למה אנחנו כל־כך גרועים בכדורגל?

“אתה יודע מה ההבדל בין הבסיסי בתחום הספורט בין ישראל לרומניה?”, שאל אותי המורה שלי לספורט כשהייתי בכיתה ט’. “ברומניה אם הייתי נותן לתלמידים שלי משימה ספורטיבית כלשהי ויוצא מהאולם או מהמגרש לרבע שעה, כשהייתי חוזר הם עדיין היו עושים אותה, ללא כל השגחה. בישראל לא הייתי אפילו מעלה על דעתי לעשות את זה מהפחד של מה אני אמצא שם כשאחזור…”. 

אני זוכר את השיחה ההיא ויודע, היום יותר מאי פעם, למה הוא התכוון. 

בבלגיה חיים 11.5 מיליון תושבים; ביוון 10 מיליון; בדנמרק 6 מיליון; בקרואטיה 4 מיליון; באורוגוואי 3.5 מיליון; בליטא 2.5 מיליון; בסלובניה 2 מיליון. כל המדינות הללו הן מעצמות ספורט כדור: כדורגל. כדורסל. כדוריד. יו ניים איט. בוודאי נוכח כמות האוכלוסיה. בישראל מתגוררים 10 מיליון בני אדם, אז זהו. התירוץ שרווח פה במשך דורות שאין לנו פשוט מספיק היצע, חדל להיות רלוונטי. אנחנו כל מיני דברים – טובים יותר, רעים פחות – מעצמת ספורט אנחנו לא. יש כאלה שחושבים שאנחנו מעצמת ג’ודו. לא ניכנס פה לדיון אם זה נכון, נחכה עם זה לפעם אחרת. לפחות בתחושה, אנחנו יותר בענייני כדורגל. הכדורגל יקר מאוד לליבנו. 

מונדיאל, כל מונדיאל, מעלה תהיות, קושיות, שאלות. הן עולות גם ביציעים צעקניים, בפרלמנטים אפופי עשן או בארוחות שישי. למה הם כן ואנחנו לא? מה יש במדינות האחרות, בקבוצות האחרות, שאין בנו? למה מדינות דומות לנו מבחינת כמות התושבים ובתמ”ג (חלקן גם הרבה פחות בשני הנתונים) נמצאות בפסגת הכדורגל העולמי, ואנחנו מסתפקים ב… מסי? ואם למקד עוד קצת את העדשה: איך זה שארץ כמו יוון לוקחת אליפות אירופה (2004) ואנחנו בקושי חולמים על להגיע ליורו?

מה הן עושות נכון? איפה אנחנו טועים? זה גנטיקה? זה חינוך? זה תרבות? העדר כישרון? סדרי עדיפויות חברתיים? תפיסות עולם? מה לעזאזל הקטע? מה הסיפור שלנו? אם לא היה לנו כל כך אכפת, ניחא. אבל אכפת לנו. מאוד. והכדורגל יקר לליבנו. מאוד.

ואל תגידו לי: כדורסל. הנה, שם אנחנו מצליחים. אל תתחילו. כן, הכדורסל גם הוא פופולרי והוא יותר מצליח כמובן בזירה הבינלאומית, אבל הוא לא מגרד את רמת הפופולריות של הכדורגל. עובדה; במחזור ממוצע בליגת העל בכדורגל פוקדים את האיצטדיונים 60,000 צופים. בכדורסל 12,000. וזה לאו דווקא בגלל תכולת האולמות. אנחנו משוגעים על כדורגל. אוכלים ונושמים וחיים כדורגל. אז מה באמת הסיפור? מה בעצם הופך אותנו, הישראלים, לבלתי מסוגלים, בכל הקשור לענף ספורט שאין אצלנו שני לו מבחינת תשוקה? 

