רוץ, עגל, רוץ!

ישבתי לידו מרותקת בזמן שהוא סיפר לי את הסיפור הזה על עגל אחד קטן שיצא בעל כורחו למסע ארוך ומפרך מפורטוגל ועד לנמל חיפה יחד עם עוד אלפי עגלים.

אבל בניגוד להמוני העגלים האחרים, הוא לא נכנע להפחדה ההמונית שהמנגנון הגדול של תעשיית ה”משלוחים החיים” נוקט בה כדי לשלוט בקלות בעדר.

זהו סיפור על עגל אחד בודד, שחקן ראשי במרכז בימת חייו שחרג מהמוסכמה הקולקטיבית. אמנם (זהירות, ספויילר) בסוף המערכה הוא מפסיד את גופו ואת חייו הגשמיים. אבל רוחו ניצחה. 

הסיפור שלו מתחיל במרחק של 5875 ק”מ מאיתנו, חמש וחצי שעות טיסה. הוא נולד בחווה חקלאית בפורטוגל לאמא פרה שאהבה אותו וטיפלה בו. פרות ידועות בחוש אימהי מפותח ובטיפול מסור. 

הם חיו ביחד חסרי דאגות ומאושרים. העגל התחזק וגדל מיום ליום. למזלם, ממד הזמן לא קיים אצלם, הכאן והעכשיו הוא הזמן היחיד שנוכח והם היו בו ביחד. בזמן הלינארי שלנו בני האדם, כל מה שהוקצה להם זה שבוע. השבוע הראשון לחייו. עתידו של העגל היה ידוע מראש וקצוב בזמן. גורלו נחתם עוד לפני שהגיח לעולם.

ואמנם, כעבור שבוע, הוא הופרד מאימו, יחד עם עוד מאות עגלים בוכיים בני שבוע שהופרדו מאמותיהם. אלה גועים ומייליים, האמהות בוכות בכאב, אבל זה לא יקרה יותר. כוח הרבה יותר גדול מהם מנתב את נתיב חייהם. בני האדם.

מנגנוני ההפחדה עובדים היטב, הם נכנעים לגזירה הקשה ולא מתמרדים.

העגלים מופרדים מהאמהות ומועברים למחלקת פיטום עגלים, שם הם שוהים עד גיל חמישה חודשים. 

כעבור חמישה חודשים, הועמס העגל שלנו יחד עם מאות חבריו על משאית בדרך לנמל בפורטוגל. שוב אמצעי השליטה והפחדה פעלו את פעולתם, המון רב וגדול של עגלים מצייתים בעיוורון, רצים במסלול שהתוו עבורם, עולים למשאית, יורדים ממשאית ונדחסים צפופים ומבועתים בחושך, בבטן אוניה. 

הם גועים בבכי, זה מותר להם, אין דרך להשתיק אותם, גם לא במכות. כך שהם מתעייפים, מתנחמים בקרבת אחיהם ומנסים למצוא מקום לרבוץ בו, לעצום עיניים ולישון. 

ואז, תנודות האוניה, הצפיפות, המחסור באוויר צח. הם מקיאים ועושים את צרכיהם על עצמם. אין הבדל בין יום ולילה. בכל יום מתים כמה מהם. הם גוססים, חולים וחלשים. שרויים בגיהנום.

עד שלבסוף הטלטלות פוסקות. והכל נעצר. הם עומדים דרוכים ומצפים בפחד ודאגה למה שעוד עתיד לקרות. בחוץ, יש שקיעה יפה בנמל חיפה. אוניית המסחר ממתינה לתורה להיכנס לנמל ולפרוק את סחורתה. “משלוח חי ” נוסף של עגלים מפורטוגל הגיע. 

בארצנו יש ביקוש גדול לבשר טרי, הגידול המקומי לא מספיק לנו. אוניות עמוסות בבשר חי מפורטוגל ומאוסטרליה מגיעות אלינו, לספק את תאוותנו לעגל הזהב. מדי שנה מגיעים לישראל מפורטוגל ומאוסטרליה משלוחים חיים, של 100.000 עגלים ומספר דומה של טליים. בנוסף, נשחטים בשנה מעל 30000 עגלים מקומיים.

והנה הגיע הזמן לפרוק את הסחורה החיה. בחוץ מחכים להם מי שתפקידם לפרוק את “הסחורה”. הם לא עושים את זה בעדינות יתרה או בהתחשבות כלשהי ביצורים האומללים הנפלטים רועדים ומותשים מבטן האוניה. מכים בהם ללא רחם במוטות ודוחפים את כולם בכוח ובצעקות. העגלים המבוהלים מצייתים להוראות באופן אוטומטי, הם זזים בגוש אחד בבעתה, הפחד גובר על החולשה שבגופם. הביטחון היחיד שיש להם במצב כזה נובע מהיצמדות זה לזה, “כוח העדר”. ביטחון רגעי, מקסם שווא, אשליה. כי הם מובלים כצאן לטבח.

עמד העגל שלנו רועד יחד עם כל מי ששרד את המסע הזה. נצמד לפינה, מתבונן,לא ממהר לרוץ עם כולם. הוא דוחק את עצמו הצידה שוב ושוב, לא מאפשר “לנהר” העגלים הרצים 

בפחד לסחוף אותו איתם. והוא כמו בודק את האפשרויות. החושים שלו אומרים לו לא לרוץ עם כולם, שמשהו מאוד לא טוב מחכה להם שמה. עגל בודד אחד, מסתכל בעיניים פעורות, נחיריו רוטטים בפחד אבל, הוא עומד ומסרב לרוץ קדימה.

