איך להיות עשיר בזמן

המחוגים זזים, אני לא

כמו בכל שבוע, שלחתי את הטור הקודם אי שם באשמורת הלילה התיכונה, שעות לאחר הדד-ליין. שעות אחרי שפיהקתי פעם ראשונה, ורק שעות ספורות לפני שאני צריך כבר לקום לטרוף עוד יום בגן עדן. ספקתי ידיי והקלדתי במסנג’ר לעורך ארך האפיים (שלא כמו בוואטסאפ הפורמאלי, כשאני כותב לו במסנג’ר זה מרגיש כמו להתקשר מטלפון ציבורי למורפיוס), ושיתפתי שאני חושד שאני מדחיק את ההתמודדות עם כתיבת הטור עד לרגע האחרון. וכמו מורה זן הוא ענה לי בשאלה: – “יש דרך אחרת?”  (ביום שתצא סדרת נטפליקס על מאחורי הקלעים של מערכת בראשית בדוק מורגן פרימן ילוהק לתפקיד העורך).

אבל להתפלספויות אין לי סבלנות, ובטח שלא לקואנים יפנים, אז לקחתי את השאלה כפשוטה וכקריאה למעשה כמו שאומרים בלעז. אתגר השבוע: אני שולח את הטור לפני הדד-ליין. דמיינתי את עצמי יושב בבית קפה ממוזג, בחוץ שליחי וולט דוהרים על המדרכה, ואני במזגן שותה קפה ומהגג לי בניחותא. זה לא קרה. כי אני לא אוהב קפה, ולא הבנתי אף פעם מה עושים בבתי קפה. תמיד נראה לי כמו בזבוז זמן. ואין לי זמן. מאז שאני ילד זה הרגיש כאילו חסר זמן. אני זוכר שהייתי רץ לבית הספר כדי לא לבזבז זמן.

נכנס עם הטוסטוס לתוך הפיצוציה לקנות שתיה כדי לחסוך זמן, מזמין אוכל שלא צריך ללעוס כי חבל על הזמן, הורס את האוטו בנסיעת שטח במקביל לכביש החוף רק לא להיתקע בפקקים ששורפים זמן, ובאופן כללי דוחס את הלו”ז, מתרוצץ מכאן לשם, מספיק מלא, משאיר אחרי שובל של קצוות לא סגורים, ובתכלס מאחר כרוני שבמקרה הטוב מגיע בדיוק בזמן. התנועה הלינארית עוברת מנקודה לנקודה ואני צובר נקודות על הספק ודיוק. 

ואז יום אחד, ברגע של שקט אחרי סערה ארוכה, צפה לה פתאום בועה של מודעות, וקיבלתי החלטה להקדים. מעכשיו אני הולך לשחק משחק עם היקום. אני הולך כמו להזיז את השעון שלי אחורה רבע שעה ומתנהג בהתאם. כרגיל מכוון להגיע בזמן, אבל בדרך יודע שיש לי מרווח ביטחון של עוד כמה דקות, אז לא צריך להאיץ, לא לקצר ולא לדחוף. ואיזה קסם שכזה קרה לו, פתאום אני מגיע ראשון לכיתה, מניח את התיק ויוצא להתמתח קצת. לא מזיע, כי ירדתי מאוטובוס אחד לפני, ויכולתי ללכת לי בסבבה לעבודה במקום להתרכז בלעקוף הולכי רגל אחרים. משייט על האופניים במורד הרחוב בלי לחץ ומגיע לארוחת הערב עוד לפני שכולם בבית בכלל יצאו מהמקלחת. 

ההתאמה הקטנה הזאת שינתה לי את החיים. או יותר נכון את המיקום שלי בתוך רצף החיים. כאילו הזיזו את רצועת הדיבוב של הסרט, אולי בכלל האטו את מהירות התקליט ל-33 סיבובים בדקה. חוויתי את החיים שלי מנקודת מבט פיזית אחרת לגמרי. מגיע ראשון ולא אחרון, בדרך מפנה מקום בהשתאות לכל הממהרים האלה, מוותר על זכות קדימה או זכות לתור כי נראה שלהם זה יותר דחוף. ופתאום גם יש לי זמן לשיחות חולין של לפני, ואם זורם לי אז גם של אחרי, כי אני לא ממהר יותר לתחנה הבאה.

יש לי זמן לברך אחד אחת את אלה שמגיעים, ולהגיד שלום לכולם כשיוצאים (כולל מי שנמצא כרגע בשירותים), הבלת”מים שארוגים למרקם החיים לא מכניסים אותי לתודעת הישרדות, ומפגשים מקריים על הדרך יכולים לאפשר שיחת עדכון יותר אישית מאהלן אהלן עם סימון ביד של נדבר אח”כ. מקדם האנושיות בחיים עלה עד כדי כך שאני זוכר באותה תקופה את הסמול טוק הראשון בחיים שלי, עם אחד שלומי מהמלאווח בפלורנטין, ודיברנו על השטויות שמוכרים לנו בטלוויזיה בכבלים.