חזון. הכל מתחיל בחזון. ביעד. באופק. מה אנחנו רוצים מעצמנו? האם יש לנו מטרות? ואם יש כאלה, אז מה משרד הספורט עושה כדי להשיגן? מה עושות האגודות? מה עושה ההתאחדות? לעניות דעתי, התשובה המצערת היא: אין חזון. וכשאין חזון, אין כלום. לא רק בספורט, או בכדורגל הישראלי, זה בהכל. ב־2006 אמר מתיאס זאמר, המנהל המקצועי בהתאחדות הכדורגל הגרמנית: “אנחנו כותבים עכשיו תוכנית לבני 3 עד 6 כי ב־2026 הם צריכים לזכות בגביע העולמי”. 

התנהלות אגודות הספורט. בביצה המקומית שלנו, אגודות הספורט פועלות כמוסדות ללא כוונת רווח (מלכ”ר). לעומתן, בתי הספר הפרטיים לכדורגל הם בראש וראשונה עסק. כפועל יוצא מזה יותר ויותר עסקים פרטיים, שעל איכותם אין שום פיקוח מקצועי, עוסקים בהכשרת כדורגלנים – על חשבון האגודות. המדינה והרשויות לא יכולות ולא רוצות לקחת את כאב הראש הזה על עצמן. מה שאפשר להעביר למיקור חוץ, עובר. החיים קלים יותר: אין אחריות, אין דאגות. יש רק בעיה קטנה אחת: אין גם תוצאות. שר ספורט, כמו הרבה דברים אחרים במקומותינו, הוא פיקציה. כל שנה–שנתיים הוא מתחלף. מהפכות ניהוליות הן לא משהו שהוא מסוגל או רוצה לקחת על עצמו. אם יש קבלני מישנה בשטח שלוקחים על עצמם את העסק, מה טוב. זה קצת דומה לאיך שמשרד הרווחה, במקום שינהל את הרווחה, נהנה מכך שעמותות שונות ומגוונות לוקחות על עצמן את הדאגה למי שידם אינה משגת וכידוע, חלקן גוזרות על הדרך קופון נאה, שנכנס לכיסים הלא נכונים. 

אגודת ספורט גובה תשלום עבור השתתפות הילד במשחקים ובאימונים, ולכאורה משלמת באמצעותו למאמנים. השאלה היא אם זה באמת מה שקורה בפועל. אגודות ספורט פועלות תחת הרשות המוניציפלית. עקרונית אין מניעה שחלק מתשלומי הילדים ינותבו לאפיקים עירוניים שבינם לבין ספורט אין דבר וחצי דבר. וכך ילד או ילדה שאמורים לקבל צוות מאמנים, קבוצות עבודה קטנות, אימונים מנטליים, אמצעים טכנולוגיים, לאו דווקא יקבלו אפילו פרומיל מכל הגודיז האלה. 

חלק מהאגודות יודעות גם שהן אינן יכולות לגבות 100 אחוז דמי חבר. רישום לקבוצת כדורגל במרכז הארץ זה דבר יקר מאוד. 5,000 שקל בשנה. וזה רק עבור הזכות לשחק במועדון של העיר שבה אתה גדל. ישנם ילדים שבאים מבתים עם קשיים כלכליים. הפתרון האירופי: ההורים משלמים מעט, בחלק מהמקרים אפילו מעט מאוד. מחירים סמליים. את שכר המאמנים מסבסדת המדינה. למרבה הצער תגמול מאמני כדורגל בישראל נמצא בתחתית סולם העדיפויות. כדי להגיע למשכורת של חמש ספרות, מאמן נוער ישראלי ממוצע צריך לעבוד במקביל עם כמה קבוצות נוער, כולל סופי שבוע, שעות על גבי שעות. הוא פועל תחת מכבש לחצים שכולל מערכת חומדת תארים, שחקנים צעירים שלא תמיד סופרים את המאמנים שלהם, והורים חסרי סבלנות וסובלנות, כבוד או נימוס בסיסיים. ברור שלא כולם, אבל חלקם כאלה והם נותנים את הטון.

