המסביר לסטלן
לו היה מסכים לשקר לשופטים כבר היה אדם חופשי, לו היה מסכים לעשות שקר בנפשו היה לו רישיון חוקי לקנאביס. רגע לפני שהוא חוזר לכלא מפגש עם עמוס סילבר מייסד "טלגראס" לשיחה עם באנג אחרון לפני החזרה לכלא - על חופש, נאמנות לאמת ואלרגיה לדרמות
אני פוגשת את עמוס סילבר ביציאה מחתונה של אחייניתו בשכונה חרדית בירושלים. הוא עומד ליד יציאת הנשים עם כיפה שחורה על הראש ומנופף לשלום לבני המשפחה הרבים. אורחים נרגשים בכל הגילאים מנופפים לו חזרה. האהבה בין כולם מורגשת באוויר. זר שייקלע לסיטואציה לעולם לא ינחש, כי מדובר בחילוני שמדינת ישראל הגדירה “ראש ארגון פשיעה”, שאמור לחזור בקרוב מאוד לכלא לאחר שנת הפוגה, כחלק מעסקת טיעון שסגר עם הפרקליטות.
מי שיתעמק בסיפורו יבין עד כמה הסיטואציה המשפחתית הזו אינה מובנת מאליה. לאחר שנים של נתק ממשפחתו, בהן נדד עם כלבו ללא בית ביערות הצפון תוך התמודדות עם פוסט-טראומה, עבר מעבודה לעבודה (האחרונה בגן ילדים), התחתן, התגרש, אושפז בכפייה במחלקה פסיכיאטרית בשל “מסוכנות עקב שימוש בסמים”, איבד את אביו אחרי מחלה קשה ומצא את עצמו כמעט במקרה – אם שואלים אותו – נושא את דגל המאבק על לגליזציה בישראל. נראה שהמפגש המשפחתי התמים הזה, פחות מ-100 יום לפני שהוא שוב מאבד את חירותו, מהווה עבורו מעין סגירת מעגל.
עמוס למי שעדיין לא מכיר, היה מייסד פלטפורמת “טלגראס”, ששינתה לחלוטין את חוקי המשחק בתחום הסחר בקנאביס בישראל והפכה אותו דה-פקטו נורמלי וכמעט חוקי. בשנת 2015 הוא עבר לארה”ב לאחר תקופת מאסר ארוכה על מכירת 1.05 גרם קנאביס לשוטר סמוי. ארבע שנים אחר כך הוא קיבל הזמנה תמימה לכאורה לחתונה באוקראינה של מי שנחשב חברו הטוב, שהזמין אותו ללוות אותו בטקס נישואיו במקום אביו שנפטר. עמוס, בעל אזרחות אמריקאית שהיה מוגן ממעצר בארה”ב, נסע לשם כדי לתמוך בחברו הטוב, שהתגלה כסוכן משטרה. בהגיעו לאוקראינה הוא נעצר, הצליח לברוח בשדה התעופה, אך נעצר שוב לאחר מספר ימים. לבסוף הוסגר לישראל, ישב במעצר שלוש וחצי שנים ועוד תקופה ארוכה במעצר בית בתנאים מגבילים, ולאחרונה נידון לשמונה שנות מאסר בעסקת טיעון.
כאמור, הוא הוגדר כראש ארגון פשיעה ו”אדם מסוכן לחברה” ולכן שהה במעצר ארוך בהרבה מהמקובל ובמעצר בית בתנאים מגבילים, בלי אינטרנט וכמעט ללא כל יכולת לתקשר עם הסביבה. אבל במסגרת עסקת הטיעון ניתנה לו באופן חריג “חופשה” כמעט ללא הגבלות בין המאסרים, שאותה הוא מקדיש – אם לשפוט לפי חשבון הפייסבוק שהוא מעדכן מדי יום בהרפתקאותיו – לטיולים ברחבי הארץ, למפגשים עם אנשים מעניינים, לדגימה של מסעדות ומנות טבעוניות מיוחדות, לראיונות בפודקאסטים, להרצאות ולהרבה באנגים – כל מה שכנראה יחסר לו בשהות שעליו להשלים במאסר.
