“ניצחנו בעצם זה שנלחמנו בהם. כאשר אדם אחד בלבד אומר ‘לא’, רומא מתחילה לפחד”
(מתוך “ספרטקוס” מאת דלטון טרמבו, בבימויו של סטנלי קובריק)

כשעורך בראשית שאל אותי אם אוכל לכתוב מאמר בשם “סיבות לאופטימיות” עבור הגיליון האחרון של השנה, הייתי מעט נבוך. מה פתאום אופטימיות עכשיו? הרי במשך כמעט שלוש שנים, מאז נבט המגזין הזה מתוך עיוועי “המגפה”, אני מדווח באופן כמעט מובהק על הצד האפל של המציאות. התרגלתי לחטט בחדרי האשפה של החברה המתורבתת, ולטבול בתעלות הביוב שזורמות מתחת לרחובותיה. ככל שזה עלה בידי, ניסיתי לשפוך אור צנוע על כל המעוות והפגום בעולמנו האומלל: הכזבים המאורגנים, הפרופגנדה, משטר המעקבים ההולך ומשתכלל, התיאטרון הפוליטי המושחת וכלכלת הקזינו המשועבדת ובעיקר – הכניעות המוחלטת של החברה האזרחית בפני האינטרסים של אליטה פסיכופטית, שזוממת להפשיט אותנו מזכויותינו החבוטות ומרכושנו המידלדל.

אני לא חושב שאני אדם פסימי במיוחד. אף על פי כן, מבלי ששמתי לב לקחתי על עצמי את תפקיד רואה השחורות הכפייתי. יש שיאמרו שזוהי גזרת גורלו של העיתונאי, המשול במידה מסוימת למטיף טרחני שעומד בשוליה של כיכר עמוסה ומשווע לתשומת לבו של ההמון המנוכר. מעטים מקשיבים לו, ומעטים עוד יותר מתייחסים אליו ברצינות. אולם משהו בתוכו אינו מניח לו לוותר, והוא ממשיך להשמיע את מסריו בגרון ניחר ובדבקות מוטרפת, בעוד זרזיפים של יזע ודמעות נוטפים במורד פניו הסמוקים. ירצה או לא, הפורענות היא לחם חוקו, והפסימיות היא תופעת לוואי בלתי נמנעת של בשורתו.

עם זאת, אני חושב שהעבודה שלי במגזין בראשית היא דווקא די אופטימית. הכתבות שלי אמנם מתעסקות במעיים המזוהמים של המוסדות החברתיים שלנו, אבל מבעד לענני הייאוש שהן מעלות מנצנצת תמיד קרן דקה וחמימה של סיפוק. כך חשתי, למשל, במהלך הכנת הכתבה על גרטה תונברג, כאשר ההונאה הנכלולית שמניעה את “התעשייה הירוקה” נחשפה לעיניי במלוא מערומיה. אותו דבר קרה במהלך המחקר על פרויקט “הלוחמה הקוגניטיבית” של נאט”ו, כשהופתעתי לגלות כמה פשטנית ושקופה היא המזימה לדכא את המחשבה החופשית (“האויב המוצהר” של המשטרים המודרניים). המאמר על קבוצת בילדרברג עזר לי להבין ביתר בהירות את תפקודה של האליטה העולמית, לא כתצרופת אקראית של בעלי הון תאבי כסף ושעשועים, אלא כישות מודעת ומאורגנת עם מפת דרכים לעתיד הציוויליזציה האנושית. הכנת הכתבה “מותו של האינטרנט“, שהתחקתה אחר השורשים הצבאיים והמודיעיניים של עולם הסייבר, השכילה אותי בתהליכי התפתחות האינטרנט לזירה הרמטית של מניפולציה פסיכולוגית וריגול המוני. התחקיר המפורט על סרגיי נבלני, הנוכל הגזעני מרוסיה שהועלה במערב לכס קדושה, המחיש ביתר שאת את הציניות המבאישה שמניעה את הפוליטיקה הבינלאומית. הכתבות על “נוהל חניבעל” ועל ההיסטוריה של ארגון חמאס – שתיים מתרומותיי החשובות ביותר למגזין – זיהו את מעיינותיה האפלים של “מדיניות הביטחון” של ישראל, באופן שמטיל אור כלשהו על המסתורין המבעית הרוחש מאחורי ה-7 באוקטובר.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

