הסכם נורא, הסכם הכרחי
בקרוב נצטרך לחזור לזירת ההרג ולהתחיל את חיינו מחדש. יש הרבה סיבות לפחד, לכן אני בוחר בתקווה
הידיעה על חתימת ההסכם בין ממשלת ישראל וחמאס הותירה אותנו קצת מרוקנים. ממש כמו הישג שהשקעת בו את נשמתך, דמיינת וקיווית והוא פתאום מתרחש בקול דממה דקה, אחרי אינספור ידיעות סותרות מישראל ומעבר לים (אנחנו כלי במשחק מניפולציות תמידי). השקענו הרבה זיעה ודמעות במאבק הזה. כבר בשבוע הראשון של המלחמה – כשפינו אותנו לאחר למעלה מ-30 שעות בממ”דים ובמקלטים מקיבוץ נירים הכבוש למלון באילת – התחלנו להוביל עצרות להשבת החטופים. היו לנו את החטופים שלנו מנירים וגם מהשכנים הקרובים בניר עוז ובבארי. היו לנו גם קרובי משפחה ומכרים ברשימת 250 החטופות והחטופים. והיתה לנו סולידריות רחבה שפיעמה ברוב הישראלים באותם ימים.
והמשכנו. גם בהובלת עצרות באילת וגם בחבירה ובהובלת פעילויות בבאר שבע, מרגע שהקהילה התפנתה לבירת הנגב (ועדיין שם, ככל הנראה עד הקיץ הקרוב). מוצאי השבתות הולאמו מאז ה-7 באוקטובר, ועוד הרבה לפניו, שלא לדבר על משמרות יומיות בעיר ושאר אירועים. ולכן, ההישג הזה הוא גם שלנו. וכולנו מברכים על ההסכם.
אבל, חשוב לומר באותה נשימה: ההסכם הכרחי, ונורא שהוא בא לעולם רק בינואר 25 ולא במאי 24, ועדיין הוא הסכם גרוע, בגדר רע הכרחי. לראות את התמונות של אנשי חמאס חוזרים לרחובות עזה מכווץ אותנו לא כמו כל הישראלים, אלא במובנים אחרים לגמרי; הראש רץ מיד למציאות של החזרה שלנו הביתה. האם אנחנו יכולים להשיב את הילדים שלנו לבית שלהם, כאשר חמאס חוזר לגבול? האם זה אחראי לשוב לאותו לופ בלתי נסבל של קרוב ל-24 שנה (הקסאם הראשון נחת בשדרות באפריל 2001) ולדעת שכוחות השכחה וההדחקה יעבדו שוב על החברה הישראלית, ונישאר לבד בסיפור המורכב הזה? האם אפשר בכלל לחיות שם אחרי הטבח, עם עומס טראומות וזיכרונות שהגיעו שם לשיאם, ועם הידיעה שהתיאבון של חמאס מוגבר וכולל פנטזיות על רצח וחטיפות נוספות?
ואחרי כל זה יש גם תקווה גדולה. גם אגרוף היה פעם חמש אצבעות ויד פתוחה, כפי שכתב יהודה עמיחי. בסופו של תהליך נמצא דרך לחיות יחד על כברת הארץ הקטנה והאהובה שלנו – הארץ המובטחת, הארץ הילידית, המולדת המשותפת לציונים ולפלסטינים, ליהודים ולערבים – בחירות ובביטחון
חשוב להדגיש שוב: הפחד הזה והתהיות הללו לא סודקים דבר בתמיכה החד-משמעית בעסקה. אנחנו, עם רוב גדול מאוד בחברה הישראלית, מבינים שהבחירה היא בין אופציות רעות. והרע ההכרחי שמחזיר את החטופות והחטופים ממנהרות המוות של חמאס – הוא הבחירה הנכונה. וזה לא אומר שמדובר במציאות שמתקנת את ה-7 באוקטובר, או אפילו משנה משהו מהותי מהמציאות של ערב הטבח. לכן בעיניי, הוויכוח הציבורי על טיב העסקה ראוי. טוב שיש קולות מתנגדים וטוב שהם במיעוט קטן.
