אבא דור שני, ילד דור ראשון
פתאום ליד הדלפק של מקדונלדס, התמוטטה האמונה של הבן שלי במה שניסינו לבנות כאן במשך 75 שנה
שואה. איזו מילה. מסגרת לכל דבר שמתרחש מאז, אצל יהודים בעיקר. אתה רעב? שואה. מישהו הרביץ לך? הוא נאצי. אמנם לא כל מצוקה היא שואה אבל היא מיני-שואה. כל עוינות היא נאציות. וככה אנחנו מתנהלים בעולם, עם-הנצח, עם-בחירה, עם-שואה. כמו סבתא בישלה דייסה – נתנה שואה לזה, נתנה לזה ולמי לא נשאר? אין כזה. יש מספיק לכולם. מטאפורה זמינה לכל דורש, נקודת התייחסות שכולם יכולים להתמקם ביחס אליה, טיעון לכל דיון, כי בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית עומד יהודי נטוש וחבול. כמו הרגע ההוא שבו אופרה ווינפרי חילקה מכוניות-שואה, שואה לכולם.
ואני? אני דור שני חביבי. ביום השואה הסתובבתי בבית הספר כמו טווס, זה היום שלי. סביבי, תוך כדי שאני מהלך עם הילה מעל הראש, יכולתי לשמוע את הילדים לוחשים – תראו אותו, אבא שלו היה שם, בשואה, תנו לו כבוד, פלסו לו דרך.
והשואה באמת היתה שם. סיפור של דודות, של סבתות, נוכחות נפקדת. ובשואה ההיא אבא שלי היה ילד קטן ששרד בתוך כוך קטן וחשוך את המלחמה כולה. רעב, לבד. והידיעה שהיה פעם ילד כזה, שהוא אבא שלי, שהיה בתוך כוך קטן וצר בלי אבא ואמא ובלי אור שמש, הידיעה הזאת הסתובבה בנפש שלי. לא כתוכן מדובר, לא כסיפור מסופר בקול, אבל סיפור שסופר פעם והותיר חותם, כנראה לנצח.
מודעה
השואה היתה שם אבל גם לא. נוכחת כמשהו אבל שייכת במובהק לעולם אחר, לפלנטה אחרת, להוויה של שחור-לבן בארצות רחוקות וזמנים רחוקים, היתה ואיננה ותמיד באה עם הסגירה הברורה והשאננה – היה ילד כזה והנה הוא גדל וצמח וארץ חמדת אבות וזהו, לא יהיה יותר כי יש מדינה וצבא ומטוס וחייל. והניגוד היה ברור – כמו בשיר של יונה וולך – שם היו תמונות שחור-לבן, שם היה מרדף ומצוקה ובהלה ורעב וקור וטורפים. אבל כמו נגטיב של תמונה (מה עשית לנו טכנולוגיה שהעלמת את הדימוי הזה, כי איפה יש נגטיבים בכלל כשיש מצלמות בטלפון) – יש את פה. ופה יש מגדלים באיילון, ויום עצמאות, ושירת התקווה.
ידיעה שנשארת בנפש
מעט אחרי ה-7 באוקטובר החלטנו שאת הילד הקטן שלנו אנחנו מנסים איכשהו להשאיר מחוץ למשחק. אם יש פריבילגיה לשמור אותו מלדעת מה קורה וקרה בעולם – נתאמץ שזה יקרה. אז הוא יידע שיש מלחמה וקרו דברים אבל לא יותר.
ואז, באמצע איזו הפוגת מילואים הלכתי אתו למקדונלדס כדי להספיק לנצל את ההטבה למילואימניקים. ואז, במקדונלדס יקנעם, תוך כדי שאנחנו מחכים להמבורגר (אוקי, לא בטוח שזה השם הנכון לקציצה הספציפית הזאת, אבל יאללה) ולקרשים הזהובים שקוראים להם צ’יפס, הבן שלי ראה ליד הדלפק את המסך עם התמונות המתחלפות של החטופים. ואז, בתהליך של ילד קטן, התברר שידע שהיו חטופים אבל מה שהמם אותו זה תמונות הגברים שעלו שם. מה פתאום אבא, הוא אמר, הם טועים, אין סיכוי שחטפו כאלה, הם נראים חזקים, מי יחטוף אותם. ואז ידעתי, זה הרגע שהילד שלי נכנס גם הוא לעולם שבו הנפש יודעת שהיה שם רגע שבו אנשים חזקים נחטפו ולא היה מי שיעזור להם. והם חטופים עדיין.
ואז חשבתי על האח והאחות שלו, שהם מתבגרים בתקופה זו. והם, גם הם, יודעים שיש בעולם מצב שבו ילד ואיש נחטפים מהבתים שלהם מהמיטות וקבורים בתוך מנהרות חשוכות ואיש לא יודע ואיש לא מציל. הידיעה הזו נמצאת בנפש שלהם ואני יודע – זו ידיעה שהופכת כמו שקף שהיו שמים פעם על שקופית חיצונית אבל עוטפת הכל. ידיעה שנשארת בנפש.
אצלי הידיעה הזו היתה קיימת, אבל היתה כרוכה גם בפתרון, בסגירה שמבטיחה לעולם-לא-עוד, בפיצול ברור בין השחור והלבן שנשאר שם בעבר, בארצות רחוקות וקרות. הילדים שלי רואים את זה פה. במקביל להווה שלהם, בצבע, מתחת לשמש של ארץ לעולם-לא-עוד, במסכים של הטלפון שלהם. זה לא ה”אז ושם” שעזר לי לפצל, אלא ה”כאן ועכשיו”. והפיצול ההוא, שתחם וסגר את הידיעה על האופל האנושי, נמצא כעת אצל הילדים שלנו כאן וקרה בתוך המקום הזה, על שוטריו וחייליו וממשלתו; המבוגרים לא נתנו מענה, הגבול נפרץ, החומות נפלו, הגיבורים נפלו. והידיעה הזו, השונה מהידיעה שלי, מקשה שלא לחשוב על איזה דטרמיניזם בלתי נסבל, גלגולים של גלגולים של אפלה.
ואולי צריך לחדד עכשיו את הבית הקונקרטי. אם “ארץ חמדת אבות” איבדה לרגע אחיזה אז נאחז באדמה שיש לנו מתחת לרגליים, גם אם החומה נפלה. יש לנו את הדלת של הבית, וגם אם ה”בית” הגדול סדוק עכשיו יש לנו את הבית הקטן, שלנו. ויש לנו חיבוק, ויש לנו שמש לצאת אליה, אוויר לנשום, ריקוד לרקוד עם מוזיקה טובה בבלוטות’ בסלון, לתת ידיים, לבשל ולאכול, לרקוד שוב. ואחרי שנאחז בזה נצא להילחם עבור כל מי שאיבד בית ושמש ואוויר ואת האנשים שנתנו להם חיבוק. כי יש אהבה בעולם.
תגובות