עצם מעשה החשיפה הוא ביטוי של אופטימיות. ראשית, בזכות התעוזה להביט מעבר לצ’יזבטים של תקשורת ההמונים ולהכיר בדעת צלולה (גם אם מיוסרת) בטבעו הריאלי של המשחק הפוליטי; שנית, בשל ההבנה שאנו מסוגלים, למרות הכל, לזהות את קווי המתאר של “המדיניות הציבורית” ואת האינטרסים של אלה המובילים אותה. הידע שאנו רוכשים, גם אם לעתים מזומנות מייאש, הוא אוצר יקר ערך ומקור של מזור ועוצמה. בכוחו לנטרל מעט את החרדה העוטפת אותנו – זו שמזינה את בורותנו ומכפיפה אותנו לשיגיונותיו של השליט.

האופטימיות, אם כך, אינה זרה לי, ובוודאי לא למגזין בו אני כותב. אין ספק שהיא ראויה למאמר משלה, מעבר לספיחים האקראיים המצורפים מדי פעם לפסקאות המסכמות. יתרה מזאת, נראה שאין עיתוי מתאים יותר להתנסות בהשקפה חיובית על המציאות מאשר חג האורים, המכבים והקלוריות – במיוחד בשנה בה הוא מתחיל בכריסמס ומסתיים ביום הראשון של השנה האזרחית החדשה.

חנוכה: החג האהוב עליי ביותר

בילדותי היה חנוכה החג האהוב עליי ביותר. החופש הארוך, הסופגניות המתוקות והמופעים המיוחדים לילדים היו אשכול חמים של עונג בעיצומה של העונה הקרה. כמו כן, שלא כמו רוב החגים האחרים, הוא נעדר כמעט כל מטען דתי משמעותי – עם מקראי הקודש, הציוויים והתכנים התיאולוגיים שמכבידים על החוויה החגיגית. אם לא די בכך, הרי שחנוכה היה תמיד ספוג בסמלים לאומיים שרוממו את נפשנו הציונית הגאה, כמו המרד הנועז באנטיוכוס “הרשע”, הגבורה הצבאית, הניצחון של “מעטים מול רבים” והכי חשוב – עצמאות ישראלית יותר מ-2,000 שנה לפני קום המדינה המודרנית.

עם זאת, הנסיבות ההיסטוריות של מרד המכבים (או המקבים) משוות לסיפור נופך מורכב יותר ומעט פחות זוהר. אמנם ההתקוממות עצמה היתה מוצדקת ולעתים אף מעוררת השראה, אך הניצחון הגדול התאפשר בעיקר בזכות ההתפוררות המתקדמת של האימפריה הסלאוקית האדירה ששלטה אז על נתחים גדולים מארץ ישראל. יותר מ-100 שנות לוחמה נגד ממלכת תלמי המצרית כרסמו ללא הרף בעוצמתה. מה עוד שהתבוסה המשפילה לכוח העולה של רומא גרמה לאובדן שטחים עצומים במזרח, וכפתה על בית סלאוקוס הסדר פיצויים כואב שאילץ אותו להקשיח את גזרות המיסוי על נתיניו. על הרקע הזה חלה תסיסה מהפכנית בקרב אוכלוסיות משועבדות ברחבי האימפריה – כולל בפרובינציה קטנה בשם יהודה, שלאחר שלוש שנות לוחמת גרילה נועזת זכתה לאוטונומיה מוגבלת, שהתפתחה ברבות הימים לעצמאות מדינית.

אולם זו לא היתה עצמאות של ממש, אלא סוג של שלטון חסות שטווח סמכויותיו השתנה בהתאם לנסיבות. בית חשמונאי השתלט לחלוטין על מסדר הכהונה ומשרת הנשיאות – ולאחר מכן גם על כס המלוכה בירושלים. השושלת לבית מתתיהו אמנם זכתה לימי זוהר קצרים ואף דאגה לכתוב כרוניקה ארוכה ומהללת על עצמה, אך היא התאפיינה לרוב בעריצות אלימה, מאבקי ירושה נקמניים, רדיפה, ואפילו מלחמת אזרחים נוראה שהחלישה את יסודותיה עד לנפילת יהודה בידי רומא. נוסף על מדיניות פוליטית שנויה במחלוקת, החשמונאים זעזעו את הסדרים המסורתיים של הדת ואף שינו ככל הנראה את כתבי הקודש ואת לוח השנה היהודי – כפי שמשתקף במחאה המרירה של הכהנים הצדוקים שכתבו את מגילות קומראן.

בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, החשמונאים אינם זוכים לאהדה מיוחדת במסורת היהודית שהתפתחה לאחר חורבן הבית השני. למעשה, ספרות חז”ל מביעה מורת רוח גלויה כלפי משפחת הכהנים הזוטרה שהעזה ליטול את הכהונה הגדולה מבית אהרון ואת המלוכה משושלת דוד – בניגוד מפורש לציווי האלוהי במקרא. בכלל, הכתבים היהודיים ממעטים להתייחס לחג החנוכה ולמקורותיו ההיסטוריים. ספרי המקבים לא זכו לקבל מעמד קנוני וגרסאותיהם העבריות נעלמו. התיאור הנלהב במקבים א’ על חניכת המקדש “בשירים ובנבלים, בכינורות ובמצלתיים” לא השתרש בזיכרון התיאולוגי של עם ישראל. כך גם הסיפור המרגש שמביא יוספוס פלביוס על יהודה המכבי, הכורע לפני שעריו השרופים של בית המקדש ופורץ בבכי מר. נרטיב הגבורה האנושית פינה את מקומו לנס ההתערבות האלוהית בדמות פך השמן הפלאי, שאינו נזכר כלל בספרי המקבים וגם לא בכתביו של פלביוס. האשראי על הניצחון וטיהור המקדש ניתן כולו לבורא ולשליחיו, כפי שזה משתקף בתפילת ההודיה שצורפה לברכת הנרות – שאותם “אנו מדליקין על הישועות ועל הנסים ועל הנפלאות אשר עשית לאבותינו על ידי כוהניך הקדושים”. המכבים נדחקו אל שולי הבמה, עד שבאה הציונות וחידשה את תהילתם מקדם.

חנוכה אינו נמנה עם מקראי הקודש המצווים בתורה. שלא כמו רוב המועדים, הוא אינו חל באמצע החודש – אלא לקראת סופו, כאשר הירח הולך ומתמעט והחושך מתקרב לשיאו. יתרה מזאת, הוא נושא תהודה מובהקת של חגים פגאניים עתיקים שנערכו בעונת החורף לכבוד הפלא השנתי של תקומת השמש, לאחר שבועות ארוכים של גסיסה מתמשכת.

סביר להניח שהדוגמה המוכרת ביותר למועדי החורף הפגאניים היה “סאטורנליה” – חגו של אל החקלאות הרומי סאטורנוס, שהחל ב-17 בדצמבר וארך שבעה ימים. החגיגות התייחדו בשיבוש בוטה ומכוון של הסדר המעמדי הנוקשה. אדונים ועבדים חוללו יחדיו בכיכרות, ועשירים ופשוטי עם היו מסבים זה לצד זה במשתאות, שובעים וסובאים עד אובדן חושים לאור הלפידים ונרות השעווה שהודלקו לכבוד האל. הזהות של סאטורנליה עם חנוכה נעשית אף יותר מרתקת כאשר מתחוור שהיום השמיני של החג, שחל ב-25 בדצמבר (היום הקצר בשנה לפי הלוח הרומאי העתיק), היה גם יום הולדתו של אל השמש “הבלתי מנוצח” שבמהלכו היו “מדליקים אורות כסמל של חגיגה”.

סאטורנליה המשיך להתקיים הרבה שנים לאחר התנצרותה הרשמית של רומא. גם חגו של אל השמש “סול אינוויקטוס” שרד למורת רוחה של הכנסייה, שבמאה הרביעית קבעה אותו כיום הולדתו של ישוע. בימי הבוסר של הנצרות, המשיח היהודי מהגליל זוהה לעתים תכופות עם החמה, בין היתר על בסיס חזון “שמש הצדקה והמרפא” של הנביא מלאכי. מלבד זאת, מועדי האור של העולם העתיק היו עדיין נפוצים בעת ההיא, וחלק מהם אף נשתמרו עד היום, כדוגמת החג “דיוואלי” ההינדי או “יום סנטה לוסיה” הנהוג בעיקר בשבדיה – גלגול של חג נורדי עתיק, המתקיים ביום הקצר בשנה ומאופיין בהדלקת לפידים ונרות כאות לנצחון האור על פני החושך.

