אם לא תזריק יבוא סיני גדול וידביק אותך

גבירותיי ורבותיי, הנה זה בא. שופרי האפוקליפסה שוב נשמעים מן המזרח, מלווים בנבואות פורענות ובתמונות של סבל וחידלון. אמנם במקום סרטונים מפוקפקים של התמוטטויות מוות פתאומיות, אנו רואים הפעם מחלקות עמוסות בחולים חסרי אונים, אבל הניגון הוא אותו ניגון והמפלצת היא אותה מפלצת – גם אם שיניה קהו ומיטב שנותיה חלפו זה מכבר. לאחר שלוש שנים שוב הולמים תופי הדרמה, ונדמה שהעולם כולו מחסיר פעימה לקראת התפתחות חדשה נוספת בעלילה, בזירה שבה הכל התחיל.

בשבוע הראשון של חודש דצמבר האחרון, בעיצומן של חגיגות “סוף המגפה” שהוכרזו ברחבי העולם, שלטונות סין החליטו לסגת באופן כמעט מוחלט ממדיניות “אפס קוביד” שהכתיבה את אורח החיים במדינה במשך זמן רב. הצעד הדרמטי ננקט בעקבות סחף של מחאות בערים המרכזיות נגד אמצעי הדיכוי הברוטליים של המפלגה הקומוניסטית. מלבד משטר אגרסיבי של בדיקות וחיסונים, יזמה המפלגה גם סדרה של סגרים המוניים ובכללם העוצר ההרמטי שהוטל באפריל 2022 על עיר הנמל המזרחית שנגחאי. 

25 מיליון תושבי הכרך נאלצו לחיות במשך כחודשיים בהווייה של שיטור מוגבר ומעקב פולשני. העילה היתה “התפרצות חסרת תקדים” של זן האומיקרון, אשר גבתה, לפי הודעת השלטונות, שני קורבנות קשישים. רחפנים שוטטו בין גורדי השחקים והפצירו בדיירים הכלואים “לשלוט בתאוות החירות” הטבעית שלהם. רובוטים בדמות כלבים פטרלו ברחובות כדי לאתר עברייני סגר ולצרוח לכל עבר את ססמאות “המלחמה במגפה”. בניינים באזורי “סיכון גבוה” הוקפו בגדרות וזכו לשמירה סביב השעון. מתחמי מגורים שלמים פונו בהתראה קצרה ודייריהם הועברו לשיכונים ממשלתיים מחוץ לעיר. כל מי שאיתרע מזלו לקבל תוצאת בדיקה חיובית הוכרח להתפנות לאחד ממרכזי הבידוד שלקו בתנאי מחיה ירודים, ובמשך השבועות הראשונים המשטר אף לא בחל מלהוציא ילדים ותינוקות מרשות הוריהם ולהעבירם למתקנים נפרדים. 

מאז, נדד הסגר ממחוז למחוז ברחבי הארץ הענקית. די היה בעלייה קלה יחסית במספרי “המאומתים” כדי לגזור על מיליוני אזרחים מעצר בית קולקטיבי. בינתיים, על אף הרטוריקה החמורה של רשויות הבריאות המקומיים, הנתונים הכלליים המשיכו להצביע על כך ששד “המגפה” היה רחוק מלהיות נורא. אפילו על פי הקריטריונים המאוד רופפים של ארגון הבריאות העולמי, סך כל “מתי הקורונה” בסין מאז ראשית 2020 עומד כיום על כ–5200 בני אדם, וזאת, כזכור, מתוך אוכלוסייה של 1.4 מיליארד. היחס במערב למדיניות שהנהיגה ממשלת בייג’ין היה אמביוולנטי לאורך כל הדרך. מחד, מודל “אפס קוביד” נחשב ל”הצלחה מסחררת” ועקרונותיו היסודיים אומצו על ידי הקהילה הבינלאומית. הנוסחה הסינית, המשלבת סגרים, בדיקות, מסכות ובידודים, בצירוף נקיטת יד קשה נגד מפירי ההנחיות, הועתקה על ידי קובעי מדיניות בעולם כולו ויושמה בהיקפים משתנים. אוסטרליה וניו–זילנד, לדוגמה, יישמו את גרסתה הדרקונית ביותר. מנגד, נציגים רשמיים במערב נזהרו בלשונם לנוכח העוצרים הקשים בשנגחאי ובערים אחרות, ואף טרחו להביע אמפתיה כלפי האוכלוסייה “התשושה והמתוסכלת” שהתמודדה עם בעיות כלכליות ו”קשיים באספקת מזון”. ככל שנמשכו המגבלות הנוקשות כך הלכו והתפשטו המחאות ואף הפכו לבוטות ואמיצות יותר. סרטונים שנפוצו בתקשורת העולמית לפני כמה שבועות הראו צעירים מתגודדים ברחובות בייג’ין, קוראים להתפטרותו של הנשיא שי ג’ינפינג ומייחלים לנפילתה של המפלגה הקומוניסטית. 