עכשיו הוא יושב איתי לשיחה רגועה על באנג. כמובן. גילוי נאות: את עמוס אני מכירה עוד מימיי כאקטיביסטית במחאה החברתית הגדולה ב-2012. אז התחלתי לשמוע את קולם של אלה הנאבקים על הזכות לצרוך את צמח הקנאביס שמסייע להם להתמודד עם פוסט טראומה, מחלות וכאבים, ואת התסכול המצטבר מן המדיניות התוקפנית והמשטרה שנלחמת בהם כאחרוני הפושעים. המאבק על הלגליזציה של הקנאביס תויג אז כ”מחאת סטלנים הנאבקים על זכותם להיות היפים עצלנים ומסוממים שחיים בשוליים ואינם תורמים דבר לחברה”. ככל שנחשפתי לסיפורים קורעי לב של אנשים שסבלו ונאבקו, פשוטו כמשמעו, על הזכות לצרוך את התרופה שמצילה אותם מכאבים וסיוטים – הלך ונחשף בפני גודל האבסורד.
באותה תקופה נתקלתי בסרטון של עמוס דב סילבר בפייסבוק, יושב בביתו ומעשן באנג – ככה, בלי להתנצל, מטיל קבל עם ועדה את האמת מול פרצופה המשתאה של המדינה. הסרטון התפוצץ ברשת והוא הפך בן לילה לפרצופו של המאבק. בהמשך הוא יזם את “ליל הבאנגים” הראשון ואחר כך עוד לילות שהפכו הצלחה גדולה, בהשתתפות מאות אנשים שהגיעו לדשא מול הכנסת, בהצהרה בלתי מתנצלת: אנחנו לא מתחננים יותר לקבל רשות מן הממסד לעשות את מה שזכותנו הטבעית לעשות. עמוס הפיץ אז את ה”רישיון לשימוש עצמי” – כרטיס שנראה כמו תעודה מוכרת מטעם גוף מורשה ובה נכתב: “אני החתום מטה, מרשה לעצמי לגדל, להחזיק ולצרוך קנאביס בהתאם לרצוני החופשי”. התפיסה הזו – שראתה בלגליזציה מאבק על חופש הפרט וזכותו של האדם על גופו – היתה חדשה ופרצה עבורי את חומות המטריקס. והוא באופן אירוני איבד את חירותו האישית בגלל שנלחם על החירות הציבורית.
איך אתה מתמודד עם אובדן החירות?
“חירות היא מושג מאוד מורכב והיא לא מתבטאת רק במימד הפיזי. אולי שם זה הכי קל לזיהוי אבל ברור ששיעבוד מהותי, כמו חירות מהותית ואמיתית, נמצאים בתודעה ובמחשבה ולא בהגבלות פיזיות. עבורי החירות האמיתית מתבטאת בזכות שלי לחיות באופן שאני בוחר, להגיד את האמת כפי שאני מאמין בה ולהיות נאמן לעצמי. בחרתי להמשיך להילחם על הזכות האמיתית שלי (ושל שאר האזרחים) לחירות אחרי שכבר ישבתי במעצר ארוך וידעתי את משמעות הדבר; מצב שבו אני לא מורשה לעשות עם הגוף שלי מה שאני בוחר, או שמנסים לכפות עליי להגיד דברים שאני לא מאמין בהם – הוא לא חירות שלמה”.
נראה שלמרות ההסללה החברתית, הצלחת איכשהו לשמור על חופש המחשבה שלך. איך אתה מסביר את זה?
“אני חושב שחלק גדול מהעניין קשור לעובדה שמגיל צעיר בחרתי לעזוב את הבית והחברה שגדלתי בה. באותה רוח, מעולם לא נשארתי במקום אחד זמן רב מספיק בשביל שהמחשבה שלי תתקבע. אני חושב שבגלל האופי שלי לא מצאתי את הבית בשום משבצת חברתית, כי בכל מקום היה משהו שלא הרגשתי איתו נוח. עברתי מפה לשם ומשם לפה, באזורים גיאוגרפיים שונים, במדינות שונות, אז גם דפוסי המחשבה שלי היו מאוד דינמיים. כשהייתי צעיר היו לי מחשבות מאוד סאחיות על צבא ופוליטיקה ואקדמיה, אבל אז התחתנתי והתגרשתי ומצאתי את עצמי מתנגש עם המערכות הנוראיות ביותר של הממסד – המערכת הפסיכיאטרית, ומאוחר יותר חיכוכים עם המשטרה בארץ ובחו”ל, בתי סוהר ומעצרים במדינות שונות. כל חוויה כזאת לימדה אותי משהו, כמו שאפשר ללמוד משהו מכל בן אדם, טוב או רע. אני חושב שלמדתי בחיים ללקט את הדברים הטובים, אבל לא לשקוע במקום שיגרום לי להרגיש נוח מדי, עד כדי כך שאפעל באופן שלא תואם את הערכים והדעות שלי”.