סביר להניח, אם כן, שחנוכה הוא אכן התגלמות מאוחרת של איזה נוהג קדמוני לציון לידתה מחדש של השמש והתחדשות האור בעולם. התלמוד הבבלי אף הכיר במסורת הזו וייחס את ראשיתה לאדם הראשון, שלפי האגדה הבחין במחזוריות החמה והבין שזהו “מנהגו של עולם”, ולפיכך “הלך ועשה שמונה ימים טובים” – אם כי התלמוד מבטיח לנו שבניגוד לגויים שחגגו “לשם עבודת כוכבים”, האדם הראשון עשה זאת “לשם שמיים” בלבד.

יהא מקור החג אשר יהא, אין ספק שמשמעותו חורגת הרבה מעבר לקווי המתאר היהודיים וההלכתיים שלו. הוא עשוי לסמל, קודם לכל, את כוחה של האמונה האנושית בימים בהם “האור מתמעט והולך” ונדמה שהשמש גוועת. הוא מעניק לנו הזדמנות בלתי שכיחה לחרוג באופן זמני מהפרספקטיבה הקודרת על העולם, ולשלוף מבוידעם התודעה משהו מהרוח החיובית המושרשת בנו מינקות. לפיכך, לכבוד הגיליון המיוחד לחנוכה, אני מרשה לעצמי להשיל את גלימת העיתונאי כבד הראש ולמנות כמה עילות אישיות ובלתי מחייבות לאופטימיות בימים אלה.

טראמפ: אי-אמון עמוק בסדר הגלובלי

לא, איני חושב שהדונלד מייצג איזושהי תמורה פוליטית מבורכת. ראשית, זה די מגוחך לתלות תקווה יתרה בפוליטיקאים, ולו רק משום שהיא מנציחה את התלות האומללה שלנו בבעלי סמכות. שנית, גוורדיית הטייקונים שעומדת מאחוריו ומצדדיו של הנשיא הנבחר אינה מותירה מקום רב לאופטימיות ריאליסטית.

הכסף הגדול והאינטרסים התאגידיים, שהיו שלובים בעבותות בקמפיין שלו, התבטאו לאחרונה בשורה של צעדים שמייצגים את הנתיב הסטנדרטי עליו צעדו כל הנשיאים שהיו לפניו. הדוגמה המובהקת ביותר היא מינויו של המיליארדר סקוט בסנט (Bessent), מנהל קרן גידור גדולה, למזכיר האוצר בממשל הנכנס. שמו של בסנט הולך לפניו בתור גאון פיננסי, בעיקר מאז שעשה הרבה כסף עבור ידידו ושותפו ג’ורג’ סורוס על רקע התמוטטות הפאונד הבריטי בתחילת שנות ה-90. התקשורת הכלכלית בארה”ב, שלא ידעה את נפשה מרוב התלהבות, דיווחה על “אנחת הרווחה המאסיבית” שהתעוררה בשווקים בעקבות המינוי, ואף הוסיפה ש”וול סטריט שבע רצון” לראות בשר מבשרו ממונה על מאגרי השמנת הציבוריים.

עם זאת, בניצחון הסוחף של טראמפ טמונה בשורה שאינה נובעת ממה שהוא מייצג באמת, אלא מעצם העובדה שהוא נבחר על אפו ועל חמתו של קמפיין מאסיבי ומאורגן שהתנהל נגדו על ידי שירותי המודיעין, מרבית כלי התקשורת ואפילו חלק ניכר מהממסד הרפובליקני. לדעתי, האיום שהוא סימל בעיני חלק הארי של בעלי הכוח לא היה קשור ישירות לרקורד הנשיאותי שלו (שהיה סטנדרטי למדי), אלא לבסיס הפופוליסטי של עוצמתו הפוליטית.

