לשלוט בתאוות החירות

בתחילת אפריל ירדה אפלה על שנגחאי, עיר הנמל הענקית והשוקקת חיים שבמזרח סין. אוכלוסייתה המונה 25 מיליון בני אדם, נמצאת כבר יותר מחודש תחת עוצר כבד, חסר תקדים בהיקפו ובעוצמתו, כחלק ממדיניות המלחמה הבלתי מתפשרת של שלטונות המדינה בנגיף הקורונה. התושבים אינם מורשים לצאת מדירותיהם למעט ביקורים בתחנת הבדיקות השכונתית, והם תלויים באופן מוחלט בחברות למשלוח מזון ובמערך האספקה הממשלתי. רק עובדי בריאות לבושי חליפות לבנות רשאים לשהות ברחובות המטופחים של המטרופולין המודרני המהווה מרכז סחר ופיננסים בינלאומי ומיטיב להמחיש את הבום הכלכלי ששינה כליל את פני המדינה החל משנות התשעים. 

במסגרת אסטרטגיית “אפס-קוביד” שמיישמת סין מאז תחילת שנת 2020, ננקטים אמצעי בקרה ואכיפה נרחבים ונוקשים. מלבד כוחות שיטור ומעקב טכנולוגי, משתמשים השלטונות ברחפנים ואלה מצווים על הדיירים הכלואים בגורדי השחקים לסגור את החלונות, להימנע מלשיר (!) ואפילו מפצירים בהם “לשלוט בתאוות החירות” הטבעית שלהם. רובוטים בדמות כלבים מפטרלים ברחובות כדי לאתר עברייני עוצר ולצרוח את סיסמאות “המלחמה במגיפה” מתוך מגאפונים שמותקנים עליהם בניינים באזורי “סיכון גבוה” הוקפו בגדרות וזוכים לשמירה סביב השעון. מתחמי מגורים שלמים מפונים בהתראה קצרה ודייריהם מועברים לשיכונים ממשלתיים מחוץ לעיר. 

כל מי שאתרע מזלו לקבל תוצאת בדיקה חיובית מוכרח להתפנות לאחד ממרכזי הבידוד שלוקים בתנאי מחיה ירודים. במשך השבועות הראשונים של הסגר הנוכחי, המשטר אף לא בחל בהפרדת ילדים ותינוקות מהוריהם והעבירם למתקנים שמיועדים להם במיוחד. 

“זה נורא,” הגיב על כך משתמש אנונימי בפלטפורמת השיתוף הפופולרית WeChat, “אפילו במחנות ריכוז הורים וילדים נשארו ביחד.” משתמש אחר העז לתהות: “האם אפשר להציב גדרות סביב מנהיגי העיר?”

אלה לא היו התבטאויות מרי נדירות אלא ביטוי משקף של התסיסה האדירה שפרצה במדיה החברתית הסינית בתגובה לעדויות האישיות של תושבי שנגחאי שהציפו את הרשת. מאמצי הצנזורה של השלטונות כשלו. הם לא הצליחו לבלום את השטף העצום של המסרים, התמונות והסרטונים שחשפו וחושפים בפני העולם את זוועות היומיום מאחורי מכבסת המילים “המחוייבות הקהילתית והאזרחית למיגור הנגיף.”

“הצילו,” הדהדה קריאתה של אישה אחת מתוך העיר הסגורה. “הורים נלקחו לבידוד ובתם בת העשר נשארה לבד. אנא, עזרו לילדה!” חולה כליות בן 41 שהועבר לבידוד בשל תוצאת בדיקה חיובית ונמנע ממנו טיפול דיאליזה כתב: “לא אכלתי ולא שתיתי כבר ארבעה ימים. בבקשה, הצילו את חיי. אסור לי למות. יש לי ילדים לטפל בהם.” הפוסט עלה ברשת Weibo, המקבילה המקומית של טוויטר, שותף עשרות אלפי פעמים ונמחק כעבור כמה ימים.