אז זה מה שנתן לך כוח לעשות צעדים נגד המערכת, שאף אחד אחר לא העז?
“כן, והאמת שבאותה תקופה אפילו לא ראיתי בזה צעד כל כך דרמטי. לא ראיתי את עצמי אז כ’איש אחד שעומד מול המערכת’. ראיתי אדם כועס, כועס על העוול האישי שנעשה לי, שמנסים להגביל את הזכות שלי על הגוף שלי, על החוק ועל הצדק. לא חשבתי על תעוזה כדי לעשות מה שעשיתי. זה היה פשוט מה שהלב שלי אמר. זה מה שהרגשתי שנכון לעשות אז זה מה שעשיתי. ואולי זה מה שאיפשר את אותה תעוזה. אני חושב שבאותם זמנים, ובכל הנקודות הקשות בחיי, מה שהציל אותי היה שלא באמת הייתי מודע למשמעות של האירועים שאני עובר.
“אולי זה קצת קיצוני, אבל יש לי איזה סוג של אלרגיה לדרמה, בין אם זה שמחה ובין אם זה עצב. אני איש של ‘הכל בסדר’. יכול להיות שזו תוצאה של דברים אחרים, אבל החיים שלי הובילו אותי לכך, שכמעט שום דבר בזמן אמת לא נראה לי דרמטי. אפילו באירועים כמו המעצר באוקראינה, הבריחה בשדה התעופה, או זה שעזבתי את הבית בגיל 15 – אני זוכר שבזמן אמת התמקדתי, אפשר להגיד, ברגע עצמו ולא במשמעות של הדברים. זה מאוד מתחבר לתפיסת עולם של פילוסופים, אנשי רוח ומורים גדולים על הכוח להיות ברגע הזה ולא לחשוב יותר מדי על העבר והעתיד. אני חושב שבמובן מסוים זה סוד החיים – לחוות כל רגע במלואו – כי אז באמת יש לך חוסן לעבור הכל. אנחנו רואים איך אנשים עוברים דברים הכי מזעזעים בעולם והם בכל זאת ממשיכים לחיות”.
אחרי כל מה שעברת בחיים אתה עדיין מצליח לשמור על אופטימיות וחוסן.
“יש לי תפיסה, שאת הדבר הקשה ביותר כבר עברנו ואת הרגשות הכי קשים כבר הרגשנו בעבר בזמן אמת, כשהטראומות קרו. מה שאנחנו מרגישים עכשיו הוא רק הד רגשי בעקבות מה שקרה. ההדים האלה הגיעו וגם יגיעו, אבל אני מתייחס אליהם בפרופורציה. אני אומר לעצמי: עכשיו זה הד של כאב, זה רק רגש. אין מה לפחד ממנו כי את הכאב הגדול כבר עברתי.
“ויש לי תובנה נוספת שהבנתי בשלב מאוד מוקדם. היא אולי קשה לתחזוק, אבל מאוד פשוטה: נעים לרחם על עצמך אבל זה לא מועיל לך בשום דבר. יותר מועיל לקום וללכת לעבוד מאשר לשים שמיכה על הראש ולהגיד, ‘אני עצוב וכואב לי’. אני יודע שאני לא יכול לבחור איך להרגיש, אבל אני כן יכול לבחור לאן לכוון את הרגש שלי; אני יכול להיות עכשיו עצוב ואני יכול לא להיות עצוב. לדוגמה, אני חווה יום דיכאון – עדיין אני יכול לבחור אם לשכב חלש במיטה עם שמיכה על הראש, או לצאת לטיול בשמש, אולי ללכת לים, לא משנה מה. אני חי את החיים שלי בצורה כזאת שלא משנה מה אני מרגיש כרגע, אני שואל מה הדבר שיועיל לי ברגע הבא. כמובן שלא תמיד זה מצליח, ואולי אפילו ברוב המקרים לא מצליח, אבל אני מנסה לכוון את עצמי לשם ואני חושב שכמו כל דבר בחיים – אם אתה מכוון למקום מסוים אתה מתקדם לשם, לאט לאט.
