אנחנו נשים. אנחנו אימהות. אנחנו חושבות על הילדים

תוכלי לספר לי מה גרם לך לצאת, מה היה הרגע שהקים אותך? 

אני אזרחית שומרת חוק  ומשלמת מיסים. פשוט בשלב הזה, בגילי,  הרגשתי שדי. מספיק. אני יוצאת לשיירה הזאת ואני אצעד ברחובות עם נהגי המשאיות האחרות. הייתי חייבת לצאת, את יודעת, זה מין כוח כזה שדוחף אותך. בעבר חוסנתי נגד חצבת למשל, אני לא מתנגדת חיסונים כמו שמנסים לצייר אותנו. אז זה לא הפריע לי כי זה לא היה תנאי לקיום עבודתי.

במשך שנתיים שלמות אפשרו לנו לנהוג במשאיות באין מפריע כחלק מהעבודה על המשאית. אנחנו חוצים את הגבול לארה”ב באופן שגרתי ופתאום לאחרונה, דרשו מאיתנו דרכון חיסונים כדי לחצות את הגבול, או שנאבד את עבודתנו”.

איך נראית השגרה של נהגת משאית? 

כשאת בדרכים, החיים נראים נורמליים. אני אוהבת להיות בדרכים עם המוסיקה שלי והנופים והמחשבות של עצמי. זה נפלא. לא ממש באים במגע עם הרבה אנשים, אולי עצירת קפה ושלום מהיר למישהו. אם מישהו כמו שליח או ספק ניגשים אליי עם מסכה על הפנים, אני גם עוטה מסכה מתוך כבוד. אבל אם אינם עוטים, אני שמחה להוריד אותה. מה שהיה כיף בלנסוע לארה”ב זה שבמכס הם היו כל כך נחמדים תמיד, הם  אומרים: “בבקשה תורידי את המסכה, אני צריכה לראות את הפנים שלך ולהתאים את התמונה לפנים, ומיד הייתי מורידה. 

בחזרה לקנדה, בגבול, הם דורשים מסכה. לפעמים אני עם כובע כי קר ואז בעצם רואים רק עיניים – איך בכלל יודעים שזו אני? אז אני כמובן מצייתת. אבל אז פתאום אמרו שאני חייבת דרכון חיסונים כדי לשמור על העבודה שלי והרגשתי שהם ממש דוחפים אותנו לקצה. לאנשים יש משכנתאות, יש להם ילדים להאכיל. ישבתי על הגדר, כבר חשבתי להתחסן, כי עכשיו מכיוון שאין נהגים כמעט בכלל, הכסף שמציעים כדי לעשות קו לארה”ב, הוא מאוד מפתה.”

אז הם בעצם מציעים סכומים גדולים לנהגים כדי לפתות אותם?

כן. אבל לא יכולתי בגלל העקרון! אני לא יכולה לעשות את זה. לא יכולתי להתיישר עם הדבר הזה. הם אומרים ש80% מהקנדים התחסנו, ובכן, 40% מהם עשו זאת רק מפני שהכריחו אותם. לא היתה להם ברירה. כלומר, גם אם לא הצמידו להם אקדח לרקה, הם משתמשים בטקטיקות בריוניות. למען האמת זה כן אקדח לרקה, כי זה או שתאכילי את הילדים שלך או שלא. וזה לא בסדר. אדם לא צריך לעמוד בפני מצב שכופים עליו בחירה כזאת. לאלץ אותנו להתחסן, עכשיו? שנתיים לתוך הדבר הזה? זה בערך כמו לתת קונדום לאישה בהריון מתקדם, ולהגיד לה, הנה, זה ישמור עלייך.