התיעודים המצמררים התחילו להופיע בסוף מרץ, כאשר כבר הסתמן שהסגר החלקי והזמני עומד להתרחב לכל חלקי העיר. כמה שבועות לפני כן הודיעו שלטונות המדינה הקומוניסטית על “התפרצות חסרת תקדים” של זן האומיקרון וסימנו את שנגחאי כמוקד העיקרי שלה. כעבור זמן מה נמסר על שני מתים ראשונים מ מקורונה לאחר יותר משנה של אפס תמותה מן הנגיף. העובדה ששני המתים היו קשישים עם בעיות בריאות משמעותיות לא מנעה את הנעת גלגלי ההיסטריה במדינה אשר התפארה בהצלחתה בחיסול המגיפה ואף זכתה בשל כך לשבחים בכל העולם. מה עוד שלפי הנתונים הרשמיים שיעור הנדבקים היומי במדינה, שאוכלוסייתה מונה 1.4 מיליארד בני אדם, עמד על כמה אלפים בודדים, שרובם המכריע היו “חולים פעילים” (כלשון הניו-ספיק של ימינו) ורק מיעוטם נצרכו לאשפוז. 

עוד בטרם הוטל העוצר המלא נפוצו סרטונים שהראו התנפלות המונית על חנויות ומרכולים, לעתים לוותה ההיסטריה במריבות ואף החלפת מהלומות. בתחילת אפריל, כל תושבי שנגחאי כבר היו סגורים בבתיהם, והתקשורת ברשתות החברתיות היתה כמרקחה. משתמשים שיתפו ידיעות על אנשים שמתו בשל אי נגישות לטיפול רפואי, על אמבולנסים שמגיעים באיחור של שעות, על מחסור במוצרי יסוד ובשירותים חיוניים. הופיעו תיעודים על הפגנות מאולתרות של אזרחים נואשים ועל התנהגות אלימה של עובדי רפואה כלפי מפרי חוק שיצאו לנשום אוויר צח או ניסו להשיג מזון למשפחותיהם. סרטונים צולמו בחשאי במרכזי הבידוד וחשפו את התנאים המבזים ששוררים בהם. הם עוררו כעס רב, במיוחד תמונות של תינוקות מוטלים לבדם במיטותיהם ובוכים.

“הצילו,”

הדהדה קריאתה של אישה אחת מתוך העיר הסגורה. “הורים נלקחו לבידוד ובתם בת העשר נשארה לבד. אנא, עזרו לילדה!” חולה כליות בן 41 שהועבר לבידוד בשל תוצאת בדיקה חיובית ונמנע ממנו טיפול דיאליזה כתב: “לא אכלתי ולא שתיתי כבר ארבעה ימים. בבקשה, הצילו את חיי. אסור לי למות. יש לי ילדים לטפל בהם.” הפוסט עלה ברשת Weibo, המקבילה המקומית של טוויטר, שותף עשרות אלפי פעמים ונמחק כעבור כמה ימים

“הפאניקה מסוכנת יותר מהמגיפה,” נכתב במאמר בפלטפורמת השיתוף Wechat. אך הוא נמחק כעבור זמן קצר. “אנשים בשנגחאי לא מפחדים מהווירוס. הם מפחדים להימצא חיוביים ולהילקח למרכזי הבידוד שבהם לאף אחד לא אכפת ממך.” המצב הקיצוני והסחף ברשת החברתית התיר את לשונם של התושבים – במדינה שבה כל התבטאות חורגת עלולה לגבות מחיר יקר. מעבר לתלונות על מחסור במזון ובטיפול רפואי, שיקפו המסרים את תחושת הייאוש ואת חוסר האונים. “אנשים מתמוטטים כי אין להם מה לאכול,” כתב משתמש אנונימי. הוא טרח להדגיש שהוא אינו “גורם זר”, אלא אזרח סיני מן השורה. “אין להם תרופות. הם לא יכולים לצאת לאוויר הצח. אני בעד מלחמה במגיפה, אבל האם המחיר שווה את זה?”

סרטוני הווידאו המשיכו לעלות בקצב מהיר ולחלחל מבעד לסדקיה של “חומת האש” של מערך הסייבר הסיני. גם אמצעי התקשורת הממסדיים במערב התגייסו לדווח באופן נרחב על סבלות המצור על שנגחאי. גולשי אינטרנט בעולם כולו יכלו לשמוע זעקות שבר שבוקעות מבניינים בשנגחאי ואלה הדהדו בחשכת הליל. מיליונים צפו בעיניים כלות ובזוועה בעובד בריאות סיני מכה למוות כלב אומלל רק כי הוא נותר ברחוב לאחר שבעליו פונו לבידוד. כתגובה על “המעשה האכזרי והבלתי אנושי” הוצפה הרשת הסינית בתמונות של חיות מחמד מן העיר בצירוף הכיתוב: “אני לא מעביר את נגיף הקורונה. בבקשה, אל תנטשו אותי ואל תפגעו בי.”