טראמפ הגיע לנשיאות על כפיה של קואליציה חברתית מגוונת שמפגינה עוינות כללית כלפי מוסדות המדינה, המערכת הפיננסית והתשלובת הביטחונית. זוהי קהילה שבשנים האחרונות חוותה על בשרה צנזורה שיטתית והדרה מהרשתות החברתיות ויותר מכך – רדיפה פוליטית ממשית על רקע השישה בינואר, שבעקבותיו בילו רבים תקופות ארוכות במעצר ובידוד כעונש על השתתפות בהפגנה. יתרה מזאת, קהל התומכים הנרחב שלו משקף אי-אמון עמוק (ומוצדק!) בסדר הגלובלי ובמוסדות הבינלאומיים המייצגים אותו: האו”ם, הבנק העולמי, נאט”ו, האיחוד האירופי ובפרט – הסכמי הסחר למיניהם שאחראים במידה רבה להידרדרות העקבית ברמת החיים של מרבית האוכלוסייה.

עצם קיומו של הפופוליזם הזה, על כל ייצוגיו הפוליטיים, היווה מאז ומתמיד סכנה פוטנציאלית לסדר האוליגרכי שמגדיר את אופיה של המדינה המודרנית. הוא מורכב ביסודו מאנרגיות אנרכיסטיות וליברטריאניות, ומכמיהה אותנטית לעצמאות אינדיבידואלית וקהילתית. בעשורים הקודמים זה התגלם בעיקר בארגוני שמאל ששילבו מאבק מעמדי עם אידיאולוגיה אנטי-מלחמתית ואנטי-אימפריאליסטית, והיו חוד החנית במחאה נגד הגלובליזציה ונזקיה. על רקע זה, הרשויות בעולם המערבי התייחסו לשמאל החוץ ממסדי כאל אויב פנימי, וניהלו נגדו מערכה משולבת של מעקבים, לוחמה פסיכולוגית, רדיפות משפטיות, ולעתים אפילו רצח.

אולם, כידוע, נתיביה של ההיסטוריה הם אירוניים, אם לא אבסורדיים, ובשנים האחרונות נעשו המגמות האנטי-ממסדיות דווקא מנת חלקו של הימין העממי – בעוד שהשמאל הממסדי התרווח בנחת בקרון הליברלי המרופד. זה ניכר במיוחד במשאל הברקזיט שנערך בבריטניה ב-2016, כאשר מיליוני עובדים הביעו מחאה המונית נגד הפגיעה ברמת חייהם מאז הצטרפות הממלכה לאיחוד האירופי. מגמות זהות ניכרו בתנועות פוליטיות אחרות באירופה, כמו ה-AFD הגרמני או “החזית הלאומית” בראשות מארין לה פן בצרפת, שהפכו לכלי הקיבול הפרלמנטרי של אנרגיות חברתיות בלתי מרוסנות – האימה האמיתית של כל משטר. ההתפתחות הזו לכשעצמה אמנם אינה מחממת את לבי, אבל העובדה שאינסטינקט המרי עדיין רוחש מתחת לפני הקרקע מספקת עילה מצוינת לאופטימיות.

בובי קנדי ג’וניור: ניעור רשויות הבריאות

בעודו מבטיח הפסקת אש בחזית הפיננסית, פתח טראמפ במתקפה רבתי נגד תעשיית הפארמה על כל שלוחותיה “הציבוריות” ו”המדעיות”. המינוי של רוברט קנדי ג’וניור למזכיר “הבריאות ושירותי האנוש” עשוי – בהנחה שיעבור בהצלחה את השימוע בסנאט בתחילת ינואר – להוות את הקרדום המשמעותי ביותר לפריצת המצור האוליגרכי סביב מערכות הניהול הציבורי.

אני מחבב את קנדי ומעריך את אומץ לבו. אני מאמין בכנות כוונותיו, ובאופן אישי למדתי הרבה מהמחקרים שלו. אבל איך הוא בדיוק משתלב בפאזל הביזארי של הממשל המסתמן? בתור ספקן כרוני, קשה לי לנער מעליי את המחשבה שאם הוא באמת היה מסוכן לאינטרסים של האליטה, הוא לעולם לא היה ממונה. נוסף על כך, יהיה לו מאוד קשה להחיל רפורמות רדיקליות על תשלובת התרופות והמזון, שמתכוננת בוודאי להפעיל נגדו את כל הארסנל שעומד לרשותה.

