גמישות מחשבתית מאפשרת לנו לתפקד, מאפשרת למוח להשתנות ולהחלים בניגוד למחשבה, שברגע שקרה משהו זה בלתי הפיך.

“מורי ורבי רמי יולזרי, אחד ממתמודדי הפוסט טראומה הוותיקים, תווה סולם של חיים בצל טראומה: סבל, התמודדות, חיים לצד וצמיחה מתוך. יש תקופות שאני חי סבל ויש תקופות שאני חי צמיחה. יש תקופות שאני פשוט מתמודד או חי לצדה. לקבוצת התמיכה שלי אני קורא חזקים מהממוצע, כי רוב האנשים קמים בבוקר, מסתכלים במראה ואומרים ‘כפרה עליי איזה חתיך אני’ ויוצאים לעבודה. אני קם בארבע בבוקר ובודק: מה קרה בלילה? כולם בחיים? בשמונה בבוקר כבר עברתי חצי יום. זה לחיות עייפים. יממה נגמרת, אבל מה עם הבאה בתור? בשביל אדם פוסט טראומטי הזמן אחר, הלילה אחר. מה אם בסוף היום, ברגע שבו מורידים את המסך, לא מצליחים להירדם וקמים שטופי זיעה? פתאום יממה נמשכת שבוע”.

ומה עם הנפש?

“נפש זה מונח נהדר של שירה. בישראלית אוהבים להגיד ‘הכל בראש’, כלומר ‘את יכולה אבל את מוותרת. עד עכשיו הסתדרת, מה קרה?’ יש לי חברים שגרים עם ההורים שלהם, ומבחינתם הבן שלהם לא פוסט טראומטי אלא נרקומן כי הוא מעשן קנאביס. הוא חלושס כי הוא לא מצליח לעבוד. איך אפשר לשאת את המצב הזה אם התגובה של הסביבה היא, ‘מה קרה, אתה במחזור?’ לא סתם קוראים לזה הפציעה השקופה; הרבה מהפוסט טראומטיים אומרים שהיו מעדיפים פציעה נראית לעין.

“במחקר שערך פרופ’ גדי זרח נמצא, כי בבית שמכיל מתמודד עם פוסט טראומה הסיכויים שלו להצליח הם פי שניים מאשר בבית שלא מקבל אותו. אני לא שואף להיות נכה. הפוסט טראומה היא משהו שאני מתמודד אתו, ואין לי ספק שגם הטראומה וגם ההתמודדות היומיומית שלי, הפכו והופכות אותי לחזק הרבה יותר ממה שהייתי קודם.

“כיום אני יותר שלם עם עצמי לגבי השליחות שלי ופחות מתבייש. אני מאוד גאה בדרך שאני הולך אבל תמיד מלווה אותנו בושה, ואם לא די בכך – פוסט טראומטיים נתפסים בציבור כמי שצועקים בכנסת ‘איפה הזכויות שלנו’, או איציק סעידיאן כפרה עליו, שלא עמד בכך והעלה את עצמו באש.

“חבר טוב, ירון אדל, התחיל עוד לפני המלחמה פרויקט שקוראים לו ‘הלם קלאב’, תחילה כפודקאסט ואחר כך כקבוצת פייסבוק, שבה חברים רק פוסט טראומטים למען פוסט טראומטים. כיום אנחנו עמותה רשומה והמטרה שלנו היא לעזור להם לעבור מאפס לאחד. להגיד ‘גם אני כזה’ בלי בושה.

“הקמנו קבוצה של אנשים שמרצים על צמיחה פוסט טראומטית עם שיר פלד, המסתערבת הראשונה בצה”ל ועמי חזיזה, מנהל פרויקט ‘חבל זוג’ בעמותת ‘עטלף’ של שייטת 13 ואנחנו מרצים בכל הארץ. זה קשה ללכת לפני המחנה”, הוא מודה. “כל החול והרוח נכנסים לתוך העיניים. הרבה מאוד חיילים עוברים חוויות קשות של טראומה, אבל עד ה-7 באוקטובר רק 12 אחוז מהאוכלוסייה הישראלית אובחנו בתופעה. מתוכם יש אחוז יותר קטן של מתמודדים, מתוכם אחוז עוד יותר קטן של אנשים שמשתפים את זה, ומתוכם מתי-מעט שמובילים את התהליך”.

כי האדם עץ השדה

לאחר האסון ב-7 באוקטובר עשה אדם פרויקט במימון ג’וינט ישראל: גינון טיפולי למאות מפונים. הוא הביא 1,000 חומרי גלם ממשתלות של חברים בנגב המערבי, כל מפונה קיבל עץ וקערה קטנה (“כמו החדר במלון”) ועבד איתם כהגדרתו על “צמיחה פוסט טראומטית”. אדם מעיד כי היה איש אדמה מאז ומתמיד ואחרי שאביו נפטר בסגר השני של הקורונה, החל להתמסר לגידול צמחים. “גיליתי שבימים הכי קשים שלי, לא משנה כמה צעקתי או בכיתי, הייתי חייב לקום ולהשקות אותם. ראיתי שזה עושה לי נהדר ואחר כך התברר שקוראים לזה ‘גינון טיפולי’.