חינוך. חינוך מתחיל כמובן לפני כדורגל. בסוף, בסוף, בסוף – זה שם המשחק, כי חינוך גופני הוא התשתית. באופן כללי מדינת ישראל לא מתעניינת בספורט. בהישגים כן. בהישגים היא מאוד מתעניינת והיתה רוצה ללקט אותם בקלות וללא מאמץ ניכר. אבל מה לעשות שזה לא עובד ככה. מחקר שנערך ב–2017 מצא שתלמידי ישראל ממוקמים אחרונים מבין 41 מדינות מערביות (!) מבחינת נפח הפעילות הגופנית שלהם. בבריטניה, לדוגמה, מקבלים תלמידים ארבע שעות חינוך גופני בשבוע. בגרמניה שלוש, ושעה נוספת לשיעור שחייה בקרב ילדי היסודי. באוקראינה הוחלט ב–2015 להגדיל את מספר שיעורי החינוך הגופני במערכת משניים לשלושה בשבוע. בספרד – שלוש שעות. בבתי ספר בפינלנד (מדינה של 300,000 תושבים שעלתה לרבע גמר אליפות אירופה האחרונה בכדורסל) תלמידים עושים פעילות ספורטיבית של כמה דקות לפני כל שיעור, בכיתה, כדי לשמור על כושר, רעננות ובריאות. ובישראל? שעתיים לימודיות בשבוע (שעה וחצי סך הכל. 45 דקות לשיעור). ומה לגבי שיעורי ספורט בתיכון? הם בכלל בגדר שערורייה. במערכת הם משובצים, והם גם מתקיימים, אבל התוכן שלהם ממש עלוב: שלושה סיבובים במגרש או באיצטדיון, משחק כדור שמעניין את המורה פחות מאשר את התלמידים, ומבחן בגרות שכולל ריצה של 12 דקות, כפיפות בטן ופוש–אפס. ממש כמו לפני 50 שנה. דבר לא השתנה. פאתטיות באצטלה של כיסוי תחת ושעמום קיומי.

ואם אלה הם הנתונים, אז אין ברירה אלא להגיע למסקנה: המערכת רואה בספורט סרח עודף. תופעת לוואי. מורים לספורט נמצאים בתחתית שרשרת המזון. אם היינו מתייחסים לספורט ברצינות היינו לומדים אותו ברמה עיונית (היסטוריה, פיזיולוגיה, אנטומיה, פיזיקה של הספורט). מעשית היינו דואגים לכך שזה יקרה לפחות 5 שעות שבועיות והיינו מקפידים על כך שלא יהיה יום שבו תלמידים לא עושים ספורט בין כותלי בית הספר.

טכנית זה לא באמת נורא מסובך להכניס את זה גם לישראל, אבל צריך מודעות. צריך חזון. ומודעות ספורטיבית אינה עומדת בראש מעיינינו בלשון המעטה. הרבה יותר מעניינות אותנו סוגיות כמו חוק הלאום, מאבקים פוליטיים וסופגניות. 

אני יודע, חשוב לא לעשות הכללות, למרות שזה כיף. ברור שיש הרבה מורות ומורים מצוינים לספורט בישראל. אבל יש גם פחות. השאלה היא ברמה הערכית: כמה המערכת מתעניינת בשיעורי ספורט אם בכלל. כמה חשיבות היא מייחסת להם. כמה היא משקיעה בהם. “קחו כדור” הוא משהו שרוב תלמידי ישראל לדורותיהם שמעו לא מעט ומכירים היטב, אבל בזה פחות או יותר מסתכמת ההשכלה הספורטיבית שלהם. 