מאבק מתיש נוסף ממתין לו מן הסתם נגד רשויות הבריאות והפיקוח, שצפויות לעשות הכל על מנת לסכל את התיקונים הנדרשים בנורמות הלקויות והמושחתות שלהן. עם זאת, סביר להניח שבחזית הזו יעמוד לרשותו בן ברית בדמותו של ג’יי בטצ’אריה, פרופסור לרפואה וכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד, שמונה לתפקיד החשוב של ראש “המכונים הלאומיים לבריאות” (NIH). כזכור, בשנת 2020 נודע בטצ’אריה כמבקר חריף של מדיניות הקורונה וקרקס האימה שהתלוותה אליה, ואף היה בין יוזמי הצהרת ברינגטון המפורסמת שיצאה נגד הסגרים, הבידודים והבדיקות ההמוניות. על פניה זוהי בשורה טובה, אם כי צריך להוסיף שבטצ’אריה אינו זר למסדרונותיה של “מדינת הצללים”, לאור העובדה שהוא שירת בעבר ככלכלן בכיר במכון ראנד (RAND) היוקרתי והחשאי שתפקידו לסייע לפנטגון “בתהליכי קבלת ההחלטות”.

כך או כך, העילה לאופטימיות במקרה הזה אינה נובעת רק מעצם המינוי של בובי קנדי (ומהתגובות הנרעשות שליוו אותו), אלא גם מהסיכוי שהוא יסייע להסיר את האזיקים הפסיכולוגיים והמוסדיים מעל דיון מדעי פתוח ונטול פחד. ייתכן שניעור השורות הזה בקרב רשויות הבריאות יקעקע במידת מה את הטאבו השורר סביב אשכול של נושאים חשובים, לא רק בתחום המדע והרפואה, אלא בכל עניין שיש לו השלכות משמעותיות על הציבור. ועל פי כל הסימנים, המגמה הזו כבר נמצאת בעיצומה.

חיסונים: יחולצו סופסוף מדביר הקודש

כן, הגיע הזמן לערער על הגביע הקדוש של כנסיית הרפואה, האייקון הרצוץ של המסדר החילוני ש”מאמין במדע” – שיקויי הפלא שאין בהם מתום, שעליהם תולים אגדות ומיתוסים לרוב. שוב ושוב אנו שומעים את הטענה השגויה שהחיסונים הם הגורם המוביל לצניחה החדה בתמותת ילדים בעידן המודרני. אבל נתוני התמותה במערב מראים בבירור שהירידה התלולה החלה עוד בתחילת המאה ה-19, שנים רבות לפני שחיסוני השגרה המוכרים החלו להיכנס לשימוש המוני באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. אין זאת אומרת בהכרח שתרומתם של החיסונים היתה זניחה, אבל אין ספק שהשינוי הרדיקלי הזה קרה בעיקר בזכות השיפור ההדרגתי בתנאי החיים, בתזונה, בהגיינה, בתשתיות המים והביוב, ועוד.

אולם טאבו החיסונים הוא אף חמור שבעתיים בכל הנוגע לנזקים שהם גורמים. כיוצא מכך, קיימת התעלמות פושעת מתקני הבטיחות הלקויים והרופפים המאפיינים את התעשייה. לא רק זאת, אלא שהמדינה אף פוטרת את היצרנים מכל אחריות משפטית וכספית לתופעות הלוואי של מוצריהם המהוללים. בובי קנדי טוען שהוא מתכוון לשנות את המציאות המעוותת הזו. אך גם אם הדבר לא יעלה בידיו (ויש סיכוי בלתי קלוש שכך אכן יהיה), הדיבידנד העיקרי עבורנו יהיה בכך שהנושא הרגיש הזה יחולץ סופסוף מדביר הקודש ויעורר שיח פתוח וקשוב. והרי במשך שנים כל מה שביקשנו היה אוזן קשבת – לא רק כלפי החוקרים והמדענים האמיצים שהשליכו את נפשם מנגד כדי לנער את הגולם החירש של “הקהילה הרפואית”, אלא כלפי ההורים שראו את ילדיהם מתפוגגים אל מול עיניהם ונדחו בלעג ובעוינות על ידי כת המדע.