“המורה לנהיגה שלי אמר לי לפני 20 שנה משפט שנחרט בי מאוד עמוק, שבזמן הנהיגה אני מסתכל קרוב מדי על הכביש. אמרתי לו שאני רוצה לראות את פס ההפרדה, לראות שאני לא יורד מהכביש, אז הוא אמר: ‘אם אתה מסתכל רחוק, העיניים שלך בעצמן יראו את מה שקרוב. אם תסתכל קרוב, לא תראה את הרחוק”. זה משהו מאוד עמוק לחיים – תסתכל על המטרה הרחוקה והעיניים שלך בעצמן יראו את הדברים הקרובים. גם כאן צריך כמובן איזשהו איזון – לא להסתכל רחוק מדי – אבל לכוון למטרה זאת לדעתי הדרך להגיע לאן שאנחנו רוצים. יכול להיות שבדרך נופלים, עוברים דרך סלעים, אבל אם נשארים בפוקוס לכיוון המטרה, בסוף מגיעים אליה”.
אז כשאתה מכוון לאיזושהי מטרה גבוהה, עוול משפטי וכלא הופכים יחסית יותר שוליים?
“אפשר להגיד שזה סוג של ביטוי לתיאוריה הזאת. זה לא שמהתחלה היתה לי איזו מטרה מאוד מאוד ספציפית. המטרה שלי היתה פשוט שיעזבו אותי בשקט. לאט לאט זה עבר איזושהי אבולוציה והמטרות השתנו. עכשיו המטרה שלי בחיים היא למצוא את הנקודה המאזנת בין לעשות טוב איפה שאני יכול, לבין לא לסכן את הקיום הנוח, או מדויק יותר לומר ה’נורמלי’ שלי בעולם.
“אני לא רואה את עצמי כאחד שמחויב להילחם בעוולות ולו מהסיבה הפשוטה, שאני יודע שזה חסר טעם. אני יודע שגם אם אצליח במאבק אחד יש עוד מיליארד עוולות נוספות ברגע זה, שמשפיעות על מיליוני ילדים ואנשים שסובלים. המציאות הביאה אותי לנקודה שבה יכולתי לעזור ואף אחד אחר לא הרים את הכפפה, אז בחרתי לקחת את זה על עצמי. שילמתי את המחיר ואני עדיין משלם אותו, אבל אני לא מתחרט על זה. זה כמובן לא קל, אבל עדיין איומים לא גורמים לי לסטות מהאמת שלי. יכולים להגיד לי ‘וואלה, אתה משלם מחיר כבד’, נכון. אבל זה לא שעכשיו האמת יכולה להשתנות. זה לא שעכשיו אומר משהו אחר. הנאמנות שלי לעצמי היא הדבר הכי חשוב לי”.
גם אם אתה מפר את החוק? הרי אם כל אחד ייקח את החוק לידיים תהיה כאן אנרכיה.
“להפך, הפעילות שלי נועדה לחזק את שלטון החוק, אבל באמת. יש כאן מציאות של חוק שהציבור לא מכבד ואין למדינה יכולת לאכוף אותו. המאבק שלי התחיל באמירה שאני עדיין נושא: או שתאכפו את החוק על כולם או שתבטלו אותו, אבל לא הגיוני ולא מוסרי חוק שנאכף סלקטיבית. ויותר מזה, מדובר כאן בחופש בסיסי ביותר על הגוף הפרטי שלנו. שם מתחילה החירות שלנו, ואם היא לא שם, לא תהיה חירות בשום מקום”.