הביקורת הפנימית והחיצונית אילצה את השלטונות להודיע על “מאמצים שהם נוקטים כדי לשפר את מערך האספקה ואת הטיפול בנזקקים”, ולבשר על שורה של הקלות זעירות. אבל מדיניות “מיגור הנגיף” נותרה בעינה בשל “העלייה המדאיגה במספרי הנדבקים”, שלא מן הנמנע כי היתה בעיקר פועל יוצא של הבדיקות התכופות שנכפו על כל תושבי העיר. גם שיעור התמותה הרשמי המשיך לעלות, אם כי עד כה ידוע על 

150 מתים (בגל הנוכחי), גילם הממוצע הוא + 80 וכולם ללא יוצא מן הכלל “סבלו ממחלות רקע רציניות.” הרשויות טרחו להדגיש שרובם היו “בלתי מחוסנים”, אך בהתחשב בכך ששיעור “ההתחסנות המלאה” במדינה עומד על 88% (אחד הגבוהים בעולם) קשה שלא להטיל ספק באופן שבו הנתונים הללו נאספים ומעובדים.

במהלך השבוע הרביעי לעוצר פרסם אדם אנונימי סרטון אותו כינה “הקולות של אפריל” וזה הפך בן רגע לויראלי. הסרטון היכה גלים בקרב מאות מיליוני משתמשים ב- Wechat. הוא נחסם בתוך זמן קצר והשיתוף שלו נהיה לבלתי אפשרי, אבל גולשים חרוצים יצרו קישורים אלטרנטיביים שהגיעו מיד לרשתות במערב. הסרטון מצולם בשחור-לבן ומציג את העיר שנגחאי ממעוף הציפור, כשברקע משובצות עשרות הקלטות של תושבים המשתפים את תלאותיהם וייסוריהם תחת מכבש העוצר. הם משמיעים קריאות קורעות לב על מחסור במזון, על תחושת הבדידות, על גורלם של הילדים שנלקחו. “הרעב הורג אנשים, לא הווירוס,” זועק שם אחד התושבים. קבוצה אקראית של מפגינים ברחוב מתחננת “לחלק את האספקה,” כשמנגד נשמעות תגובות של חמלה מפי עובדי בריאות ומתנדבים אשר ידם קצרה מלהושיע. אם נואשת מפצירה בשכניה להשיג תרופה לבנה החולה. אנשים מתאבלים בדמעות על כלביהם ההרוגים. בשש דקות הצליח היוצר המוכשר להביע באופן ממצה ואינטנסיבי את הסבל האנושי שמבעבע מתחת לאיצטלת “המאבק בקורונה” שסופו אינו נראה לעין.

העובדה ששני המתים היו קשישים עם בעיות בריאות משמעותיות לא מנעה את הנעת גלגלי ההיסטריה במדינה אשר התפארה בהצלחתה בחיסול המגיפה ואף זכתה בשל כך לשבחים בכל העולם. מה עוד שלפי הנתונים הרשמיים שיעור הנדבקים היומי במדינה, שאוכלוסייתה מונה 4 מיליארד בני אדם, עמד על כמה אלפים בודדים, שרובם המכריע היו “חולים פעילים” (כלשון הניו-ספיק של ימינו) ורק מיעוטם נצרכו לאשפוז

התקשורת המערבית העניקה תשומת לב מסויימת להשלכות ההומאניות של העוצר על שנגחאי, אבל מירב הדיווחים התייחסו לכך כאל תוצאה מצערת ובלתי נמנעת של “ההתפרצות חסרת התקדים” ושל המאמצים המוצדקים למגרה. הביקורת, אם היתה, התמקדה בעיקר בדרכי היישום של “הסגר המגושם” ובכשלים באספקת מזון וטיפול רפואי לאוכלוסייה שמראה סימנים של “תשישות” ו”תסכול”. עצם מוסריותה של מדיניות הדיכוי וזכותה של המדינה לנהוג באופן כה אלים כלפי אזרחיה לא עלו כלל לדיון בעיתונות. כלי התקשורת העדיפו לסקר ביתר שאת את חוויותיהם של עובדי החברות הבינלאומיות ואת העיכובים במשלוח המיכליות מן הנמל העירוני. 