הפורקים מבחינים בו וניגשים אליו עם טקטיקת האלימות וההפחדה. זה עובד להם בדרך כלל מצוין, אבל לא הפעם. לא עם העגל הזה. הוא עדיין מסרב. יש לו שתי אפשרויות: הראשונה לרוץ מהר למסוף לכיוון המשאית, כך אולי לא יחטוף מכות. השנייה, לנסות לקפוץ מעל הגדר אל הים. הוא בוחר במסוף ומגיע אחרון למשאית, דחוק בשוליה. אבל ברגע שהמשאית מתחילה לנוע, הוא מתחרט ועושה משהו חסר תקדים במונחים עגליים: הוא קופץ קפיצה בלתי אפשרית גבוה באוויר מעל כל העגלים שלצידו, מעל המעקה של המשאית ונופל ממנה בשארית כוחותיו. בחזרה למסוף הבטון. עובדי משמרת הלילה בנמל עצבנים וחסרי סבלנות. יאללה שלו, מה יש לו לטמבל הזה? לא מתאים להם העיכוב הזה עכשיו “עגל זר “שמחליט לעשות עניינים ולהפריע למהלך התקין של העבודה. הוא מונע מהם לסיים משמרת וללכת הביתה לישון. הם שוב מכתרים אותו, ממש בכעס ומתחילים לסגור עליו. הוא מפחד אבל הוא לא נכנע לפחד. הוא יודע שהוא בסכנת חיים, מבט קצר על בני האדם עם המקלות בידיהם, והוא קופץ למים.

לפי ההנחיות והפרוטוקול אין להם ברירה, הם מוכרחים לנסות להחזיר אוותו. הוציאו סירה או שתיים מהנמל לחפש אותו במים. לא מצאו. עשו עוד כמה סיבובים בים, אין לו זכר. הניחו שטבע והגופה תימצא בבוקר. אין לו סיכוי לשרוד, מדובר במרחק שחיה של קילומטר עד החוף. ומה הסתבר? העגל שלנו יודע לשחות. שחה, ועוד שחה, והגיע לחוף. 

השעה היתה שעת בוקר ממש מוקדמת והחוף ריק מאנשים, זמן יפה של כמעט זריחה. רגע של שקט. הוא נרגע ונח כשרגליו דרכו על החול הרך. 

קרני השמש פגשו אותו וחיממו אותו. אמנם היה מותש ורעב אבל לראשונה מזה זמן רב, חופשי.

אט אט החל החוף להתמלא באנשים והוא כבר ידע בחושיו שהוא חייב לנוע הלאה. התרחק מהחוף, יצא לדרכו לעבר העיר, והעמיק לתוכה מבלי דעת. 

קולות ורעשים שאינו מכיר של אנשים, אוטובוסים, רכבים, צפירות, משטרה,

ו… השמועה נפוצה והתחיל מרדף בעקבותיו. הוא רץ הלאה, הלאה, למרות הפחד, החולשה והרעב. הוא רץ כמי שנלחם על חייו. כוחות לא מוכרים התעוררו בקרבו. הרוח שלו חופשיה עכשיו והחופש הזה מעניק לו עוצמה.

הוא לא רץ עם העדר, הוא לא מובל כצאן לטבח, הוא רץ וכולם בעקבותיו. הוא בראש החץ. שעתיים עמדו לו כוחותיו עד שכשל. ושוב גורלו נחתם. הוא קנה לעצמו חצי שנה נופת של חיים: נתפס, הועבר לפיטום. 

ומשם, כעבור ששה חודשים – נלקח אל בית המטבחים לשחיטה.

אני לא יודעת מה אתכם, לי אין ספק שהשעות הספורות שבהן הוא בחר ונלחם על חייו באומץ לב כנגד כל הסיכויים, כיישות חופשית, הן שוות ערך לחיים שלמים חופשיים. אין לי כוונה בסיפור הזה להטיף לאף אחד ולא לעצמי צמחונות או לטבעונות. רק להאיר ולעורר את תשומת הלב לצרכנות המוגזמת שלנו ולזכור שמשלוחים חיים הם אכן חיים. כאוכלי בשר, טוב שתהיה בנו הכרת תודה כלפי החיות המשמשות לנו כמזון. ובוודאי שחובה עלינו לנהוג בהן בחמלה וברגישות ולעשות הכל על מנת להפחית את סבלן. כל עוד הן בחיים, עלינו לדאוג לכך שנספק את צרכיהם ונדאג לרווחתם. 

אני מאמינה לגמרי שבסוף המסלול של המשלוחים החיים כשהעגל מונח בצלחת בצורת סטייק, תבשיל או קציצה, אנחנו אוכלים לא רק את בשרו, אלא גם את כל מה שנצבר בו במהלך מסע חייו.

קשה שלא להבחין בדמיון בין שיטות השליטה וההפחדה בעדר צאן או בקר לבין שיטות השליטה וההפחדה שמופעלות עלינו בני האדם על ידי הממסד השלטוני. למזלנו הטוב, לנו כבני אדם יש אפשרות לבחור להתעורר, לחקור, לאסוף מידע חופשי ולחולל שינוי. מי ייתן שנשכיל ברגע האמת לגלות את אומץ לב ורוח חופשית כמו אלה שנמצאו לעגל הפורטוגלי הקטן.