מתקנים ומשאבים. כן, אני יודע, הוקמו פה בשנים האחרונות כמה איצטדיונים מכובדים ביותר כמעט בכל קנה מידה: סמי עופר. טרנר. טדי המשופץ. בלומפילד המשופץ. אם המושבות. נתניה. ועדיין קבוצה בליגת–על כמו חדרה למשל מארחת בנתניה, שלא לדבר על המב בליגות הנמוכות יותר. השאלה הרלוונטית בתחום המתקנים היא איפה אנחנו עומדים מבחינת כמות ואיכות ביחס לכמות המשתמשים. בשנת 2010, אחד מכל 170 תושבים בישראל היה כדורגלן רשום. לצורך ההשוואה, בסלובניה, חמישית מכמות התושבים – אחד מכל 66 תושבים – רשום בפיפ”א. בישראל, על כל מגרש כדורגל ראוי שיכול לארח משחקים ישנם 230 שחקנים ו–10 קבוצות ילדים, נוער ובוגרים. מכל מגרשי הכדורגל הפעילים בארץ, רק 79 מוארים לטובת אימונים ומשחקים. כלומר, בחורף, 140 מתקני האימונים אומרים לילה טוב בשעה 17:00. 

לפני חמש שנים מירי רגב, שרת התרבות והספורט לשעבר, עצרה את תוכנית המתקנים ל–2020 לאחר שזו לא עמדה ביעדים, והכריזה על הקמת תוכנית חדשה לעשור הקרוב (2017 עד ל–2027), בעלות של יותר מ–3 מיליארד שקל. במשרד הצהירו כי יפעלו להקים 100 מגרשי כדורגל, לשפץ עוד עשרות קיימים ולהוסיף להם תאורה. זה לא קרה. מ–2017 עד ימינו נוספו רק 30 מגרשים ו–15 שופצו. רגב לא אשמה. היא סך הכל עוד חוליה חולפת בשרשרת של חובבנות, שרלטנות וחוסר רצון ויכולת להתמודד עם נושאים ברומו של כדורגל.

בניית אופי השחקן. ביוגוסלביה (לשעבר) ובמקומות נוספים ביבשת, ילדים הלומדים בכיתות עד ח’, שרוצים לשחק כדורסל, כדוריד, או כדורגל חייבים לשלב בין שלושת התחומים הללו. הגישה המקצועית שם טוענת שעל מנת שאותם ילדים ישפרו יכולות מקצועיות, קוגניטיביות, קואורדינטיביות, אתלטיות, פיזיות ואת התפיסה המרחבית שלהם, הם צריכים להתאמן בשלושת התחומים במקביל. רק אחרי כן, עם סיום כיתה ח’, הם מנותבים שחקן שחקן למקצוע המועדף עליו. ואכן, מחקרים הראו שכדי לקבל “שחקנים שלמים” בענפי כדור יש לחשוף אותם בגילים רכים (א’–ד’) לענפים שונים ככל האפשר כדי למקסם את יכולותיהם. אלא שבאגודות ספורט שונות ברחבי הארץ לא שמעו על כך. מחלקות הכדורגל, הכדורסל והכדוריד נאבקות זו בזו כמו במשיכת חבל אחרי כל ילד וילדה. במקום לשלב בין הצדדים השונים כדי לייצר תשתית אתלטית ספורטיבית ראויה ובריאה יותר, ילדים נקרעים לפעמים בין מאמני הכדורסל והכדורגל שלוחצים עליהם ועל הוריהם לבחור מוקדם ו”נכון” את התחום שלהם. 

מדובר בעומס מנטלי מיותר, וההתמקדות המוגזמת בענף ספציפי מחבלת בסיכוי של הילדים הצעירים להפוך לאתלטים שלמים. חישבו על ילדה או ילד בכיתות ה’, ו’, הנאלצים לבחור בין שני תחביבים מאוד אהובים. למה הם לא יכולים לשחק כדורסל בקבוצת הקטסל וכדורגל אחרי הצהריים ובהפסקות? המודל היוגוסלבי הוכיח לאורך שנים רבות שאין שום סיבה לבקש מהם לבחור. אבל אנחנו מסרבים ללמוד מניסיונם של אחרים. כל מי שראה פעם את הסנטור הסרבי, ניקולה יוקיץ’, (אחד הכדורסלנים הטובים בעולם כיום), מקפיץ כדור על רגל כאילו הוא בחימום באולד–טראפורד יכול להבין את המשמעות הקריטית של חשיפה מרחבית לענפי כדור.

