לוחם אפצ’י

יושב בצד בחוג של הילד. איש לידי כל הזמן קורא לילד שלו מהצד: יאללה אלוף! טוב אלוף! ואני מתכווץ כי אולי אני אבא לא טוב שיגרום לילד להיות בינוני וסביר אז צעקתי גם יאללה אלוף! ויצא לי קול קצת גבוה ואפצ’י תוך כדי כי אני מצונן והנה יש לנו פה עכשיו ילד בינוני וסביר ונבוך מאוד.

מה לא אמרו ולא כתבו על פסח. על הדביקות המשפחתית. על הדודות והדודים. על הפקקים. אבל אף אחד לא מדבר על הדבר הגדול שקורה בזמן הזה. האלרגיות. השקדייה פורחת. הזמן הזה בשנה שבו כל התעטשות שלי עלולה להעיף לי שן ולגמור לילדים שלי את עור התוף. הכלב מסתובב בימים האלה בחרדה כאילו מישהו שורק בלי הפסקה במשרוקית שרק כלבים שומעים. הוא יודע – העיטוש הבא אמור לבוא. האוטו שלי נראה מושלג מבפנים אבל כשאתה מתקרב פנימה אתה רואה שאלה ערימות של נייר טואלט משומש. תראה אותך, איש מבוגר שמתחרע על גלילי נייר טואלט כמו פקמן (וגם הדימוי של פקמן עצמו מעיד על כמה אתה מבוגר). עכשיו, האלרגיות זה דבר חדש בחיים שלי. כמו שמיכה שטרית אמר – פעם יכולתי לבלוע כדור ארץ שלם. הייתי מסוגל להתפלש בפריחה אביבית כמו בסרט משנות ה-60 כאילו אין מחר. אבל משהו קרה. כי מה זה אלרגיה בעצם? אלרגיה זה הרגע שבו הגוף שלך אומר לכל מה שמחוץ לו – חלאס. תישאר בחוץ. אבל החוץ נכנס פנימה, דרך הנחיריים, העור, הפה. קצת כמו ליל הסדר. תרצה לא תרצה, אתה תשב עם אנשים שלא בטוח שבאים לך טוב. בדרך כלל, כמו שלמדתי מהסדרה “החיים” כשהייתי ילד, יש בגוף שלנו מי שאמור לתת פייט. מערכת חיסונית. אנשים גדולים עם אלה וקסדה שאמורים לשמור עליי מכל פלישה. וזה קרה לי. פעם. היתה לי מערכת חיסונית של רמבו. קיר ברזל. אבל השנים עברו. עכשיו אני משוטט בחוץ עם עיניים בוכיות, אף מייבב וכולי אומר – הצילו. הם פלשו. הברברים המרושעים פשטו אל החופים שלי. מי? האבקנים. האבקנים האלה. קטנים קטנים רעים רעים. אני יכול לשבת באמצע איזו פגישה חשובה, עמוס בטאקט ופאסון, שותק ומהנהן, אומר דברים חשובים אבל אז מגיע הרגע שאתה מרגיש. מבפנים. שזה עולה לאט. האפצ’י. אתה מנסה את כל הטריקים. נושם דרך הפה. לוחץ בשושו על האף. אבל אתה יודע שהוא כבר בדרך, הוא כבר בתעלות בדרך אליך. ואז, בתוך קול הבאס שלך, מתפוצץ מהפה שלך עיטוש אדיר עם קול גבוה במיוחד שיוצא ממך. כולם מהנהנים מופתעים ואומרים לבריאות. אתה מסמן תודה עם היד אבל אז צרורות של התעטשות עפים לחלל החדר, אתה נרעד ומרייר, מנגב את האף עם גליל נייר שהולך ומתכלה. ואז נרגע. הדיון ממשיך וכולם יודעים שזהו, לבנות את הפאסון שלך מחדש כבר לא תצליח, כבר ראו לך את כל הרעד. ויש את הכדורים נגד אלרגיה. אלה שאתה יכול לקחת, הסימפטומים ירדו אבל אתה תהיה עייף כמו סוס אחרי מירוץ רק בלי המירוץ.

אז זה מה שנהיה ממני בתקופה הזאת. בחוץ אינסוף חיים, חלקם פורחים חלקם תוקפים (לפעמים אלה אותם דברים בדיוק) ואני איש שמחזיק חזק חזק רגעי שגרה של נשימה נקייה, עיניים יבשות ודיבור שוטף וכל אלה נמצאים עכשיו מול איום גדול של פלישה וקריסה של כל ההגנות ששמרו עליי פעם. שיט. יצא לי פוליטי.