סמכות ושמחה

אני יושב עם חבר אהוב באחד המקומות הכי פסטורליים וקסומים במחוז פרדס-חנה. שיחה משובחת. חצר פתוחה של בית קפה, עצים, פרחים, פרפרים, אנשי חמודים, מזג אוויר אביבי, הכל מושלם לפי הספר. ובכל זאת מרגע לרגע פחות כיף לי ואני לא מצליח להתרכז בשיחה שלנו.

כי את כל הפסטורליה הזאת מלווה צפצוף עקשני, חד, מנסר עצבים. לקח לי זמן לזהות את הבעייה. גם אני מתוכנת, כמו כולם מסביבי: הצפצוף נובע מהגאדג’ט הקטן שנותנים לך כשאתה מזמין משהו בקופה–וכשההזמנה שלך מוכנה הוא צופר ואתה קם ומחזיר את הנודניק בתמורה לקפה שלך. מכיוון שכולנו כבר הפנמנו את התוכנה, מה שקרה בבית הקפה הקסום הוא שכל מי ששמע את הצפצוף בדק לרגע שזה לא הנודניק האישי שלו, ואז המשיך בחייו. בעיה של מישהו אחר, לא רלוונטי לחיים שלי. לא קיים.

אבל כשסוף-סוף הפנמתי שיש פה מכשיר אחד שלא מפסיק לצפצף, לא יכולתי לשמוע או להתרכז בשום דבר אחר. לא ייאמן איך דבר כזה קטן יכול להיות כל כך קולני. מבחינת דציבלים זה בלי שום ספק הרעש הכי חזק פה, ובכל זאת עבור כולנו הוא כבר רעש לבן.

טוב, לא עבור כולנו. אני קם לחפש מי הפסיכופט שנותן לזה לקדוח במוח ללא הפסקה ומגיע לבסוף לשולחן עם ילדה קטנה, מתוקה, בערך בת שלוש. שיער זהוב גלי, כמו ציור של בוטיצ’לי. היא אוטמת את אוזניה בכוח בשתי ידיה, לחייה מכוסות דמעות. עדיין לא מתוכנתת, היא מביטה באימה בנורה האדומה הקטנה של המכשיר שצורח עליה.

אי אפשר לכבות את המפגע, אז אני דוחף אותו עמוק לתיק ומחכה יחד איתה עד שאמא שלה תחזור מהשירותים ותרגיע את בתה.

זה היה אירוע פיצפון, כביכול חסר משמעות, אבל הגורה הזאת פתאום פקחה לי את העיניים, את האוזניים ואת הלב. היא היתה מבועתת, ובצדק. וכולנו מסביב היינו אדישים, כי איבדנו את זה לגמרי. זה לא נורמלי הדבר הזה. אין לזה שום הצדקה. זה שיבוש תמידי, הולך ומתעצם, של הרוח האנושית. כמו עכברים במעבדה אנחנו לומדים להתעלם, לפעול ולהגיב לגירויים חשמליים חיצוניים שעוקפים את המנגנון הטבעי שלנו. וזה כבר נראה לנו נורמלי לגמרי.

בבית הקפה הבאמת נפלא הזה מקפידים על כל פרט, רוב התפריט טבעוני, הכל פה מרגיש כפרי ואורגני. ויום אחד, אני מדמיין, בא מישהו למנהלי המקום ואמר “שמעו, יש לי בשבילכם הצעה פצצה: שהאוויר יתמלא בצפצופים אלקטרוניים חדים ומונוטוניים כל היום. בכל רגע משולחן אחר. וזה גם ינצנץ באור אדום”. ורגע לפני שהם העיפו אותו משם לכל הרוחות בצפצוף ארוך הוא שלף את הקלף: “זה כמובן יחסוך לכם את הכסף על מלצרים.”

אני מניח שזו הסיבה שהדבר הזה תפס בכל כך הרבה מסעדות ובתי קפה. אי אפשר לעמוד בקסם הייעול והקידמה. ואף אחד לא אומר–רגע, אני יכול פשוט לחבר למערכת המוזיקה מיקרופון, ובכל פעם שהזמנה מוכנה נזמין בנועם את הלקוח, בשמו או בשמה. שלא לדבר על בכל זאת להעסיק מלצר אחד שיחייך אל הלקוחות ויגרום להם להרגיש בבית. לא בטוח שזה פחות כלכלי, אבל יחס אישי ואנושי זה כל כך 2019.

