בראשית – פרשת במִדְבַּר

השבוע מתחילה הקריאה בספר “במדבר”, החֻמַּשׁ הרביעי בתורה. שמו העתיק של ספר במדבר (לפני שהשתרש המנהג לקרוא לספרי התורה על פי המילה הייחודית הראשונה המופיעה בהם) היה “חֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים”. זאת משום שהוא נפתח בסדרה של מִפְקָדִים: ראשית נפקדים נשיאי השבטים, אחריהם נפקדים בני כל שבט ושבט מגיל עשרים ומעלה, אחריהם בני שבט לוי מגיל חודש ומעלה, לאחר מכן נפקדים הבנים הבכורים בכל שאר השבטים, ולבסוף נפקדים בני שבט לוי בין גיל שלושים לחמישים. נפקדים – כלומר נוכחים ונספרים.

זו משמעות הפוכה מזו שיש למילה בעברית הישראלית העכשווית, למשל בהקשר הצבאי: נפקד הוא מי שעובר עבירת היעדרות מהשירות בצה”ל, בדרגת חומרה אחת נמוכה יותר מעריק.

ובהקשר אחר, בחוק הממונה על נכסי נפקדים, נפקדים בעברית כיום הם מי שאינם נספרים, מי שנוכחים רק בשל היעדרם. במובן זה, הנפקדים הגדולים ממפקדי פרשת במדבר הן הנפקדוֹת: הבנות, האמהות.

אמא שלי סְטָטִיסְטִיקָאִית. נסו להגיד את המילה הזו, לגלגל אותה על הלשון. כילדה, אהבתי לעשות זאת, להתאמן לומר את המילה הזרה. לא היתה לי ברירה, הייתי צריכה להיות מסוגלת לענות על השאלה הקבועה: “מה אמא שלך עושה?” – “היא סְטָ-טִיסְ-טִי-קָאִית.” המבוגרים השואלים היו מגיבים בהתפעלות מיכולת ההגייה שלי, לפעמים בודקים אם יש לי מושג מה משמעות המילה, ובזאת לרוב הסתיימה השיחה. מה כבר יש לומר על סטטיסטיקה? סך הכול סופרים את מה שיש לספור ומסדרים את המספרים במשוואות וטבלאות שמייצרות מסקנות עובדתיות יבשות כמו המספרים עצמם.

אך השעמום שהשרתה התשובה שלי על הזולת לא בלבל אותי. הוא היה חלק מהאפקט המכושף של המילה הקצבית והנלחשת הזאת. סטטיסטיקה. אמא שלי סיפרה לי סודות של סטטיסטיקה.

היא גילתה לי שאפשר להוכיח כל טענה באמצעות סקר, כי הכול תלוי בניסוח השאלות. שגם נתונים עובדתיים יבשים אפשר לערוך ולהציג בכל מיני צורות שיספרו סיפורים שונים ואפילו סותרים. שיש הבדל בין מהימנות לבין מובהקות, כלומר משהו יכול להיות מאוד נכון, אבל לחלוטין חסר משמעות מעשית.

חשוב מכל, למדתי מאִמא, שֶׁמה שלא נִסְפַּר, אמנם לא נלקח בחשבון, אבל אין זה אומר שהוא לא קיים. נהפוך הוא, מה שלא נִסְפַּר הוא לעתים חשוב יותר ממה שכן. לעתים בוחרים שלא לספור משהו כי לא מוּדָעִים לחשיבות שלו, ובדיוק שם נולדות נקודות הָעִוָּרוֹן. לעתים בוחרים שלא לספור משהו דווקא כי מוּדָעִים לחשיבות שלו, ושם נולדות המניפולציות. ממנה למדתי לצטט את מארק טוויין שאמר: “יש שלושה סוגי שקרים: שקרים, שקרים מתועבים, וסטטיסטיקה.”

תורת סוד הסטטיסטיקה של אמי התגלתה כהשכלת יסוד מועילה מאוד, בעיקר עבור יצורה שכמותי, העונה להגדרה הזואולוגית “חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים”, אליבא דשלמה ארצי. מיעוט הוא מושג סטטיסטי ולכן הוא יחסי ומשתנה. אני מזדהה עם מיעוטים כי אני יודעת שכולנו בני ובנות מיעוטים – תלוי רק לאילו קטגוריות בוחר מי שסוֹפֵר לחלק אותנו, ולאיזו מטרה. ולא תמיד אנחנו חייבות לשתף פעולה עם שיטת הספירה או עם הסיפור. החינוך שלי עזר לי גם במקומות אישיים יותר, ביכולת לא להתבלבל (וגם לא להשתכנע) ממידע פרסומי, פיננסי או רפואי, שעוטה על עצמו לבוש סטטיסטי מגונדר כדי להסיח את הדעת מאי-הוודאות הגדול שמתחבא מאחוריו.