התעוררות: זרם רענן של ספקנות מפוכחת

ייתכן מאוד שזו אבחנה סובייקטיבית ומשוחדת, אבל נדמה לי שמתחת לפני האוקיינוס הקודר של התודעה הכללית רוחש זרם פעיל ורענן של ספקנות מפוכחת. לא מדובר רק בהדי הייאוש השכיחים הנשמעים בכל פינת רחוב ושיחת סלון (בבחינת “המצב חרא ואין מה לעשות”), אלא דווקא בגישה פרגמטית של אי-אמון מושכל, שמובילה להתמודדות אמיצה וחיובית עם העולם כפי שהוא, ולחיפוש אחר פתרונות שאינם תלויים בפוליטיקה הממוסדת.

הספקנות הבריאה הזו ניכרת לא רק בקרב מורדים כרונים, היפים ותיקים וחובשי כובעים מנייר כסף. כמעט כל אדם שאני נקשר עמו בשיחה עמוקה בימים אלה חש שהמציאות המשתקפת בתקשורת היא הונאה, שהמניעים למלחמות ולקונפליקטים בינלאומיים נסתרים מן העין, ושהמדינה אינה משרתת את האזרח הפשוט אלא את בעלי המאה. אבל, הם מודים, שטף “האקטואליה” מחשק אותם למסלולי המחשבה הסטנדרטיים. כפי שאמר לי חבר יווני קרוב שעמו ביליתי לאחרונה שעות רבות של מסיק זיתים נינוח במטעים הפראיים וספוגי הגשם של הכפר: “כשאני מדבר איתך אני קולט את זה, אבל כשאני רואה חדשות בטלוויזיה אני שוכח הכל”.

בכל זאת, על אף השליטה הכמעט הרמטית של תקשורת ההמונים במסגרות המחשבה, אני לא יכול להימנע מהרושם שאנשים נעשים קשובים יותר כלפי עמדות שבעבר הלא רחוק נחשבו כפירה בלתי נסבלת. ואולי, אם יותר לי להסתכן בהפרזה פיוטית, אנו פוסעים עתה אל תוך עידן תודעתי חדש, שמאיים באופן מוחשי על לא מעט פרות קדושות הרועות בשלווה מנותקת באחו הגלובלי.

שינוי האקלים: שחיטה של פרה בכירה

זוהי אחת הפרות הבכירות והיהירות ביותר, שדורשת, לעניות דעתי, שחיטה דחופה ונחושה – אם כי כשרה ומטאפורית, כמובן. “שינוי האקלים”, או בשמו המקורי “התחממות גלובלית”, הוא אחד מהאוונגליונים החשובים של המָדַת (דת המדע). יש שיקראו לו “הבשורה על פי פול ארליך” – על שם הנביא האפוקליפטי הידוע שהפופולריות שלו הלכה וגברה ככל שחזונותיו העגמומיים כשלו. ארליך, שצפה שהאנושות תגיע לקיצה בשנת 1989, אף הביע תמיכה נלהבת בצמצום הילודה “גם באמצעים בלתי רצוניים, כמו החדרת חומרים מעקרים אל מוצרי המזון הבסיסי ולמערכות השתייה”.

קשה להגזים בחשיבות הכפירה בתיאוריה הפריכה הזו, שקנתה מעמד של אמת קוסמית באקדמיה ובפוליטיקה הבינלאומית, ומהווה כיום תשתית פורייה לעריצות טכנולוגית שטרם נראתה כמותה. בשל טבעו הדוגמטי של המדע הממסדי, יש הכרח לעשות זאת מחוץ לכתליו הקודרים – במרחב הציבורי הפתוח, שבו המצפון והשכל הישר נמצאים מחוץ להישג ידם הנוקמת של כהני המסדר.

