הלם טראנס
מכתב מילד מסיבות להורים שלא מצליחים להבין
הטרגדיה שקרתה לנו ב-7/10 היא רבת מימדים והמשמעויות שלה ילוו אותנו לעוד שנים רבות מאד, אבל היום אני מבקש להאיר נורת אזהרה בפני משפחות שורדי הנובה והפסיידאק.
בנוסף לשורדי המסיבות שפונים אליי, גם הורים רבים מדברים איתי בחודש האחרון וחולקים תסכול רב, בלשון המעטה. היטיב לתאר אבא אחד שאמר לי: “גדי, הבן שלי הלך למסיבת טבע וחזר הביתה הלום קרב”. המשפט הזה שרף לי את הלב. בתוך כל המורכבות הזאת של הטבח בזירת הנובה-פסיי, קיים גם מימד מרכזי שחייבים להתייחס אליו במלוא כובד ראש, על מנת שיהיה אפשר להמשיך הלאה: החומרים הפסיכדליים שצרכו רבים מאנשי המסיבות האלה.
לצערי, הבורות לגבי פסיכדליה והדעות הקדומות הביאו רבים מצרכני הפסיכדלים לחלק את חייהם לשניים: הצד הסאחי של הבית, העבודה והמשפחה, אל מול הצד הדלוק של המסיבות והחבר’ה השותפים למסעות הפסיכדליים. הגדר המלאכותית הזאת, שהוקמה על מנת לאפשר לצרכני הפסיכדלים לקיים אורח חיים נורמטיבי ע”י המלטות מהסטיגמה, חייבת עכשיו להתפרק על מנת ששורדי הנובה-פסיי יוכלו לקבל מענה נכון ומיטבי.
אז הורים, קחו בבקשה את המכתב הכללי הזה, ומצאו בו את הילד שלכם. זה יעזור מאד, גם להבנה והקבלה שלכם, וגם לילד שלכם, שכל חטאו היה להאמין שהוא חופשי לרקוד בארצו, ושאם יבואו מחבלים הצבא יציל אותו.
“היי אבא, היי אמא. זה אני, הילד שלכם.
החיים שלי, כמו החיים של כולנו כנראה, הם חיים מורכבים: השאלות הקיומיות, המסעות הפנימיים שעובר אדם בחיפוש אחר משמעות בחייו, התחרותיות, הציפיות, האכזבות, המין השני, השירות הצבאי, המציאות הביטחונית, הכלכלית, התעסוקתית… יש כל כך הרבה התמודדויות בחיים, לפעמים קשה לי מדי…
לפעמים אני מרגיש שעם כל הרצון הטוב, אף אחד לא באמת מבין אותי, לפחות לא עד הסוף. אני יודע שאתם אוהבים אותי, אני יודע שבאמת אכפת לכם, אבל יש דברים שגם אתם לא מבינים; לא באשמתכם, חלילה, אלא בגלל פערים תפיסתיים שיש בינינו. זה לגמרי טבעי וזה לגמרי בסדר. אני לא בא אליכם בטענות.
אני צריך לספר לכם משהו. חברים שלי ואני מצאנו עולם קסום וסודי, עולם שבו אנחנו יכולים לפרוק את כל מה שאנחנו צוברים על לבנו, עולם שבו אנחנו מתקבלים כפי שאנחנו, מבלי לצאת מעורנו ומבלי להתאמץ להיראות בסדר. זה עולם שנמצא עמוק עמוק ביערות ישראל, עולם צבעוני ומלא חיוכים. יצרנו שם מציאות אלטרנטיבית-אוטופית, אמנם רגעית, אבל כזו שמתדלקת לנו את הנשמה ומאפשרת לנו לחזור לעולם הרגיל בכוחות מחודשים. אנחנו חיים בעולם כל כך אבסורדי, עד שלעיתים נראה לנו שהעולם האלטרנטיבי שלנו הוא האמיתי והעולם הרגיל הוא ההזייה. לעיתים קשה לנו לקבל את העולם הקיים, שבו האנשים תקועים בפוזה שלהם, מתחרים זה בזה, רודפים אחרי כסף וכבוד, מבדילים עצמם אלה מאלה, מתנשאים, מבטלים, דורכים זה על זה…
בני האדם התרחקו מהטבע שלהם, תרתי משמע; בנו לעצמם ערים ותעשיות, המציאו פוליטיקה ונשק להשמדה המונית, חילקו את עצמם לגזעים ועמים, שכחו מה זה להיות נעימים, מירוץ מטורף בגלגל הענק של הקידמה, ורבים כל כך שכחו את הנשמה.