בתקשורת ניתן, אם כן, מקום מצומצם מאוד לביקורת, והמערכת הפוליטית במערב בחרה ממש בהתעלמות. מנהיגים ובעלי תפקידים מרכזיים שיודעים בהקשרים אחרים להתיר את חרצובות לשונם ולהתבטא בחריפות נגד המעצמה הקומוניסטית, מילאו את פיהם מים לנוכח ההפרה הכל כך מוחשית ובוטה של זכויות האדם. בכירים בבית הלבן אמנם הודיעו שארה”ב “עוקבת בעניין אחר הסגר השרירותי בשנגחאי”, והממשל אף המליץ לאזרחים אמריקאים להימנע מביקור בסין, אבל האזהרה היחידה שפורסמה מטעמה של וושינגטון נגעה לכוונתה האפשרית של ממשלת בייג’ין לסייע לרוסיה במלחמתה באוקראינה.

במהלך השבוע הראשון של העוצר פרסם שר החוץ הישראלי, יאיר לפיד, פוסט נרגש בטוויטר שבו התהדר בשיחה החמימה שניהל עם מקבילו הסיני וואנג אי. מתחת לתמונות השרים עם  דגלי ישראל ויפן (בטעות, כמובן), כתב לפיד על היחסים הדיפלומטיים הטובים בין המדינות ועל קשרי הסחר והכלכלה, ולא שכח להדגיש את “חשיבות שיתוף הידע בנוגע למאבק בנגיף הקורונה.”

ההודעה המוקפדת הזו, שלא כמו דגל יפן, לא היתה תוצאה של טעות מצערת, ממש כמו ששתיקתם הרועמת של ממשלות המערב אינה תולדה של עיוורון למתרחש. מדיניות “אפס קוביד”, על אף ההסתייגויות המסויימות שעוררה, נתפסה מלכתחילה ככלי “מוצלח, אם כי מכביד”. עקרונותיו העיקריים אומצו על ידי הקהילה הבינלאומית כבר בתחילת 2020, כאשר החלו להישמע משביה המאיימים של המגיפה המתפשטת. הסגר ההרמטי שהוטל אז על העיר ווהאן – בצירוף כללי הריחוק החברתי, סגירת בתי ספר ועסקים, בדיקות המוניות, מסיכות ובידודים כפויים – כל אלה נחשבו להצלחה מסחררת והוצגו כמודל ראוי לחיקוי. הנוסחה הסינית של “תגובה מערכתית מתואמת” בתוספת “מחוייבות קהילתית ואזרחית” בשם “הערך העליון של בריאות הציבור”, הועתקה למעשה ממכתיבי מדיניות הבריאות במערב. היא יושמה בהיקפים מותאמים ובדרגות שונות, אם כי לא בהכרח בזיקה ישירה לחומרת המצב. ניו-זילנד ומדינת ויקטוריה באוסטרליה, למשל, על אף שיעורי תחלואה ותמותה נמוכים, הנהיגו גרסה קשוחה של מדיניות “אפס קוביד” ולא בחלו בהטלת מגבלות דרקוניות על חופש התנועה ובענישה מחמירה של מפירי התקנות. זכויות האדם נדחקו לשוליים ואף הוגדרו כסכנה. אלטרנטיבות כדוגמת “הצהרת ברינגטון” – מנשר של מדענים רבים שקראו תיגר על ההחלטות הנמהרות של רשויות הבריאות – נבלעו ברעש ההיסטריה וזכו ליחס עוין. 

גולשי אינטרנט בעולם כולו יכלו לשמוע זעקות שבר שבוקעות מבניינים בשנגחאי ואלה הדהדו בחשכת הליל. מיליונים צפו בעיניים כלות ובזוועה בעובד בריאות סיני מכה למוות כלב אומלל רק כי הוא נותר ברחוב לאחר שבעליו פונו לבידוד. כתגובה על “המעשה האכזרי והבלתי אנושי” הוצפה הרשת הסינית בתמונות של חיות מחמד מן העיר בצירוף הכיתוב:

“אני לא מעביר את נגיף הקורונה. בבקשה, אל תנטשו אותי ואל תפגעו בי.”