השאלה הגדולה

אני מאמין שבתקופה הזאת המין האנושי ניצב בפני שאלה אחת גורלית ומכריעה. היא לא פוליטית, לא כלכלית וגם לא לאומית, למרות שהיא מתבטאת בכל המישורים האלה ובהמון מישורים אחרים. יש רק שאלה חשובה אחת שכולנו נשאלים יום יום שוב ושוב, וכל החלטה שלנו מטה את הכף לכאן או לשם. השאלה היא מה מנהל אותנו: סמכות חיצונית או סמכות פנימית?

זה לא הרהור פילוסופי מנותק אלא צומת שנפרש מולנו בכל רגע. האם אמשיך ללכת לבית קפה שמאלף אותי להגיב לצפצופים, או שאבחר מקום שבו מכירים אותי בשמי, יודעים באיזו כוס אני אוהב את הקפה שלי, ועושים הכל כדי שמלאכית מתוקה בת שלוש תרגיש בטוחה ונינוחה, גם אם אמא שלה הלכה לעשות פיפי? הבחירה שלי, ושל כל אחד ואחת, תקבע בסופו של דבר אילו בתי קפה ישרדו ואילו ייסגרו; ובמובן יותר עמוק היא תקבע באיזה עולם נחייה.

השנתיים של הקורונה היו נקודת שיא (כנראה לא אחרונה) בסיפור הזה. הבעות הפנים נעלמו מהמרחב הציבורי תחת מסיכות אחידות. ריחוק חברתי, בידוד וסטריליות הפכו להתנהגות נעלה. קוראי ברקוד אלקטרוניים ניתבו, חילקו ומיינו אותנו, תוכנות שב”כ איכנו אותנו, הוראות הפעלה חסרות הגיון הונחתו עלינו מלמעלה והוחלפו משבוע לשבוע; במקום מסעדות עשינו טייק אוויי, הפסקנו להיפגש ועברנו לזום.

אחרי שנתיים כאלה, רוב העולם כבר מקבל את זה ככוח טבע, ככה זה. נדליק טלוויזיה ונעדכן את התוכנה. נחכה לצפצוף בקולר ונקום להביא את הקפה. זה נראה לנו טבעי, אבל זה מפלצתי. שום אלגוריתם לא לוקח בחשבון את הרוח האנושית, היא בלתי נמדדת לשקילה או לשערוך כלכלי או לתרגום לביטים, ולכן היא נשארת מחוץ לחישוב.

אז עם בית הקפה, כל בחירה שלנו תקבע לאן העולם יילך. האם כולנו נתנהל כמו נתונים סטטיסטיים צייתנים בטבלת אקסל, או שנתעקש להיות היצור המורכב, המגוון, הבלתי צפוי והחד פעמי שאנחנו?

המאבק הזה לא חדש כמובן, והוא בוודאי לא התחיל רק לפני שנתיים. אבל הוא מתעצם מאוד. ככל שקולה של הסמכות החיצונית רועם יותר כך הקול הפנימי מתרחק ומיטשטש. עד כדי כך שעצם הביטוי “קול פנימי” כבר נשמע לרבים מאיתנו מגוחך, כמו איזה שטות מסדנה רוחנית בגליל. אנחנו לא באמת מאמינים בעצמנו. אנחנו כבר חושבים שאם לא יגידו לנו לא יהיה לנו מושג. אנחנו נכנעים כמעט ללא קרב לרובוטיזציה של החיים שלנו, כי שכחנו על מה בכלל יש לנו להגן.

אז כשירות לקורא/ת (ובעיקר לעצמי), אני מביא כאן כמה מטכניקות הגֵרילה שמצאתי בתור נסיוב נגד. פעילויות והתנהגויות שככל שאדבוק בהן אצליח להישאר יצור אורגני מול עולם אלגוריתמי.

1. לטפח את השטויות שלנו

אני אוהב את הקפה שלי בכוס זכוכית. אני לא סובל בירה מחבית שהקצף נעלם ממנה אחרי דקה. ולמרות שאני יצור הרמוני וחברותי בסך הכל, אלה שני עקרונות יסוד שאלחם עליהם עד חורמה, עד יומי האחרון. לא מוכן לשתות קפה בספל חרסינה רחב או בירה שטוחה רק כי ככה מגישים פה לכולם. אני לא כולם.