אפרופו נאמנות פנימית, אתה מתנגד בתוקף לרישיונות הקנאביס, מה שמכונה “מהפכת המדיקליזציה”. אם אני מבינה נכון, לטענתך זו שיטה של הממסד להרדים את המאבק על הלגליזציה ורוב הצרכנים בוחרים בפיתרון הקל ומוציאים רישיון, גם במחיר שקרים על שימוש בתרופות פסיכיאטריות ובמחיר גבוה על קנאביס בחסות משרד הבריאות, כשאפשר לגדל אותו באופן עצמאי.
“כשנכנסתי למעצר היו בארץ 25 אלף אנשים בעלי רישיונות. כשיצאתי כעבור כמה שנים הופתעתי לגלות שכולם עשו רישיונות. הרגשתי כמו משה רבנו שירד מהר סיני וראה את העם סוגד לעגל הזהב. וככה אני רואה את זה. אנשים מוכנים לשלם המון כסף, לקנות קנאביס במחיר מופקע, שאם היתה לגליזציה הם היו משלמים הרבה הרבה פחות – רק כדי לקבל שקט ואישור מהממסד. המדיקליזציה זה שקר, אבל לאנשים אין את היכולת להישאר נאמנים לעצמם. כל דבר שאומרים להם בחדשות מזיז אותם, אין להם את הסנטר שלהם. אם יבוא שוטר ויגיד להם לסגת הם יגיבו ב’אוקיי אני מצטער, אני הולך אחורה’.
“היום שוחחתי עם אשה שהיתה לפני שנים מאוד דומיננטית בתנועה של הלגליזציה. היו לה הרבה עוקבים. כתבתי לה משהו בבוז על הרישיונות והיא כתבה לי בסוג של התנצלות, ‘אתה יודע שגם לי יש רישיון’. אני יודע. זו בדיוק הנקודה. לכולכם יש. נשארתי כמעט היחיד מהפעילים שאין לו רישיון. כל השאר הוציאו רישיונות וכולם משתמשים באותם טיעונים; ‘נותנים לך – תיקח’, ‘זה עולה לי יותר זול’, ‘לעולם לא נצליח לעשות את זה, אז בוא נסתפק במה שיש’, ויש גם את ‘בוא, זה רק התחלה, ככה אנחנו נתחיל לבנות את זה לאט לאט’. זה כאילו מישהו מדבר ויש לו רמקולים אצל מלא אנשים בגרון, וזה מפחיד לשמוע את זה. אבל אנשים מפספסים את הנקודה החשובה ביותר, שכל עוד לא יהיה לנו חופש מלא, לא יהיה לנו חופש בכלל”.
ולא קרץ לך מתישהו להוציא רישיון ולסגור סיפור?
“האמת, זה סיפור מצחיק. אי-שם ב-2013 הלכתי לפגישה עם רופא כדי לקבל רישיון רפואי. הייתי אמור לקבל אותו עוד באותו יום, אבל משהו בי עצר אותי. הוא שאל אותי, ‘איזה כדורים לקחת?’ וידעתי שאני צריך לענות, כי בלי זה אי-אפשר לקבל רישיון, אבל המילים לא יצאו לי מהפה. ישבתי מולו והסתכלתי עליו במבט של ‘זה לא יוצא’. הוא אמר, ‘אם אתה לא אומר אני לא יכול לתת לך רישיון, אני לא הולך לשקר בשבילך’. אחרי כמה דקות שישבתי מולו בדממה הוא אמר ‘אני לא יכול לעזור לך, שיהיה לך יום טוב’.
“היתה עוד נקודה שכמעט נכנעתי ולקחתי רישיון. זה היה כשהייתי בכלא. אחרי שלוש וחצי שנים במאסר המחסור בגראס כבר התחיל להיות משמעותי, ואז כן השתעשעתי עם המחשבה. וגם כאן למזלי הציבו בכלא מספיק קשיים כדי שזה לא יקרה. אני באופן מודע לחלוטין כבר טיפסתי על העצים הכי גבוהים, הייתי מאוד קולני נגד הרישיונות וכולם יודעים מה דעתי. אז כיום, אפילו מטעמי פאדיחה ואגו – אין סיכוי שאוציא רישיון בשום מחיר”.
אז מה אתה עושה בכלא בלי גראס?