אך מעולם לא היו החיישנים שהנחילה לי אמי שימושיים כמו בעידן הקורונה. לא פשוט לעמוד במתקפת הנתונים הגלובלית: הגרפים המטפסים של שיעורי התחלואה והתמותה, תחשיבים מתוחכמים של סיכויי הדבקה עם או בלי מסיכה, הופעתן הפתאומית של קטגוריות גיאוגרפיות חדשות בארץ ובעולם מחולקות לפי צבעי רמזור, ושל קטגוריות אנושיות חדשות – מאומתים, מחלימים, מחוסנים פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית, נמכר…!

מעולם לא הייתי עדה לשימוש נרחב ועוצמתי כל כך בסטטיסטיקה לשינוי התודעה האנושית. הופתעתי מהמהירות שבה מסוגלים המספרים לחלחל ולהטמיע שפה חדשה של הגדרות המפרידות בין בני אדם כיחידים וכקבוצות. הופתעתי מהאמונה הבלתי מעורערת שמתעוררת באנשים לנוכח נתונים גדולים ותחשיבים מְאֻיָּרִים.

אם ברצוננו להיות בני חורין, עלינו להיות מודעים לכוחה של הסטטיסטיקה. אי אפשר לחמוק ממנה, ולפעמים כדאי גם להשתמש בה, אבל יש לזכור שמאחורי כל מִסְפַּר יש סיפור, ומאחורי הסיפור – מְסַפֵּר. או מספרת.

גם בני ישראל במדבר חוו את עוצמתה של הסטטיסטיקה. המִפְקַד הפותח את ספר במדבר שִׁנָּה את פני העם לבלי היכר. עד לאותו רגע נעו בני ובנות ישראל כנחיל אחד, וחנו יחד למרגלות הר סיני. מכאן ואילך, באבחת אותיות ומספרים נוצרת חלוקה, היררכיה, כוריאוגרפיה וגיאוגרפיה. השבטים נספרים לחוד, גודלם היחסי נחשף, הם מוצבים כל אחד בעמדתו סביב למשכן, מארבע רוחות שמים, שלושה שבטים בכל צלע, כשהגדול מבין השלושה הופך לבעל סמכות על השניים האחרים. הפוליטיקה השבטית והמנטליות הצבאית שצמחה מתוך הנתונים היבשים של המפקד המשיכה להשפיע ולעצב את תודעת העם עוד דורות רבים לאחר מכן, יש מי שיאמרו עד ימינו.

כשיוצאים מתוך פרטי הנתונים אל התמונה הגדולה נחשף דבר פלאי ומוזר. מתוך משפחת בני ובנות יעקב שמנתה 70 נפש כשירדה מצרימה (שמות א’, ה), צמח במרוצת דורות ספורים צבא המונה מאות אלפי (603,500 ליתר דיוק) גברים המוצבים סביב משכן מקודש שבו משרת כוח של אלפי (8,580 ליתר דיוק) לוויים. וכל אלה משרתים עם שלם, הכולל ילדים זקנים ונשים שמִסְפָּרָן לא נודע, אבל כמו בתורת סוד הסטטיסטיקה של אמי – אותן נשים, נשאיות הרחמים הלא-נספרים, הן הסיפור העיקרי כאן.

כי אין טעם בצבא ללא עם, ובלי ילודה לא היה נוצר עם שלם ממשפחה. במיוחד העם הזה, שמה שמניע ומחיה אותו היא הבטחה להמשכיות, הבטחה לסיפור גדול בהרבה ממה שניתן לתחום במספרים או בגבולות גיאוגרפיים.

“וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל־מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ׃” (בראשית כ”ח, יד).

זו ההבטחה שניתנה ליעקב בחלומו על סולם המלאכים. כפי שאי אפשר למנות כל גרגר מעפר הארץ, אי אפשר לְכַמֵּת ברכה. גם הפסוק הראשון בהפטרה לפרשת “במדבר”, הלקוחה מדברי הנביא הושע, מזכיר לנו לא להתבלבל מהיכולת האנושית לספור וּלְסַוֵּג: “וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר; וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃” (הושע ב, א).

הנביא הושע התנבא בימי חורבן ממלכת ישראל, נוכח פילוג עמוק בין השבטים וקריסה של כל מערכות הכוח המבטיחות שהחלו את דרכן באותו מפקד מימי המדבר. נבואתו מזכירה כי גודלו האמיתי של העם אינו נתון מדיד, וכי הגאולה האמיתית היא בשבירת הקטגוריות הישנות, בביטול מנגנוני ההדרה והפילוג (“לֹא־עַמִּי אַתֶּם”) והכרה בצלם האלוהי המשותף לכולם (“בְּנֵי אֵל־חָי”).

והצלם האלוהי משותף לא רק לכולם, גם לכולן. נבואתו של הושע מציגה את עם ישראל כולו בדמות אישה, ומזכירה כי אין המשכיות לזרע יעקב בלי הרחמים המקיפות אותו. נבואתו של הושע גם קוראת לאותו יום שבו נשים קץ לתפיסה המגדרית שהותירה את הנשים מחוץ למפקד בספר במדבר: “וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’, תִּקְרְאִי אִישִׁי, וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.” (הושע ב’, יח).