“גם לבני אדם יש שורשים שאחוזים בקרקע”, מסביר אדם. “אנחנו צריכים כמו צמחים מים, אוויר ושמש, אבל כל אחד מאיתנו שונה וצומח לכיוון אחר. כשאני נפגש עם בן אדם ואנחנו מדברים על טיפול בצמח, אנחנו בעצם מדברים על טיפול בעצמנו. זה לבלוב לאחור, מבחינה עיצובית קוראים לזה בונסאי, אבל מבחינה טיפולית זו יציאה מטראומה. אם הייתי אומר את זה בתור אקדמאי היו אומרים לי ‘יופי טופי’. אבל באתי בקטע של ‘אהלן, אני בן קיבוץ נחל עוז ואני פוסט-טראומטי 27 שנה, אז אתה מבין מה עושים’. אבל זה מה שקורה לצמח הגנן יוצא לגינה, לשמש, מלכלך את הידיים באדמה ומשקה אותה. מבחינה גנניתולמתמודד כשלוקחים לו את הבית – הוא יכול להמשיך ללבלב ואולי אפילו לפרוח אחר כך ותוך כדי. בשיטה הזאת עבדתי עם נוער בסיכון, עם הגיל השלישי, עם פוסט טראומטיים ועם מכורים נקיים במרכז למניעת אלימות במשפחה”.

אדם עם מפונים מניר יצחק: “רק מי שהרגיש כל כך הרבה מוות יכול להיות כל כך תאב חיים”

נולדת וגדלת בנחל עוז, איך הגבת ב-7 באוקטובר?

“כשהתחילה הקורונה כולם הלכו לקנות ביצים וחלב בארבע בבוקר ואני עמדתי מחויך כמו תחת. אמרתי לאשתי, ‘אתם חווים חרדה קיומית? וולקאם טו מיי וורלד ביצ’ס. ואז התחילה המלחמה וכולם נדרכו ופחדו ואני הרי התכוננתי לזה עשרות שנים.

“באותו יום עליתי על הכביש, שלפתי את הבן שלי מבנימינה והגענו למשמר העמק, לאן שפינו את כל חברי נחל עוז. התחילו להגיע חברים שלי עם מבט של אלף מטר, שזה מבט של מי שרואה רק פחד מוות ובמילים אחרות – טראומה. הלכתי והוצאתי אותם מהבתים שינשמו, שיחבקו את הילדים שלהם, שיפגשו חברים. ישבתי במעגלי שיח למפונים בבתי מלון כי לא היו אנשים שיודעים לדבר על טראומה. והיו גם התפרקויות. עומר חרמש ז”ל, בן שכבה שלנו מכפר עזה, שהספיק להקים קבוצת ווטסאפ ולהגיד שראה את המחבלים והם לא תפסו אותו והכל בסדר – לא שרד. עומר בדיוק אירגן כנס מחזור וזה קרה בלוויה שלו בשפיים. וסליחה על הצרפתית – זין של אירוע אבל איזה מפגש סבבה.

“אחר כך ניצולים מהטבח התחילו להתאבד. יש המון. המגמה בצבא ובכלי התקשורת היא לא לדבר על זה כדי לא ליצור הדבקה המונית. סוג של בת יענה. אם אני לא אדבר עם הילדים על סרטוני הזוועות שרצו בשבוע-שבועיים הראשונים ברשתות, עם מי הם ידברו על זה? עם החברים שלהם? ברגע שפותחים נושא ונוגעים בו, אפילו בלי להיכנס לעומק, מאירים אותו ועם עזרה יש סיכוי שיקרו דברים טובים”.

אתה שותף להנחה שכל המדינה בפוסט טראומה?

“במציאות לא מציאותית, הלא נורמלי נהיה נורמלי. אני לא רואה את עצמי כנורמלי ולא שואף לרגע להיות נורמלי – זה נראה לי משעמם מאוד. מצד שני אני חושב שבסטטיסטיקה של הנורמלים חבויים הרבה דברים שלא מדברים עליהם”.

מה דעתך על המונח “משפחת השכול”?

“יש בינינו כאלה שאומרים, ‘הלוואי שהיו מאמצים אותי כמו את משפחות השכול’. מצד שני לא הייתי רוצה להיות שם לרגע. הרגעים הפשוטים של השכול הם הדרמטיים ושם זה לא משפחה, זה פאקינג להיות לבד בלילה. השכול האמיתי הוא בשתיים בלילה. בקרב הפוסט טראומטים מתי-מעט ובני-מזל הם אלה שיש להם משפחה”.

מתי הוספת “רקטוב” לשם שלך?

“כשהייתי די. ג’יי והפקתי ליין של מסיבות טראנס בשבילי ובשביל אנשים כמוני. בדיעבד זאת היתה הדרך שלי להראות לאנשים איך אני מתמודד עם מה שעבר עליי. כיום אני יודע שאין דבר כזה ‘רק טוב’ והייתי שמח אם זה יהיה רק ‘יותר טוב’. אני משתדל להתנחם בהבנה שאני לא יכול להציל את יערות הגשם, אבל עושה כל מה שאני יכול למען כל עץ ועץ שאני פוגש ביער. אתה חייב לראות חושך כדי להבין מה זה אור; רק מי שהרגיש כל כך הרבה מוות יכול להיות כל כך תאב חיים”.