בשנגחאי, כמו במקומות רבים אחרים, התכנסו בסוף חודש נובמבר אלפי אנשים כדי להתייחד עם זכרם של עשרת תושבי העיר אורומצ’י שנספו באש שאחזה בגורד השחקים שבו התגוררו, לאחר שפינויים התעכב בשל מגבלות הסגר. ההמונים הדליקו נרות, שרו שירי חופש וניאצו את משטר המעקבים, שחייב את התושבים לסרוק את ברקוד המיקום של כל אתר ציבורי בכניסתם וביציאתם. לאחר חודשים ארוכים של יחס מהוסס וצונן כלפי סבלה של האוכלוסייה בסין, התעוררה סוף סוף העיתונות העולמית והחלה לסקר בהרחבה את אירועי סוף נובמבר ולהתייחס באופן ביקורתי לפגעיה של “מדיניות אפס קוביד המרושעת”. 

“המצב הזה לא יכול להימשך,” הכריז עיתון “הגרדיאן” לנוכח התרחבות גלי המחאה, “פתיחה מחדש היא הדרך היחידה להרגיע את הרוחות”. דמעות התנין המערביות נשפכו כמים והזינו את האקסיומה המקובלת לפיה מדיניות אפס קוביד “נחלה כישלון חרוץ”. אולם כבר בתחילת דצמבר, כאשר הסתמן שהממשל הסיני מתכוון לבצע פניית פרסה בגישתו לקורונה, ניכר שינוי כלשהו באופי הסיקור. “הגרדיאן”, שרק ארבעה ימים לפני כן פרסם את מאמר הביקורת שלעיל, דיווח פתאום על “חששות מהדבקה קטלנית” בשל “הכנה לקויה להתמודדות עם נגיף האומיקרון”. כלי תקשורת אחרים, שעד סוף נובמבר גינו במרץ את “המגבלות חסרות הערך והמזיקות”, דיברו לפתע על הפחד “במדינות מסויימות מפני התיירים הסיניים הרבים שיפיצו את המחלה”. וכך הלך וטפטף לו המסר המחודש וחילחל בקרקע התודעה, ומיד לאחר שהוחלט באופן רשמי על ביטול רוב הגזרות ועצירת הבדיקות ההמוניות, ניתן האות להתפרצות הוולקנו שרק הלך והתגבר בחלוף הזמן. בבת אחת, החלה מקהלת העיתונות לזמר פזמון אחר. במהרה, ומבלי להסתמך על אף נתון אמפירי, הפכו זרעי “החששות” ונבטי “ההתרעות” לניצנים של “התפרצות המונית”, “מגפה משתוללת” ואפילו “קטסטרופה!”. אתר מאקו הישראלי השמיע זעקת שבר על “הטרגדיה המתפתחת,” והוסיף ציטוט גנרי של מומחה אלמוני: “כולנו נידבק בקרב הטראגי הזה”. הלמות הכותרות הפרה את השאננות שליוותה את עידן הבזק של “סוף המגפה”, במיוחד כשהתברר שהסינים הסוררים, מלבד ההקלות “חסרות האחריות” והפסקת הרישום של “חולים אסימפטומטיים”, אף העזו להתנער מהגדרות ארגון הבריאות העולמי. “תמותה מקורונה,” כך נקבע, תכלול מעתה רק את מי שמת “מכשל נשימתי או דלקת ריאות לאחר בדיקה חיובית”.