הכדורגלן הישראלי. המוניטין שלהם בשפל. אין ויכוח על כך. ככה זה כשהתשתית שעוטפת אותך היא פשוט לא רצינית. ואני אומר לכם, זו לא אשמתם. זה כמעט כמו להאשים את הש.ג. באירופה התפיסה העקרונית גורסת שכדורגל (כמו גם כדורסל או כל ענף כדור אחר) הוא מקצוע לכל דבר ועניין. כמו עריכת דין, הנדסת תוכנה או אפייה. רבים מתחנכים באקדמיות מיוחדות מגיל צעיר. המועדון מקיים שגרה מוקפדת של אימונים ובנוסף יש לו שליטה כמעט מלאה על אורח חייהם של השחקנים: על שעות השינה, על הדיאטה ועל אינסוף פרמטרים הכרחיים נוספים. תארים בגילאים הצעירים כמעט לא רלוונטיים (רק אצלנו כולם רודפים מוכי אמוק אחרי תארים). המודל האירופי הוא בראש וראשונה ייצור שחקנים שיתאימו לבוגרים. אם תשאלו מאמני נערים ונוער בישראל, בשיחות סגורות, מה יותר חשוב מבחינת המועדון שבו הם מועסקים: תארים או קידום שחקנים, חלקם יגידו “כן, על הנייר מדברים איתנו על קידום שחקנים לבוגרים, אבל זה רק על הנייר”. הם יודעים שתארים הם מה שיקנה להם שקט ודלק להמשך העסקתם. מאמנים במחלקות נוער מקבלים משכורות מגוחכות ביחס להשקעה שלהם, ובמשך רוב הקריירה עוסקים בכלל בהישרדות כלכלית הרבה לפני כל דבר אחר. לרדיפת התארים (הן של המאמנים הן של הורי השחקנים הצעירים) יש להוסיף את האופי הישראלי כשלעצמו שאינו פוסח גם על השחקנים. והאופי הזה מכיל שלל תפיסות יסוד בעייתיות ומוכרות כגון – אני ואפסי עוד, נביא את המכה, זבנג וגמרנו, יהיה בסדר, סמוך, ושאר פנינים. 

“בגיל 16 אנחנו מצליחים לנצח נבחרות אירופיות, אבל זה לא בהכרח טוב”, אמר בראיון עיתונאי לפני עשור, איציק בן מלך, מייסד ומנהל היחידה לספורט הישגי בישראל. “בזמן שאת השחקן הישראלי הצעיר מלמדים טקטיקה ואיך לנצח, השחקן האירופי מבסס את עצמו כספורטאי וככדורגלן טוב יותר. זה עוזר לו לבנות את היכולות שלו למעבר לבוגרים”, הוסיף בן מלך, שהוא גם מנהל היחידה לרפואה ומתודיקה בספורט ומנהל בית הספר להסמכת מאמנים ומדריכים במכללה האקדמית וינגייט. לדבריו “הניצחונות בנוער עלולים לפגוע ביכולות ההישגיות לטווח הארוך כדי להגיע להישגים לא חשובים בטווח הקצר. אם הספורטאי עובד עם דגש גדול על טקטיקה בגיל נערים־נוער הוא יהיה יותר טוב ממקבילו האירופי. אבל מבחינת היכולות הטכניות, הקואורדינטיביות, הגופניות, הוא לא מקבל את הבסיס הרחב. ועל זה הם בונים את ההצלחה כבוגרים”.

המודלים האירופיים המוכרים לנו רחוקים מרחק עצום מדפוסי העבודה הישראליים, ונכון שגם הם בראש וראשונה כלכליים. נטו כסף; שחקן שיעלה לבוגרים יקבל חשיפה, וסיכוייו להימכר בגיל צעיר למרבה במחיר גדלים. אבל התפיסה העקרונית שלהם ושל כל המכלול הזה מבטיחה התקדמות מקצועית מהירה יותר, כשמטרה אחת עומדת לנגד עיני השחקן והמועדון – להבטיח שהוא ייצא לעולם הבוגרים בשל ומוכן, כדי לקבל במה ראויה בליגות הגבוהות וכמובן להימכר בגיל יחסית צעיר. 