בגלל זה אנחנו מוצאים מרפא בעולם הקסום שלנו, בגלל זה קם השבט המופלא שלנו – שבט הטראנס. וכן אבא, כן אמא, אני צורך חומרים פסיכדליים. אני יודע שאתם קוראים לזה סמים קשים, הלוואי שלפני שתשפטו ותתמלאו פחד, תשבו שעתיים על המחשב ופשוט תקראו. בשימוש מושכל החומרים הפסיכדליים יכולים לרפא בני אדם! זוכרים איזה ילד ביישן ומופנם הייתי פעם? האסיד פתח אותי ועזר לי לראות כמה אני טוב כפי שאני, שאין לי במה להתבייש, שאני בן אדם אש, שיש לי מעלות ויכולות, ונכון שיש הרבה דברים שאני לא יודע לעשות, אז מה?! אני מופלא ונפלא בדיוק כפי שאני! ונכון שעשיתי טעויות, נכון שפגעתי באנשים וגם בעצמי, אז מה, אני בסך הכל אנושי! הפטריות איפשרו לי סוף סוף להרגיש ולהפנים חמלה כלפי הבריות, האמ-די המיס בי את מה שהיה קפוא ופתח לי את הלב, הצלחתי סוף סוף להגיד לחברים שלי שאני אוהב, ואפילו הטראומות מהצבא לאט לאט החלו ללוש עצמן עד לכדי הקלה.
תמיכה בתקשורת בריאה
תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי
העולם הפסיכדלי הוא עולם של שמחה, אחדות, חמלה וריפוי, אבל יש לו נקודת תורפה: כדי שהקסם שלו יעבוד אנחנו מחויבים להוריד את כל ההגנות ולהיות חשופים לחלוטין; כדי שהמסע יהיה מוצלח אנחנו צריכים להרפות לגמרי, לשחרר בהכנעה ולאפשר ללב שלנו לצאת מתוך הגוף. אתם מבינים? זה הוא שרוקד עירום מול הרמקול, זה הוא שמתחבר ללבבות האחרים ברחבה, והוא צוהל כפי שהוא, על שלל צבעיו, על כל מוזרותו וייחודו. זה הלב שמתחרע שם ברחבה, ואנחנו נמצאים איפשהו ברקע, כמעט לא נוכחים בכלל, משתדלים שלא להפריע לו עם המוח שלנו, עם הצלקות ועם הדפוסים שלנו… כך שכשהרחבה המקודשת שלנו הפכה ברגע לשדה קטל וקרב לא היינו מוכנים, ולא היו לנו המנגנונים הבסיסיים להתגונן… פסיכדליה זה לשכב על שולחן הניתוחים כשכל הגוף והנפש שלך פתוחים לרווחה, תבינו שככה המחבלים מצאו אותנו – הם נכנסו לנו לחדר הניתוח הסטרילי בזמן שאנחנו עוברים ניתוח לב פתוח, ולך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו…
חשוב שתבינו שבתוך העולם האוטופי שלנו, בשעת זריחה כשהפסיכדליה בשיאה, הלבבות שלנו מצטופפים לכדי דבוקת אהבה, אנחנו מתחברים זה לזה בצינורות, ומקבלים הצצה נפשית לעולם שהיה יכול פה להיות. ואז הם התחילו לירות. ואז התחילו המראות, המפלצות, הפיצוצים והקולות, אוסף התרחשויות שטניות נוראיות, שגם סאחי עם קוקיות לא יכול להכיל או לקלוט. והדיסוננס עלה על גדותינו ונסנו על נפשותינו, משאירים מאחורינו את הלבבות ברחבה, כי לא הייתה לנו ברירה… אז תבינו איך חזרנו הביתה – חזרנו בלי הלב שלנו. בבקשה אל תשפטו אותנו, גם ככה קשה לנו. אנחנו לא אשמים, היינו בטוחים שאנחנו יכולים לרקוד בשקט בארצנו, היינו בטוחים שאנחנו יכולים לעצום את עינינו, היינו בטוחים שאנחנו בטוחים.
אז היום, אמא ואבא, אני יוצא מהארון הפסיכדלי, ואני מבקש מכם: אתם לא צריכים להבין, רק תקבלו אותי, כמו שאני, תחזיקו לי את היד ותלטפו אותי, עד שהלב שלי יחזור מהרחבה, עד שהפצעים יגלידו, עד שיחזרו אליי הביטחון והאהבה. פשוט תהיו. תודה.”
תגובות