השלטון בבייג’ין (עד כמה שאפשר להסתמך על דבריו) מודה שישנה עלייה בתחלואה הכללית ובצפיפות בבתי חולים במרכזי הערים הגדולות. אך בה בעת הוא דוחה את הטענות שהמגפה שבה להשתולל ואת ההאשמות בדבר “הסתרת הנתונים האמיתיים”, ומתעקש שסך התמותה מקורונה בחודש דצמבר לא עלה על תריסר בני אדם. “יחסית לשאר העולם,” התבטאה האחראית למדיניות הציבורית בוועדה הלאומית לבריאות, ז’יאו יאהוי, “גלי ההדבקה שאנחנו מתמודדים איתם אינם חריגים.” יתכן שיש מן הצדק בכך שהפצרות הסינים נופלות על אוזניים ערלות, שכן אמינותו של כל משטר אוטוריטרי היא מפוקפקת מטבע הדברים. אולם עובדה זו לא מנעה בעבר מארגוני הבריאות בעולם לאמץ ללא ביקורת את דיווחיה של המפלגה הקומוניסטית, כל עוד הם תאמו לנרטיב הרצוי. השלטונות במערב אף סייעו למשטר הסיני להצניע ואפילו לצנזר, את הידיעות על המחקר שנערך במשך שנים בעיר ווהאן וכלל “יצירת פתוגנים מאוד מסוכנים באמצעות מניפולציה גנטית” – והכל במימונו של מכון NIAID בראשותו של אנתוני פאוצ’י. 

מעניין במיוחד לעקוב בשבועות האחרונים אחר מאמצי הרשויות והעיתונות במערב לנסח נרטיב מחודש של אימה, שאינו מושתת, כאמור, על ראיות מדעיות, אלא על “מידע אנקדוטלי”, כדברי מייקל ראיין, ראש תוכנית החירום של ארגון הבריאות העולמי. בשל כך הן נוקטות בשפה ספקולטיבית לחלוטין עם מילים כגון “יתכן” ו”אולי” ובצירוף תמונות של מחלקות עמוסות שמזכירות יום שגרתי בבית חולים טיפוסי בישראל. “9,000 בני אדם מתים כנראה בכל יום,” כתבה סוכנות רויטרס בסוף השנה האזרחית, והוסיפה: “סך המתים בכל דצמבר מגיע כנראה ל–מאה אלף”. רשת ה–BBC דיווחה על כך שמערכת הבריאות הסינית “עשויה לעמוד תחת לחץ עצום,” ולא שכחה לקנח ב”חששות לתמותה גבוהה בקרב הקשישים”. גם ארגון הבריאות העולמי הוכיח שהוא מתמצא היטב בכוריאוגרפיה של ההשערות כאשר הודיע: “מתקבל הרושם שבתי החולים בסין מתמלאים”. זהו הסגנון שכמעט אין לו יוצאים מן הכלל בנוף האחיד של כתבני הזמן, למעט שימוש מזדמן בלשון עתיד, השכיח בעיקר בקרב הקהילה המצומצמת והנעלה של “המומחים”.

הרי ידוע לכל שמאז חורבן בית המקדש ניתנה הנבואה לאקדמאים ואת הפריווילגיה האלוהית הזו הם יודעים לנצל בנדיבות מופרזת. ג’ורג’ מגנוס, כלכלן ומומחה לסין מאוניברסיטת אוקספורד, היטיב להמחיש זאת בתחזית הקודרת שהעניק לעיתון “הטלגרף” הבריטי: “אנשים יפחדו לצאת מבתיהם. הם לא ירצו לבזבז כסף ולפגוש חברים, וגם לא יילכו לעבוד כי הם יהיו חולים”. זוהי רק דוגמית קטנה מתוך פסטיבל האיצטגנינים שמהדהד עתה בהיכלי התקשורת. אבל לצד הספקולציות המחוכמות והניחושים המלומדים, מופיעים גם תיאורים מאוד יצירתיים של הזוועה המתרחשת. הגדיל לעשות הכתב הכלכלי של “הטלגרף”, מאט אוליבר, שנסחף בפיוט שכמו הועתק מתוך רומן עגמומי: “…העשן מסתלסל ללא הרף מעל ארובות הקרמטוריום בבייג’ין, בעת שבחוץ ממתינים רכבי הקבורה לתורם ושקי הגופות נערמים במיכלי מתכת.”

