אמנות הגזלייטינג העצמי
למה אנשים בוחרים להתעקש ולהילחם על אמונות שפוגעות בהם? למה אין להיגיון סיכוי מול פחד? למה הרבה יותר קשה להודות בטעות מלתקוף את מי שמצביעים עליה? השכבנו את המין האנושי על הספה של ד"ר פינקי פיינשטיין, וקיבלנו דיאגנוזה: דיסוננס קוגניטיבי
המצב הסטטי והמייאש בישראל בלתי נתפס. איך? איך אבדה השפיות? מומחים, פרשנים, מדענים, אנשי רוח, גנרלים ומנהיגי מדינות שפויות בכל העולם – כולם עומדים מנגד חסרי אונים. איך?
ד”ר פינקי פיינשטיין, פסיכיאטר מומחה בעל ניסיון עשיר באבחון ובטיפול במצבים רגשיים מגוונים, שמוביל גישה טיפולית המעודדת ריפוי עצמי בהשראת כלים פסיכו-קריאטיביים, מצביע על “מסמר קטן” החבוי בנפש האדם, שאולי מסביר את השגעת הזאת. נא להכיר: הדיסוננס הקוגניטיבי…
כתבה בלעדית למנויי בראשית
להמשך קריאה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)
לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.
המאמרים בעיתון בראשית מעניינים מאוד. אני מנויה, נותנים ראיה רחבה על דברים שונים, למשל המאמר על ויקיפדיה ואיך משני ערכים או על למה בית ספר. זה גם סוג של עיצוב תודעה ועוד. אולם, גם כאן מציירים עולם קשה מנשוא. בלי להציע פתרונות. לעיתים אני שואלת את עצמי למה לדעת המון דברים ולחוש חוסר אונים מיכולת לשנות זה לא עוזר.
אי אפשר לפתור מצב לא רציונלי עם גישה רציונלית. זה למה אומרים לחשוב מחוץ לקופסה. אולי כדאי לכתוב וגם להציע משהו מעשי?
מזדהה מאד עם מה שכתבת. גם אני מנויה ואוהבת לקרוא את התכנים.
החוסר בהמלצה לפעולה יכול לתסכל,
ומצד שני להניע לחיפוש פעולה שמתאימה לי.
עם הסתכלות פנימה. עד כמה שאני רואה הפתרון יגיע מבפנים…
תודה.
משתמע מכך שנגזר עלינו להשאר לכודים בדיסוננס קוגניטיבי, הן אישי והן בקהילה, גם אל מול משבר קיצוני ש”מעיר” אותנו. הדיסוננס לא נעלם אלא רק משנה צורה, כי התשתית שאיפשרה אותו ממשיכה להתקיים.