החלתו הדראסטית של מצב החירום בסין באה דווקא כתגובה לזן האומיקרון המתון, ובעת שרוב מדינות העולם ביטלו את מרבית ההגבלות (אם כי הותירו את החוקים האנטי דמוקרטיים על כנם). לאחר יותר משנתיים מאז נכנסה הקרוסלה להילוך גבוה, המודל שעוצב בווהאן זוכה עדיין לתמיכה ואף לאהדה בעיתונות העולמית ובספרות המדעית הממוסדת. המחירים הקשים שגבו הריחוק החברתי, הסגרים והחנקת הכלכלה לא יצרו סדקים משמעותיים בדוֹגמה השלטת, ועל פי אמות המידה שלה נתפס גם העוצר הנוכחי בשנגחאי. “המדיניות הסינית היתה מוצלחת לעילא,” קבע לאחרונה כתב עת רפואי יוקרתי “לאנסט”‘ שמו, מבלי לצרף כל ראייה מדעית, “כל הקלה עלולה להוביל לתמותה גבוהה.” 

הרשויות בבייג’ין לא חומקות לחלוטין מביקורת מקצועית על טיפולן במגיפה, אך זו נסובה בעיקר סביב סירובן להשתמש בחיסוני mRNA “האפקטיביים והבטוחים להפליא” של מודרנה ופייזר. במקום זאת החליטו הסינים להשתמש בפיתוחים מסורתיים של שתי חברות מקומיות, סינובאק וסינופארם, המכילים נגיפים מוחלשים שתכליתם לעורר את תגובתה של המערכת החיסונית בגוף. “יעילותם המוגבלת” של החיסונים הללו כנגד נגיף האומיקרון נתפסת כסיבה העיקרית להתפשטותו הנוכחית, וזאת על אף שגם במדינות שרוב אוכלוסייתן קיבלו את תרכיב ה- mRNA אירעו “התפרצויות” משמעותיות. תאגידי הפארמה הסיניים לא קפאו על שמריהם גם בתחום הזה. ב- 2020 הם החלו בפיתוח חיסוני mRNA. בתחילת אפריל, בעוד תושבי שנגחאי נמקים בבתיהם, אושרו החיסונים לניסויים קליניים בבני אדם.

במהלך השבוע הראשון של העוצר פרסם שר החוץ הישראלי, יאיר לפיד, פוסט נרגש בטוויטר שבו התהדר בשיחה החמימה שניהל עם מקבילו הסיני וואנג אי. מתחת לתמונות השרים עם דגלי ישראל ויפן (בטעות, כמובן), כתב לפיד על היחסים הדיפלומטיים הטובים בין המדינות ועל קשרי הסחר והכלכלה, ולא שכח להדגיש את “חשיבות שיתוף הידע בנוגע למאבק בנגיף הקורונה.”

בימים אלה מתחוללת בשנגחאי הנצורה מתקפה ברוטלית ובלתי ניתנת להצדקה על חירותם ורווחתם של מיליוני בני אדם. השלכותיה הקשות לא מתבטאות רק בנזקים בריאותיים, נפשיים וכלכליים, אלא גם ביישום אלים במיוחד של סמכותה של המדינה והרחבה בלתי נסבלת של זכותה להתערב בחיי הפרט והקהילה. העוול המוסרי זועק כאן לשמיים. הוא בא לידי ביטוי בייסוריהם של תושבי שנגחאי, הוא אינו “נזק משני ומצער” של מדיניות הכרחית. זהו מרכיב ראשון במעלה שאינו אמור להידחק הצידה מפני “שיקולים מדעיים” ובשם “טובת הציבור” כפי שהיא מוגדרת באופן בלעדי על ידי הרשויות. 

ולמרות שהכל מתועד, ולמרות שהתקשורת המערבית מודעת למה שקורה, ולמרות שזה נורא ואיום ומחריד, נכון לעכשיו לא נראה קץ לעוצר הנורא, ולפי רוח הדברים צפויה המדיניות הסינית להתפשט גם לערים אחרות, כולל הבירה בייג’ין. על פי ניסיון העבר, אין זה מן הנמנע שבהינתן הנסיבות המתאימות יחקו ממשלות אחרות בעולם את “הנחישות הראויה לציון של סין” ויעשו באזרחיהם מעשה שנגחאי. העבר הקרוב לימד אותנו שהתעמרות ברוטלית מחרידה אינה מחוץ להשגתן של “המדינות הדמוקרטיות”, במיוחד לאחר שחיקת המגבלות החוקתיות ועיקורו של המושג “זכויות אדם”. המדינאי הצרפתי ז’ורז’ קלמנסו אמר שמלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתופקד בידיהם של גנרלים. על אותו משקל, ולאור הטרגדיה בשנגחאי, יתכן שהגיע הזמן לטעון שחיי אדם הם עניין חשוב מדי מכדי שיופקדו בידיהם הבלעדיות של מומחים, פוליטיקאים ופקידים.