אפילו עדיין לא החלתי את הגישה הזאת למועדי הגשה של עבודות, תחזוקה מונעת לאוטו, או מהלכים אחראיים אחרים. לא התכוונתי לגעת בטיב העיסוקים וכל שאר הפרטים הטכניים של היומיום, אבל עדיין ההשפעה היתה כזו שכמעט ולא זיהיתי את החיים שלי, או אותי ביחס אליהם. המעגלים החברתיים חיבקו את האני החדש, שהיה פתאום נוכח בסביבתם ולא רק כשצריך לעשות משהו. התגלה צד של אני שלא טרוד במשימות, מטרות והגעה ליעד הבא אלא באמת כאן ורואה אותם, מתעניין בשלומם ובאמת מקשיב לתשובה שלהם מהדהדת בתוכו. או סתם יושב שורף זמן בסבבה, כי יש.

בגלל שלא נדרשתי להאיץ פתאום, גם לא היה קושי להאט. יום העבודה או הלימודים זרם בטבעיות לשקיעה בחוף הים ומכאן להמריא שוב באיטיות להמשך היום. כי כשטסים על 180 קמ”ש גם אם מורידים את הרגל מהגז לוקח לאוטו זמן לעצור. ורק אם ממש רוקנתי את הבטריה שלי במהלך היום אז לא הייתי שוכב במיטה בלילה והראש ממשיך לרוץ, לעכל את מה שהיה, ולתכנן את המחר.

היתה תקופה שכל כך מצאתי עניין בהשפעות הכמעט רוחניות או אפילו פסיכאדליות של משחק עם המיקום שלי על ציר הזמן ומערכת קבלת ההחלטות שפועלת בתוכי שפשוט עצרתי. והתבוננתי. פעם ראשונה בחיי שהרמזור התחלף לירוק ואני לא חוצה. ואם אני מתלבט מה עלי לעשות קודם, לאכול או לסדר את הבית, אז אני פשוט נתקע במקום, מקשיב למחשב בראש שמשקלל טיעונים ומניח נתונים על כפות המאזניים. מגיע התור שלי בדואר ואני לא מגיב, גם כשצועקים את המספר שלי שוב ושוב.

חציתי לצד השני של מסך הזמן. אני עומד לי באמצע רחוב הומה, יושב בכיתה ריקה, ניגשים אלי זרים לשאול אם הכל בסדר, אולי צריך עזרה. מאחד שכל מהותו להגיע בול כשהרכבת נכנסת לתחנה ולקפוץ עליה ראשון נשארתי יושב על הרציף בוהה בהמולה מתרחקת ממני. היתה תקופה קצת מוזרה, סביבי אנשים מתחתנים, או עושים סטאז’, אני העברתי את השנה ההיא בבהייה. מאז עברו עוד כמה גלגולים, כבר חזרתי לעצמי, ואימצתי לי סיבות טובות להיות שוב מתרוצץ ו”רציני” ואין לי פנאי למשחקים גוזלי זמן שכאלה. אבל כמו כל מי שהעמיק פעם במשהו, נגינה, תנועה, חישובים או בישולים, גם אם כבר לא כל כך מיומנים זה תמיד נשאר שם בארגז הכלים.

וגם היום כשאני מתרוצץ ביומיום מנקודה לנקודה התודעה שלי כמו נץ דואה סביבי או יושבת על הכתף, מתבוננת. כשאני עומד ברמזור או בתור לאסוף חבילה בדואר אני שוב ניצב, בוהה במספרים או באורות המתחלפים ומקשיב לקולות העתיקים שעדיין מנסים אבל עכשיו יותר מרגישים כמו זרמים במים רדודים.  

אז עכשיו אני יושב לי כאן, יממה לפני הדד-ליין וכותב את הטור הזה. זה לא כזה ניצחון הרוח, כי מתוודה שיש גורם יוצא דופן במשוואת הלחצים השבוע. הבנתי היום שמחר אני יורד ליממה של סידורים בתל אביב ושכמו פוסט טראומתי שחוזר לאסוף ארגז בגדי חורף מהאקסית, כך תל אביב הולכת להאיץ אותי, ואין מצב שאפתח שם מחשב לשבת לכתוב את הטור.

אז באיזה שהוא מקום כל זה עדיין קורה ברגע האחרון ואין לי ברירה אלא לתת את זה כאן ועכשיו. אבל לפחות תהיה לי הזדמנות לישון על זה, לעבור על הטקסט שוב ואולי לשכתב אותו. מצד שני, קצת חושש שהתל אביבי לשעבר שייצא ממני מחר יחליט שהכתוב כאן בכלל לא ראוי לשיתוף ואף חוטא לערכי גוש דן, או אז אגרוס אותו ואמצא את עצמי יושב על הגג ביפו כותב על יוקר המחייה. יאללה, נראה מה ילד יום. תל אביב, אני מגיע.