אני אוהב להתחיל את הבוקר בלי שום הפרעות, לשתות את המאטה עם כמה עוגיות ולעבור בהדרגה מחלומות הלילה לחלומות היום. בשום אופן לא אקבע שום דבר לשעה מוקדמת בבוקר. ואם יש איזה אילוץ נדיר שדורש ממני לפעול מוקדם, אקום שעה קודם, אשתה בנחת את המאטה, ואז אהיה מוכן.

וברגע שאוכל אחזור למיטה ואשלים את שעת השינה שכמעט נגרעה ממני, כי אני אדם אחראי ואני לא רוצה להיות באוברדראפט.

2. לבלות עם ילדים

ואני לא מתכוון ל”להשגיח על ילדים” או “להיות בטלפון ולהציץ מדי פעם על הילדים” וגם לא על “לחנך/ללמד את הילדים.” אני מתכוון ל-לבלות איתם, בעולם שלהם. כשאני מבלה עם ילדה בת שלוש או עם ילד בן חמש, אני כנראה יודע הרבה דברים שהם עוד לא למדו, אבל הם יודעים המון דברים שאני מזמן שכחתי. דברים שידעתי רק בזכות העובדה שאני זה אני – לא בגלל שככה עושים, לא בגלל שכבר אולפתי. כמו נגיד שצפצוף אלקטרוני באמצע גן-עדן זה משהו שראוי ונכון לבכות בגללו.

3. לבלות עם חיות

אותו דבר איתן, בעולם שלהן. כי זה מה שאנחנו, למרבה היופי והגאווה. יצורים ביולוגיים, זואולוגיים, אורגנים. כל אחד צירוף גנים חד פעמי בתוך קליידוסקופ קולקטיבי של חיים פועמים ומשתנים ללא הרף.

דייגו (החד-כלב שלי) לא בודק מה השעה כדי לדעת אם זה כבר זמן טוב לאכול או לישון או לקום. הוא לעולם לא יסתיר את הצורך שלו באהבה ואת העונג הגדול שהוא שואב ממנה. הוא יזוז כל הזמן לפי תנועת השמש כדי להתקרר או להתחמם לא יישאר תקוע כי “זה המקום שלי”.

טיפשוני (החתול המאותגר שכלית מכנופיית החצר שלי) חי בשלום עם העובדה שהוא הזכר הכי פחות אלפא בכל המושב (קוראים לזה זכר אומגה, אבל טיפשוני לא למד לטינית). הוא לא נעלב, הוא לא מנסה להעמיד פנים שהוא גבר-גבר, לא נכנס לעימותים עם אף אחד וגם לא מסתובב מדוכא ומושפל. הוא לא מנסה לפצות בשום צורה, אין לו על מה. הוא מי שהוא, בעולם של טיפשוני הכל מושלם.

4. לאהוב את הטרול

מתחת לביתה של אהובתי שוכן חניון, ובכניסה לחניון ניצב טרול גדול ומפחיד.

בכל פעם שאני חונה שם אני עובר איתו שניים שלושה מדורי גיהנום. הוא תמיד כועס, אני תמיד טועה (חניתי שני סנטימטר קרוב מדי לקו הימני, או בזווית של 89 מעלות, או עם הזנב קדימה במקום אחורה, או הגעתי מוקדם מדי או יצאתי מאוחר מדי או האוטו שלי אפור מדי). כל אינטראקציה איתו הופכת מיד לצעקות.

הוא ליהוק מושלם לתפקיד. איש גדול ורחב, משופם. הבנאדם הכי זועף שראיתי בחיי, כולו קמטים בזווית קעורה. קשה לדמיין שהשרירים בפנים הללו מסוגלים ליצור חיוך או אפילו הבעה נייטרלית.

לאורך תקופה ארוכה קיבלתי עלי את המפגע הזה כטקס חניכה בלתי נמנע, מס כניסה בדרך אל מלכת לבי. סלדתי ממנו, פחדתי ממנו, בזתי לו וכמובן שפטתי אותו. אם להיות גלויים לגמרי, ואני בפירוש בונה פה על התפוצה המינימליסטית של בראשית, ביני לביני תייגתי אותו כחרא בנאדם.

