האמא של הפסטות - בראשית

היום אני מקדיש את הטור לאמא שלי שולי האהובה
שלימדה אותי שאוכל הוא מרכז העולם
או לפחות מרכז העולם שלי
היא הלביאה שהיתה שם בשבילי בכל רגע בחיים
תמיד הגנה עלי ושמרה עלי מכל משמר
ונתנה את כל מה שהיה לה לתת.
הזיכרון הראשון שלי ממנה הוא סיפור על הכלב גורקי והשריפה.
זה היה בחודשי החורף הקרים של שנת 1983.

גורקי, כלב קוקר ספאנייל זהוב שיער
יפיוף וחכם בטירוף
אני
בן 7 חודשים
קטן זללן קשקשן ונמנמן
אימי, אז בת שלושים ומשהו
יפה צעירה וחזקה כמו אמזונה,
מקלחת אותי ודואגת שאהיה נקי ומתוקתק
עוטפת אותי במגבת ומניחה אותי לישון
תולה מעלי תנור מחמם, משכיבה אותי במיטה, מכסה
יוצאת מהחדר סוגרת את הדלת והולכת להכין לכל המשפחה סעודת מלכים.

התנור נפל על הרצפה…
מדליק את הבובה שמדליקה את השטיח שמדליק את השמיכה
ובינתיים במטבח שירים רגועים של אלה ולואי,
ובישולים בישולים בישולים –
קציצות, מקרונים,
תבשיל של זיתים חמים ובטח עוד איזה סיר ששכחתי.בשלב הזה גורקי כבר מבין שמשהו לא בסדר
הוא מתחיל לנבוח כמו משוגע
ומושך בשולי שמלתה של אמא
מושך ומושך ומושך
עד שהיא מבינה שמשהו לא טוב קורה.

היא נותנת לו להוביל אותה לכיוון החדר
וכשהיא פותחת את הדלת, היא רואה החדר כולו עולה באש
ואני הקטן השמנמן והנמנמן שוכב לי ככה ומחכה לאוכל
נו, שמישהו יעשה “FIRE למנה” (פייר אומרים במטבח על מנה שצריכה לצאת מהר מהר במסעדה).
ואז,
אמא שלי הלביאה מזנקת לתוך החדר הבוער, קופצת לתוך האש בלי היסוס, לוקחת אותי וגם את גורקי משם
ומוציאה את שנינו בריאים ושלמים החוצה.
וכך קיבלתי את חיי בפעם השנייה בחיי
וזאת שוב בזכות האחת והיחידה
אמא.