לצד הוויכוח הציבורי יש גם ויכוח פוליטי ושם התחושות אחרות לגמרי. את כל גוש הימין הרדיקלי שרץ בבחירות האחרונות תחת השם “הציונות הדתית” אפשר לכנות מעתה “הציניות הדתית”. קשה לי להבין ולתפוס איך אפשר להיות כל כך ציניים עד כדי מרושעים. פוליטיקאים “מנהיגים” שאחראים על טבח ה-7 באוקטובר (ולא לקחו אחריות בשום צורה אמיתית), ואחראים למלחמה ולהרג בעזה, של חיילנו וגם של נשים וילדים, יוצאים נגד העסקה וקוראים למדיניות של “מיטוט” ו”ניצחון מוחלט”, כאשר הם אחראים ל-15 חודשי מלחמה, שהביאה להרג מוחלט. אותם פוליטיקאים שטרפדו את אותה עסקה בדיוק לפני למעלה מחצי שנה, שיכלו לחסוך חיים של עשרות רבות של חטופים וחיילים. מי שהיו אחראים לדחוף שינוי מדיני וממשלתי ברצועת עזה, אבל נמנעו מזה, כדי לא לדבר עם הרשות הפלסטינית ועכשיו מייללים על ה”השפלה” בתמונות חמאס והעזתים, השבים להריסות בתיהם בצפון הרצועה.
כל אלה יוצאים כיום נגד הדבר היחיד שיכול להחזיר את החטופים. הם מוסיפים חטא על פשע כאשר הם מוציאים הודעות משתפכות על חזרת החטופות, בעודם עושים הכל כדי לעצור את יישום ההסכם כבר בשלב הראשון, שלא לדבר על ה”הבטחות” שהשיג סמוטריץ’ לדבריו, על ביטול השלב השני וחזרה למלחמה, שתהיה גזר דין מוות כמעט ודאי ל-65 חטופות וחטופים שישארו שם, לאחר יישום השלב הראשון.
ואחרי כל זה יש גם כלכלה. וקיצוץ בתקציבי תקומה. וניהול מאוד מורכב של חזרה של עשרות אלפי מפונים, כעשר קהילות, בצפון וגם שלנו בנגב המערבי, שאמורות לחזור בקיץ הקרוב (בכפוף להסכם ולהתחדשות המלחמה, אם תהיה) עם הפחדים והשאלות והתהיות הקטנות והגדולות על שיבה הביתה. כי אין בית אחר, אבל הבית שבור ואפוף טראומות ולא בטוח, פשוט לא בטוח. ויש גבול כמה אנחנו מתמסרים למשימה הקהילתית והפטריוטית והציונית, על חשבון סיכון חיי ילדינו וחיינו שלנו.
ואחרי כל זה יש גם תקווה גדולה. גם אגרוף היה פעם חמש אצבעות ויד פתוחה, כפי שכתב יהודה עמיחי. בסופו של תהליך נמצא דרך לחיות יחד על כברת הארץ הקטנה והאהובה שלנו – הארץ המובטחת, הארץ הילידית, המולדת המשותפת לציונים ולפלסטינים, ליהודים ולערבים – בחירות ובביטחון. השאלה הגדולה היא כמה זמן ודם זה ייקח. ובזה ניבחן. כמנהיגים. כהורים. כפטריוטים. כמי שנושאים את ערכי ההומניזם, בין אם ביהודית או בכל שפה אחרת. עוד נגיע. אני מאמין.
דעתי שתפיסות רופסות שמפנות אצבע מאשימה כלפי מגזר מדהים שתורם כל כך לעם ישראל (ואני לא שייך למגזר) מסוכנות לנו יותר מהחמאס.
זה עוד מאותה הגברת שמטפטת שרק בצורה אחת היה אפשר להביא את החטופים וכל דרך אחרת מלבד כניעה לפראי אדם לא תשיב את החטופים… תפיסה שמכינה לנו את הטבח הבא… לא מעניין אותי מה יהודה עמיחי ודימינותיו חושב לא רוצה רוצחים כשכנים ולכן טרנספר זריז והם יצאו בזול וזה כולל את הזקנה והילד שכשיגדל יעשה לנו את מה שעשה אביו