הבעיה עם משהו שאתה מתייג כחרא היא שגם כשאתה מתרחק ממנו הריח עדיין דבק בנעליך. אני עולה לפגוש את משוש חיי כשכולי נגוע בהתחככות עם הדבר הזה. אבל ככה זה, אין מה לעשות.

זה אולי אחד המשפטים הכי מסוכנים בכל שפה: ככה זה, אין מה לעשות.

עד שיום אחד הכרזתי ביני לביני – זהו, הטרול הזה הוא העבודה הרוחנית שלי. בכל פעם שהגעתי לחניון שלו בירכתי אותו בחיוך רחב ושאלתי לשלומו. הוא כמובן זעף ונהם בתשובה. ובכל פעם שצעק עלי בגלל איזו טעות בלתי נראית שלי לא התווכחתי, בדקתי מה בדיוק יסב לו נחת ונעתרתי בלי שום דרמה, כפי שלמדתי ממורי ורבי החתול טיפשוני.

השינוי היה מאוד איטי, עד כדי כך שאפשר היה לחשוב ששום דבר לא משתנה. אולי ירד קצת מפלס הזעף, אבל הוא עדיין היה מתפרץ מדי פעם ושופך עלי מרורים ומררות. ואני נשמתי והזכרתי לעצמי: הוא העבודה הרוחנית שלך.

מתישהו הוא התחיל להשיב. מה שלומך? בסדר. במלמול מהיר מתחת לשפם. כעבור כמה שבועות פריצת דרך ראשונה: הוא שאל אותי בחזרה מה שלומי! הטרול! מכאן אי אפשר היה לעצור אותנו. הברכות שלנו הפכו לדבר של שגרה, וכבר פיתחנו שיחות של ממש.

ובשיחות האלה הכרתי קצת יותר את עולמו הפנימי. בעיקרון כולם חארות, אנשים בישראל לא מנומסים ואגואיסטים, כל הזמן רבים ומרמים. אין לו שום מושג בקשר לחלק שלו במעגל הזה, מבחינתו ככה זה. הוא שונא את העבודה שלו – כמה אנשים יכולים להינות מלשמור על חניון בעיר שבה כולם רבים על חניה? אז הוא לא מחייך, גם אני במקומו הייתי מתקשה. זאת סיבה להתנהג כמו חוליגאנים? תראה איך ההוא חנה, כאילו שזה המגרש שלו. וזאתי עם האאודי, כל פעם מתווכחת על המחיר.

האהבה שלנו מלבלבת. אני כמובן כבר לא קורא לו טרול, וקצת מתבייש שזה כל מה שראיתי. ולפני שבועיים חזיתי בתופעה מרגשת יותר מאורות הצפון מעל מדבר סהרה: ביקרתי את מלכתי רק לשעה קלה, ואז ירדתי והתכוונתי לנסוע משם. ופתאום משהו בלתי אפשרי התרחש בפניו: חיוך קטן וביישני, אמנם מינימלי אבל אין להכחיש – חיוך! ובשקט הוא שאל: “מה, כבר הולכים?”

ילד אסור ילד מותר

אינספור פעמים ביום מצפצף לנו בתוך הראש גאדג’ט מטאפורי שמתריע מה “אסור” לעשות, ומה “חייבים” לעשות. דרך נפלאה להישאר יצור אורגני בעולם אלגוריתמי היא למוסס את הגאדג’ט הזה.

רוב הדברים שאנחנו מגדירים כאסורים לא באמת אסורים. אולי אנשים מסוימים לא יאהבו אותם, אולי מישהו יחשוב שאני מוזר, אולי ככה אמא אמרה לי כשהייתי ילד ומאז יש שם גדר. ככה גם עם “חייב” ו”צריך” – בהרבה מקרים זה “מה שמצפים ממני”, “ככה עושים כולם” וכמובן “ככה אמא/אבא חינכו אותי.”

זה אולי נשמע מופשט ותיאורטי מדי, ומתבקשת דוגמה. אישית, כמובן. אז הנה, אני מתרגל בלייב:

רשמתי לי בצד עוד שישה תרגילי גרילה לחיזוק הסמכות הפנימית, וכל מה שאני צריך לעשות עכשיו זה לערוך קצת ולהוסיף אותם כאן. האמנם אני צריך? ברור שצריך. הרי לא יעלה על הדעת שאני פשוט אקום מהמחשב ואשאיר את הטור תקוע באמצע משפ