“מה שעשיתי רוב החיים שלי עד גיל 15. מה שעושים אנשים סאחים שעדיין לא פגשו גראס. מה שעשיתי בלי אבוקדו ומה שעשיתי בלי חסה. אני מסתדר. חשבתי לפרסם פוסט שיש לי 90 יום אחרונים לבאנג לפני שאני חוזר לכלא. עכשיו יש לי כמה שנים לחזור לחיות בלי גראס”.
מה נותן לך את הכוח לעמוד לצד האמת שלך במחיר אישי כזה?
“אני חושב שזה סוג של איזה דיפולט שקיבלתי מאבא שלי. אני לא מצליח להבין אנשים שאומרים לי ‘אתה צודק’ ואז הולכים ועושים ההפך, וכשאני אומר שאני לא מצליח להבין את זה, אנשים מסתכלים עליי בחיוך מתנצל של ‘זה העולם’. אני באמת לא מצליח להבין איך אפשר לא להגיד את האמת.
“אני חושב שזו הצורה שבה התעצבתי, גם מהחינוך שקיבלתי וגם מהאופן שבו גידלתי את עצמי, שאם אתה לא נצמד לאמת – כלום לא אמיתי. אתה יכול להציג הצגה כאילו החיים יפים ונוחים אבל זאת לא אמת. יש שם אנרגיה של שקר ואתה לא יכול להתחמק ממנה. אתה יכול להסתיר אותה אבל זה תמיד יהיה שקר שמבעבע מבפנים. אם אתה רוצה לחיות באופן שבו אתה שלם עם עצמך – אל תשקר. תחייה במצב שלא צריך לשקר.
“ואפילו יותר מזה, כשחידדתי את המאבק העקרוני שלי מול המדינה הבנתי משהו, ואמרתי גם לשופטים בבית משפט: ‘אני לא נלחם בכם כי אני מעשן גראס. המלחמה שלי היא על זה, שאתם רוצים שאשקר. אני עומד מולכם על דוכן הנאשמים ואתם רוצים שאגיד שגראס זה לא טוב, שאני מתחרט על מעשיי, שאגיד שאני מפסיק לעשן כשכולנו יודעים שאמשיך. אני לא מוכן לקחת חלק בשקר הזה שכולכם משתתפים בו. זו הצגה’.
“יש סיפור מסיפורי צדיקים שנחרט לי בזיכרון מהילדות; איש אחד היה עושה הרבה מעשים רעים – גונב, אלים, לא עלינו. יום אחד הוא בא לרב שלו ואמר שהוא רוצה להשתפר, אבל כל פעם שהוא מנסה להפסיק לעשות דברים רעים, זה לא מצליח לו. הרב ענה לו: ‘אל תפסיק לעשות אף אחד מהדברים האלה. תמשיך לעשות הכל, רק דבר אחד אני מבקש ממך – אם אתה רוצה להשתפר אל תשקר. תגיד רק את האמת. חוץ מזה תעשה הכל, יש לך אישור מהרב’. האיש לא הבין איך זה כל כך קל, אבל כשהלך שוב לגנוב הוא פתאום אמר לעצמו, ‘אם מחר יבוא שוטר וישאל אותי מי גנב, אצטרך להגיד לו שזה אני’, והוא יותר לא גנב. זה שהוא לא היה יכול לשקר גרם לו לתקן לאט לאט את דרכיו.
“הגעיל אותי להיות שם וזה לב העניין, כי כשמכריחים מישהו לשקר, כאילו מכריחים אותו לפגוע בעצמו, לעשות לעצמו תסביך בתוך המוח. זה לא שהשופט אומר: ‘עישנת – אני מכניס אותך לכלא’. הוא בא ואומר: ‘תגיד משהו שאתה לא מאמין בו, תיצור איזה סיבוך פנימי בעצמך’. הוא מאיים עליך, כופה עליך. זה אונס, אבל בלי שהוא עצמו עושה זאת. הוא רק מפחיד אותך כדי שאתה תעשה את הדברים. אתה זה שתוציא מהפה את מה שאתה לא רוצה להוציא, את מה שהנשמה שלך לא רוצה. לא הצלחתי להוציא את המילים שהם רצו לשמוע מהפה, לא רציתי ולא הייתי מסוגל מהסיבה הפשוטה שאני לא מאמין באותן מילים”.