המדיה העצמאית: המהפכה הכי חשובה

אנחנו המדיה! אולי המהפכה החשובה ביותר של המאה הנוכחית, שנכון להיום קשה להעריך את עוצמתה וחשיבותה. על אף מאמצי המניפולציה, הריכוזיות והצנזורה, התקשורת העצמאית הולכת ומתפשטת, ויש לה כיום קהל עוקבים שעולה לאין ערוך על קרנפי מדיה ממסדיים כמו CNN או חדשות ערוץ 12. לא מדובר רק בערוצי אקטואליה, אלא בשפע של פלטפורמות מרתקות הנוגעות בנושאים כגון היסטוריה, ארכיאולוגיה, מדע או פיננסים, ויתרונן העיקרי הוא שהן אינן מחוברות לפטמות האינפורמציה הקונבנציונליות, ואין להן מחויבות פוליטית מוגדרת או ספונסרים תאגידיים. נוסף על כך, ניכרת פריחה של יוזמות יצירתיות שמעניקות במה לעיתונאים עצמאיים, כדוגמת סאבסק – או מגזין בראשית, שלדעתי (המעט משוחדת) מהווה חלוץ של עיתונות חופשית בישראל.

ה־7 באוקטובר

הפרק הזה עשוי לגרום לקוראים מסוימים להגיב במיאוס ולדפדף הלאה, או אפילו להטיח את העיתון על הרצפה. אבל שום מאמר בעברית על התעוררות התודעה לא יוכל להיות שלם מבלי להזכיר את היום בו האריה הביטחוני המפואר הפך באחת לטלה צנום ומשותק. יש מי שמבינים היטב שזו לא היתה “התמוטטות” ולא “כשל חמור” ולא ערדליים, ושידיה של מדינת ישראל מגואלות בדם רב – ולא רק של פלסטינים. אפילו בני משפחות של חטופים מעזים לבטא לעיתים בפומבי את המילים האסורות – כמו מעיין שרמן האמיצה, שמעל דפי המגזין הזה האשימה את צה”ל באופן מפורש ברצח בנה רון.

יתרה מזאת, יש היודעים באופן אינטואיטיבי שהמציאות האפלה והכמעט בדיונית שעומדת מאחורי היום הנורא ההוא לעולם לא תוכל להשתקף, אפילו לא ברמז, במהדורות החדשות המבויימות לעילא – בין פרסומת למילקי וסיפור מרגש על נחיתת העגורים בעמק החולה. הם גם אולי קולטים לאיטם שנבחרי הציבור ובעלי הסמכא למיניהם הם דמויות מוגבלות וחסרות כוח ממשי, ושכדי להגיע לאמת הם חייבים לחפור באצבעות ובציפורניים, ובדרך לוותר בכאב על לא מעט תפיסות עולם שעיצבו את חייהם.

הפגנה להחזרת החטופים: כדי להגיע לאמת חייבים לחפור בציפורניים

★★★

על פי האמירה המפורסמת המיוחסת למהטמה גנדי “בהתחלה הם מתעלמים מאיתנו, אחר כך הם לועגים לנו, אז הם נלחמים בנו ובסוף אנחנו מנצחים”, אני לא יכול לומר בוודאות באיזה שלב של האבולוציה הזו אנחנו נמצאים – אבל לי אין ספק שפרק ההתעלמות כבר חלף מזמן. מה עוד שגם הלעג כבר אינו מה שהיה בעבר. עידן הקורונה הרי חישל אותנו היטב בפני פגיעתו של הבוז החברתי והמוסדי. מאידך, זה ברור מאליו שאנו עדיין רחוקים משלב “הניצחון” (תהא משמעותו אשר תהא), אם כי מותר לנו להתבסם מעט מכך שהצלחנו ליצור איים של חשיבה עצמאית בים הקונפורמיות שסובב אותנו.

אני באמת מאמין שאנחנו חיים באחת התקופות המרתקות בהיסטוריה. על אף היותה זוועתית ומלאה באי-ודאות, היא מאפשרת לנו גם ליצור במו ידינו סביבה של נורמליות חתרנית הניזונה מתשוקת החירות של הנפש האנושית. אולי דווקא בעונה החשוכה הזו, שבה האור הולך ומתמעט ונדמה שהשמש גוועת, יש סיכוי כלשהו למצוא מחדש את האמון באדם, בטוב לבו, בתושייתו – ובמצפונו האישי שבכוחו להפוך את העולם על פיו.