על אף הרושם שעשוי להתקבל מההמחשה המילולית העשירה, אוליבר לא תיעד אירועים שראה במו עיניו. כמו רוב עמיתיו למקצוע, המופקדים על סיקור “ההתפרצות הנוראית”, הוא בכלל לא טרח לנסוע לסין כדי לבקר ביחידות לטיפול נמרץ, לספור את הגופות הנערמות ולראיין רופאים אמיצים ועוברי אורח חרדים. למעשה, מעטים הם העיתונאים המערביים הנמצאים עתה במוקדי ההתרחשות. אחד מהם, הניו–זילנדי אנדי בורהאם המתגורר בשנגחאי, מביא בעמוד הטוויטר שלו מדי יום תמונות וסרטונים של מרפאות ריקות ומרכזי בדיקה דלי מבקרים, שמפריכים את קריאות ההיסטריה הבוקעות ממערב. אמנם הערצתו של בורהאם לדרך החיים הסינית וקשריו הגלויים עם הרשויות עלולים להטיל צל על אמינותו, אך עבודתו בוודאי אינה נופלת מעדותם המרוחקת של עיתונאים בלונדון, ניו יורק ותל אביב הניזונים באופן בלעדי מפרסומי ארגון הבריאות העולמי ודיווחי סוכנויות הידיעות.

אז על מה בעצם מסתמך ההדרן הנוכחי של הקרקס הסיני? ומהו המנגנון שמצרף מאות פלטפורמות שונות ומגוונות לתזמורת קונפורמית המנגנת שוב ושוב את אותו קרשנדו אימתני? התשובה פשוטה למדי, וכדי למצוא אותה אין צורך לחצוב לעומק מסתרי ההווייה או אפילו להגניב מבט אסור במסמכים סודיים. די לקרוא את הידיעות הסטנדרטיות המהבהבות מעל כל מסך אקראי ומשכפלות את עצמן כמו תאים עובריים ברחם המדיה העולמית. למעשה, המקור הבלעדי והיחיד של עלילת “המגפה המתחדשת” היא חברה פרטית בשם Airfinity, העוסקת “במודיעין מדעי” ומפתחת “מודלים של חיזוי וניבוי”. על פי אתר האינטרנט שלה, Airfinity היא “חלוצה בתחום האנליטיקה הרפואית” שמספקת שירותים לתעשיית הפארמה ולרשויות. נוסף על כך, החברה מתפארת בכך שהיא יצרה את “הפלטפורמה הראשונה בעולם לאנליטיקה ומודיעין” שהוקדשה לקורונה, המהווה עתה “מקור אמין עבור מקבלי ההחלטות ואמצעי התקשורת בעולם”. קשה להגזים בהשפעתה של Airfinity על עיצובה של התאוקרטיה הקובידית.