יש משהו שאתה מתחרט עליו בדיעבד, או שהיית עושה אחרת?
“על המסע הגדול והבחירות המהותיות אין בי חרטות, ואני שלם עם רוב הסיבות שגרמו לי לעשות אותן. החרטות הגדולות ביותר שלי הן ברמת היחס האנושי, דברים שקרו לי ביחסים עם אנשים אחרים במהלך התפעול של טלגראס. שם אני נזכר מדי פעם בסיטואציות שהייתי רוצה לפעול בהן אחרת”.
בין דברי הביקורת שנשמעו על טלגראס עלתה טענה, שסחרתם בסמים למטרות כספיות ועשיתם מיליונים.
“אפילו בכתב האישום המתוקן אין טענה כזאת, כי המרכיב הכספי בטלגראס היה שולי עד לא קיים. טלגראס היתה פלטפורמה מסחרית וסוחרים אכן גלגלו והרוויחו סכומים יפים מאוד. אנחנו שמחנו לתת להם פרנסה יפה, וגם טלגראס הכניסה הכנסות נאות לקראת הסוף, אבל אף מנהל בקבוצה לא קיבל שכר משמעותי. גם אני נעצרתי עם חסכונות כוללים של עשרת אלפים דולר כולל כל ארנקי הביטקוין שלי. כל מי שבא לעבוד בטלגראס הגיע מתוך אמונה פנימית חזקה בערך של חירות וזכות האדם על גופו, מתוך ידיעה שהעבודה בהתנדבות, ואם יש בונוסים נחלק אותם. לא היתה לנו כוונה כספית וגם בפועל לא היו שם רווחים משמעותיים”.
יש משהו מיוחד שפתח לך את הלב בכלא?
“יש המון, אבל אולי אחד הבולטים היה סוהר שהביא לי בשתי הזדמנויות עוגיית קנאביס וג׳וינט, תוך שהוא עובר על החוק ומסכן את עצמו. אפשר ללמוד מזה שגם אנשים שעובדים בשם החוק, מודעים הרבה פעמים לאבסורד שלו”.
איזה מסר אתה רוצה להעביר לקוראים, רגע לפני שאתה נכנס להמשך ריצוי תקופת המאסר שלך?
“הגוף שלנו שייך רק לנו, ולכולנו יש רישיון מהטבע לצרוך צמחים כאוות נפשנו ובאחריותנו הבלעדית. בפועל, הציבור לא מכבד את החוק הזה ואם הוא יעשה את זה יחד, בגלוי ובפומבי – החוק הזה פשוט יעלם מעצמו. ותעשנו חופשי, לכולנו יש רישיון מהטבע לעשות זאת”.
אבל איך בכלא אתה לא מעשן סימן שאתה יכול בלי החומר, אז עדיף בלי כי החומר הזה דופק את המוח.
אז למה לעשן, סתם להנאה ולהסתבכות, סתם פרנציפ ללכת נגד.
עדיף ללכת בדרך המלך ואם צריך את החומר מבחינה רפואית לקבל אותו במרשם.
אין מספיק פרטים לשפוט אותך, אבל לפעמים צריך להתכופף כשבא גל גדול.
וכאשר יש משבר עדיף לעצור רגע, ולהמשיך בשגרה רגילה, פשוטה בלי להשבר. ללכת על טייס אטומטי,
כאשר זה קשה.
כנראה שלא הבנת מה שכתוב .
החופש של האדם לעשות עם גופו מה שהוא רוצה , זה העיניין .
מעבר לכך , לא עישנתי גראס , אז אינני יודע מה הנזקים שלו .
בזמנו אמר לי יועץ שר הבריאות הבריטי : תעשן חשיש ( גראס ) ולא טבק . הטבק גרוע כמה מונים יותר מחשיש .
והביא את הסיפור הזה – אני מסתובב הרבה בבתי חולים , ראיתי הרבה חולים מאושפזים בגלל עישון טבק . לא ראיתי חולים שמאושפזים בגלל עישון חשיש .
הכל טוב ויפה, עד הרגע שבו אתה מבין שמי שחי עם עמוס מקרוב יודע עד כמה הוא פסיכופת שמתעלל בנשים.
עמוס לא נותן לדבר הזה לצאת החוצה והוא יודע למה.