זה לא גז עצבים, זה גזלייטינג
זוכרים את ההתקפה הכימית המחרידה של אסד על כוחות המורדים בדומא, לפני 4 שנים? קשה לשכוח. הבעיה היא שבכלל לא בטוח שהיא התרחשה, ולעומת זאת אין ויכוח על מה שהתרחש אחר–כך: הפצצות אוויריות של ארה"ב שהרגו 20,000 סורים, בניסיון כושל להפיל את אסד מכס השלטון
המאמר הזה הוא אחד המאתגרים ביותר שהיו לי מאז התחלתי לכתוב כאן. אמנם זו בוודאי לא הפעם הראשונה שאני לוקח על עצמי משימה לפורר אמיתות מוצקות שמתיימרות להגדיר את המציאות הפוליטית והחברתית שלנו. הרי לשם כך קם עיתון בראשית, וזו סיבה העיקרית שאני כותב בו. בעיניי, אין טעם בעשייה עיתונאית אם היא לא מוקדשת כל כולה לחיפוש אחר הסיפור האלטרנטיבי, החותר תחת יסודותיה העבשים של התודעה העצלה. אני גם לא נרתע מהגינוי האוטומטי מאת נאמני הממסד ונוטרי הקונצנזוס, הצפויים לתייג אותי כתומך אסד, אוהב פוטין, חובב דרת’ וויידר, או סתם לראות בי תינוק שנשבה בכבלי “הדיסאינפורמציה הרוסית”. זהו, כידוע, הטריק הכי שחוק בספר התעמולה העכשווי וככל שמשתמשים בו יותר כך הוא הולך ומאבד מכוחו. מה עוד ששלוש השנים האחרונות חישלו אותנו לעמוד איתן בסחף עצום ומפחיד של רפש רטורי, אז כמה כבר יכולות להזיק יללות הזעם של כוהני הזמנים לנוכח עוד פסל שבור על רצפת הפנתיאון…
תודה. עוד פרה קדושה נשחטה.