הדבר הכי מכוער בעיניי זה להחדיר פחד בלבבות של אנשים. אני גרה בבניין גבוה ויש לי שכנים בני שמונים שלא יצאו מהבית שנתיים! את מגיעה לגיל כזה ומבלה את השנים האחרונות שלך סגורה בתוך דירה. עד כדי כך הפחידו אותם שהם בכלל לא יוצאים החוצה. זה שובר אותי. אני לא סטטיסטיקאית, אני גרה בהימלטון, אונטריו, שזה ממש ליד טורונטו. אנחנו מעל חמש מאות אלף תושבים ומתוכם, על פי הדיווחים,  מתו חמש מאות אנשים מקורונה במהלך השנתיים האחרונות. אני עצובה מזה מאוד אבל בכלל לא בטוחה שהם מתו מקורונה ולא ממחלות רקע קשות, כי הנתונים לא ראויים לאמון. הם מסולפים.  

ראינו באלברטה, שהיא הפרובינציה החזקה ביותר כלכלית, שמתארגנת שיירה של נהגים שמאסו במצב והחלטנו להצטרף מאונטריו. עכשיו תביני, קנדים זה עם שליו, חברותי, ממש רגוע. כדי שהתארגנות כזאת תצא לפועל על ידי קנדים!  זה אומר שנמאס לכולם באמת. שהרגישו עוגמת נפש כל כך גדולה, שפשוט לא יכלו להמשיך עם זה. 

מטורף שלא שמענו על זה שום דבר בתקשורת הישראלית.

ברור שלא. את יודעת מה כלי תקשורת אצלנו עשו? אספר לך בדיוק: היו שם צוותים של חדשות שבאו לסקר את האירוע. הם סובבו את המצלמות לצד שבאים ממנו ולא לצד של ההתרחשות, בעודם אומרים “נו, זה כל מה שזה…?” אמרתי להם – אני מרחמת עליכם. התפקיד שלכם הוא לחפור. לראות את התופעה הענקית הזאת שמתרחשת ולסקר אותה. 

חשבתי שהתפקיד של התקשורת הוא לחשוף שחיתויות, שקרים, להוציא את כל הלכלוך, להגיע אל האמת. אבל כפי שזה נראה, כולם משוחדים. כל כך הרבה תעמולה. רק לא להראות מה באמת קורה. שלחו לי כותרת מעיתון גרמני: “העם הקנדי נגעל מנהגי ונהגות המשאית האלימים”. זו הכותרת! אנשים לא יודעים, הם סתם אומרים דברים ואני אומרת להם – תתקשרו אליי, אני אספר לכם, אני הייתי שם. 

אלה אנשים שאת מכירה?

כן! זה הפחד, את יודעת אם תחזרי אחורה בהיסטוריה, ככה מובילים את ההמון, על ידי פחד. אני יודעת שאם תפחידי אנשים מספיק תוכלי להוביל אותם לאן שתרצי. זה לא משנה אם זה לפני 1200 שנה כשהנוצרים נשלטו על ידי פחד, או ציד המכשפות. אנחנו הנשים לא הרי עשינו דבר, אבל כשגרמו לאנשים לפחד מספיק מנשים, הם עשו כל דבר כדי להשמיד את גורם הפחד. 

אם להיות כנה, נשים זו לא האסוציאציה הראשונה שלי כשאני רואה משאיות ענק, אבל פה, במחאת המשאיות, איכשהו הקולות הבולטים הם של נשים. איך את מסבירה את זה? 

אנחנו נשים. אנחנו אימהות. אנחנו חושבות על הילדים. זה הטבע שלנו לשמור ולטפח. איך אני אמורה ללכת נגד כל הערכים הבסיסיים האלה?!

אני גרה על יד בית ספר יסודי ושמעתי את אחד הילדים אומר לאחר:  “אל תוריד את המסכה הזאת, אתה יכול להרוג אנשים! וחשבתי, אלוהים! זה מה שהם אומרים לילדים? איזה צלקות נפשיות ייגרמו להם.  

אין המון נשים נהגות משאית, אבל אלה שכן מאוד בולטות ומנהיגות. הקהל היה מורכב ממשפחות וילדים. אנשים שרו ומחאו כפיים, ושמחו. בכל מקום ילדים חילקו לנו מתנות ואמרו לנו תודה. מיליוני אנשים ברחבי העולם אומרים את אותם דברים ומרגישים אותו דבר לגבי זה, כי זה אוניברסלי.