החברה הקטנה הממוקמת בלונדון ומפיקה מאז 2020 תחזיות על שיעורי הדבקה, על תפוצת החיסונים והאפקטיביות שלהם, ועל לוחות הזמנים להשגת “חסינות עדר” במדינות שונות. היא מספקת “כלי מעקב” עבור רשויות הבריאות, שלדברי גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה בעבר וכיום שגריר בשירות ארגון הבריאות העולמי, “מהווים קו מנחה עבור מנהיגי העולם ליצירת תוכניות פעולה שאפתניות יותר.” בין חברי וחברות הצוות המוצגים לראווה באתר הבית של Airfinity ישנם אחדים עם רקע אפידמיולוגי או וירולוגי, אם כי נדמה שרובם באים מתחומים טכנולוגיים ואפילו פיננסיים. המייסד והמנכ”ל הנוכחי, ראסמוס בק האנסן, הוא בהכשרתו מומחה למדעי המדינה. עובדה זו לא מנעה ממנו להתראיין כבר–סמכא על כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן כדי לבשר לעולם את חזיונות האימה ואת נבואות הזוועה שהצליח להעלות באוב המדעי. המודל של Airfinity קובע (נכון לכתיבת שורות אלה) שיותר משני מיליון סינים נדבקים בווירוס וכמעט 15 אלף מתים ממנו מדי יום ביומו וכי מאז התרת הרסנים בתחילת דצמבר מתו כ–180 אלף בני אדם מקורונה. כדור הבדולח של החברה הלונדונית צופה בחודשים הקרובים שני שיאים בהתפשטות המגפה ומתנבא שעד האביב יגיע סך התמותה ל–1.7 מיליון סינים מוכי גורל, שכל חטאם היה שהם שיוועו לנשום מעט אוויר של חירות.

הדוחות הקצרים והחסכניים שפרסמה החברה לא מלווים במקורות רלוונטיים או בפרטים אחרים שעשויים להסביר את המודל ואת מסקנותיו הגרנדיוזיות. כמו כן, לא נאמר אם מישהו מהצוות המלומד נשלח לסין כדי לארוב על מפתני בתי החולים ובתי הקבורה או סתם לשוחח עם עובדי רפואה מקומיים ובני משפחה אבלים. למעשה, לאור העובדה שהרשויות והתקשורת מקבלות את כל קביעותיה ללא עוררין, נראה שאין כל צורך בהוצאה מיותרת העלולה לפגום בשורת הרווח הנאה של החברה, שבין השנים 2020 ל–2021 זינק שווייה בשוק בשיעור של יותר מ–1200%. ראוי לציין שהתגובות שעוררו התחזיות הללו בעולם הן מגוונות למדי.

בעוד שמספר בודד של מדינות, וביניהן ישראל, כבר הטילו מגבלות על הבאים מסין, נוקטות רוב הממשלות גישה של מעקב דרוך. “המרכז האירופי לבקרת מחלות ומניעתן” אף הוציא בתחילת השבוע הודעת הרגעה לפיה ההתפרצות הנוכחית “אינה צפוייה להשפיע על תמונת המצב האפידמיולוגית באירופה”. במקביל, התנדב האיחוד האירופי לשלוח לסין “חיסונים” חינם אין כסף, וכך עשתה גם ממשלת גרמניה. שיעורי ההתחסנות בסין אמנם עומדים על יותר מ–80%, אך במקום לרכוש את תכשיר ה–mRNA “האפקטיבי והבטוח להפליא” של פייזר ומודרנה, התעקשו הסינים לממן פיתוח מקומי ומסורתי המתבסס על נגיפים מוחלשים. וזהו, כמובן, חטא נוסף שביצעה המפלגה הקומוניסטית ועליו, כך קובעים עתה כוהני Airfinity ודובריהם הרבים, משלמת האוכלוסייה מחיר כבד.

זה יהיה בלתי אחראי מצדי להביע עמדה פסקנית באשר למה שמתרחש (או לא מתרחש) בימים אלה בסין. לא רק שאמינותו של ארגון הבריאות העולמי אינה עולה בעיניי על זו של המדינה הקומוניסטית, אלא שמיעוט הנתונים ודלות העדויות מחייבים כל בר דעת להימנע מחריצת דין נמהרת. עם זאת, קלות הדעת הנבזית שבה הגופים המוסמכים, בסיוע מגברי ההיסטריה של התקשורת, מעוררים משנתם את שדי הטראומה העייפים, אמורה להדליק בנו את תמרורי הספק ולהשחיז את מחושינו הדרוכים. וגם אם מלאכת הפירוק והפיענוח קשה עד מאוד, עדיין כדאי לשנן ולזכור את הפתגם האנגלי שנשמע כמובן טוב יותר בשפת המקור:

 Fool me once, shame on you; fool me twice, shame on me.