פיתוח אישיות לספורט תחרותי. לפני שהמונדיאל האחרון יצא לדרך, ד”ר מרק ורטהיים, מומחה בעל שם עולמי לפיתוח כישרונות, הסביר שבאירופה בראש וראשונה נבדקות יכולות הקואורדינציה הנרכשות והנלמדות באימונים. בישראל הכושר הגופני עדיין עומד במרכז המבדקים לצעירים כקריטריון מוחלט, ללא התייחסות לכך שבכל גיל יש גורמים אחרים שיש לטפח, על מנת ליצור התפתחות עתידית טובה. באופן כללי, המבט האירופי רחב יותר וגם הרבה יותר יסודי. שילוב קואורדינציה וחשיבה תופס חלק משמעותי בכל אימון. בסיס גופני רחב ויציבות רגשית נוצרים כתוצאה מכך ואי אפשר להפריז בחשיבותם. כישרונות ספורטיביים זקוקים בדיוק לזה על מנת למצות את הפוטנציאל שלהם.

בגרמניה, למשל, ברור לכל מאמן כי הסיכוי שיגדל את ליונל מסי הבא הוא אפסי, ולכן חשיבות הלימודים מבחינתו עולה על העיסוק בכדורגל. המאמן והמועדון נמצאים בקשר מתמיד עם בית הספר, ואם הספורטאי מתדרדר בלימודים על המאמן למצוא את הדרך המתאימה לשפר את הישגיו. בישראל ברוב המקרים המאמן לא מיודע בכלל במצב הלימודי של חניכיו, ואין כמעט קשר בין האגודה לבית הספר של הספורטאי. באקדמיות אירופיות שונות, ובמיוחד בגרמניה, מעמידים לרשות הכישרונות הצעירים את הידע החדשני ביותר לפיתוח גורמי ההישג ולפיתוח אישיות לספורט תחרותי והישגי, כך שאין צורך באימונים אישיים מחוץ למועדון. בישראל ההורים הם אלה שמחפשים מאמן אישי לקידום הילד מחוץ לשעות האימון במועדון. באירופה לרוב אין חוזים כספיים לצעירים, כי התגמול מצוי בתמיכה שתינתן לו במועדון ולא בכסף לחשבון האישי. שחקנים מיוחדים זוכים לקבל השכלה ספורטיבית וייעוץ וליווי מקצועי לקריירה שהם מפתחים, ובעיקר מוקפים באנשי מקצוע שונים. זוהי מערכת תמיכה ומעטפת שלמה. בישראל הנטייה היא בגיל 15 להחתים כישרונות על חוזים אישיים, בתנאים כספיים ארוכי טווח.

הורים של כישרון ישראלי חשים מאותגרים או מבולבלים מפני שאינם יודעים כיצד להתמודד עם ילדם, ואף גורמים לעתים נזק לילד בציפיות העצומות שלהם ממנו. הם ניזונים מעיצות ומהמלצות, בעיקר של הורים אחרים שפעלו גם הם כך בתורם. הילד נזרק לתוך מרחב שבו הוא רואה את עצמו “מסי” או – שום דבר, גישה שהיא כמובן הרסנית ביותר. במערכת האירופית, מלבד סיפוק התנאים להתפתחות הכישרון על ידי המועדון עצמו, ההורים מקבלים מידע שוטף על התהליך, על חלקם בו, ובכך הם שותפים מלאים לקידום הילדה או הילד שלהם לעבר עתיד ירוק. 

ובכל זאת, ועל אף כל האמור לעיל, תמיד יש שביב של תקווה: במונדיאל האחרון השתתפו 32 נבחרות. במונדיאל הבא ייקחו חלק כבר 48. תיאורטית, הסיכוי שלנו גדל.