רוח טובה בימים רעים

אמא שלי אומרת שזה כנראה עניין גנטי שמדלג על דור ושירשתי את זה מסבא שלי, אבא שלה. גם הוא סבל מאותה לקות: אופטימיזם כרוני, טרמינלי ואקספוננציאלי. היה לו אפס עניין בדרמות וצרות, ולמרבה החן זה היה הדדי. בגיל 60 ומשהו הוא הלך לראשונה לרופא. רופא שיניים. הוא התעלף על המקום. ולבסוף כשהגיע זמנו, הוא עזב את העולם הזה בדיוק כפי שבילה בו את רוב ימיו: סבתא שלי פטפטה איתו במטבח. הוא התבדח וצחק. היא הסתובבה לרגע, וכשפנתה אליו שוב הוא כבר היה מת, חיוך גדול על שפתיו.

לא מעט לקויות מעוררות סימפטיה או לפחות חמלה בקרב הבריות. לא זו. ובצדק, אגב. כי הלקות של בני מיננו כל כך חמורה, שאנחנו אפילו לא יודעים שהיא לקות. ואדגים, בלי הנחות, בלי עידון ובלי קוסמטיקה: לפני כמה שנים נהגתי באוטו הכחול האהוב שלי בדרכי להעביר סדנת סושפבוע במדבר. לפתע קצת לפני קסטינה האוטו חירחר וחירקש ופירקש והעלה עשן ואז, כשבקושי הצלחתי לרדת לשוליים, הוא נדם. אפילו עבור בור מכני שכמוני האבחנה היתה ברורה: הלך המנוע. עכשיו צריך להזמין גרר, ולהבין איך אני מגיע לסדנה במדבר בלי אוטו, ואיך אחזור הביתה, ואיך לעזאזל אקנה אוטו חדש. בעודי יושב וממתין לחילוץ, פתאום משהו נצנץ בין השיחים. ניגשתי והרמתי: מצת צהוב, מהסוג הפושטי ביותר. לחצתי עם האגודל, להבה קטנה נדלקה ואני זרחתי מחדווה: זה כנראה יום המזל שלי, מצאתי מצת!

כל ניתוח לוגי של הסיטואציה יוביל לאותה מסקנה: שאני אידיוט ולא ברור איך שרדתי עד היום. אבל גבירותיי המושבעות ורבותיי הסנהדרין, הרשו לי להציע מחשבת כפירה: החיים הם לא צפרדע-מעבדה שצריך לנתח, אלא רצף של רגעים שכל אחד מהם הוא נצח, לכל אחד מהם משקל אינסופי. אז היה הרגע שבו המנוע הלך. נכון. ויהיה הרגע שבו אצטרך להתארגן על אוטו אחר. אבל בין שני הרגעים האלה יש עשרות אלפי רגעים אחרים, ואני יכול לבחור אם להקרין על כולם את שני הרגעים השרירותיים הללו – אחד מהעבר ואחד מעתיד מדומיין – או לחיות כל אחד מהרגעים הבאים בפני עצמו, אינשאללה גם להנות, אולי אפילו למצוא מצת משומש במצב טוב.

יש מי שיטענו שתופעת לוואי בלתי נמנעת של הלקות הזו היא חוסר אחריות. הייתי יכול לטעון שדאגנות וראיית שחורות היא חוסר אחריות מהסוג המזיק ביותר אבל אנחנו מספיק מפולגים גם ככה, אז אבחר דווקא להסכים חלקית: נכון שאני נכלל סטטיסטית באוכלוסיית הסיכון של הבלתי-אחראיים, ולכן אימצתי לי כמנטרה (גם אם באיחור אופנתי) את הפתגם הבדואי “סמוך על אללה, אבל קשור את הגמל”. אופטימיזם לא פוטר מהכרה בבעיה או מטיפול בה. הוא רק בוחל בכל הדרמה והמרמרה שמסביב. במקרה הנדון הכרתי וטיפלתי: צלצלתי לגרר, ארגנתי לי טרמפ. ואז שחררתי. ואז מצאתי מצת ושמחתי. ובהמשך, בדרכם הערמומית של החיים, הסיפור עם האוטו הוביל לסיפור אהבה נהדר של קיץ אחד, שלא היה מתרחש לו הייתי נשאר תקוע בין שני הרגעים ההם.

באביב כל הסימפטומים שלי מחמירים. זה כמו לתת לאלכוהוליסט לעבוד ביקב. עם כל הפריחה והצבעים והפרפרים וחיזורי החיות וריקודי האור בין הענפים – אני לא מבין איך אנשים מגייסים את הכוחות לדאוג מול כל יפעת החיים הזו. כלומר ברור שאני מבין את הכותרות, ומסכים עם חומרתן. אבל דאגה ויאוש לא רק מזיקות לעור הפנים, אלא הן פשוט אסטרטגיה מחורבנת. הן לא התמודדות עם המציאות אלא בריחה ממנה. כל אחד ואחת יכולים, על פי חושיהם ותפיסותיהן, לזהות סכנות אפשריות: דיקטטורה, פוסט-הומניזם, מלחמת אחים או חלילה השפלה של ישראל באירוויזיון. ואז אני יכול להגיד אוי ואבוי עוד שניה אני שפחה, גוועלד תכף אני אנדרואיד של שוואב, אמא’לה כולנו עוד רגע נהרוג אלה את אלה במקלות ואבנים. במילים אחרות, באותו רגע סימנתי לי יעד בווייז. אמנם יעד שאני מתעב ופוחד ממנו, אבל סימנתי אותו וכל הרגעים הבאים בחיי מושפעים ממנו ומובילים אותי אליו במסלול התנגשות בלתי נמנע.

אבל יש אופציה אחרת, כאמור, סוד שעובר מדור לדור (ומדלג על דור). ראשי התיבות של האופציה הזו הם: זיב”י (זה יהיה בסדר ידידיי) והיא עובדת ככה: אדם מזהה את הסכנות לפי מיטב חושיו ותפיסותיו. הוא לא ממצמץ, הוא לא מסיר מהן את העיניים, והוא אומר להן בקול עולץ: זיבי. אני לא אהיה שפחה, אני אהיה אמזונה פראית; אני לא אהיה אנדרואיד אלא קליידוסקופ שמשתנה בכל שנייה ושאי אפשר לכמת בשום טבלת אקסל; וזיבי: כשאפגוש מישהו אני לא אנסה למיין אם הוא איתי או נגדי במלחמת האחים שבראש שלי, אלא פשוט אפגוש אותו.

עכשיו; אם אני רוצה להפגין זה כמובן נהדר. יש אינספור דרכים להפגין, ממצעדים בקפלן דרך סירוב אזרחי דרך פוסט בפייסבוק ועד רביצה על הספה בבית שגם היא אמירה. אפשר אפילו לטעון שכל רגע בחיים, כל בחירה, הם סוג של הפגנה. אבל ככל שאני מבין, בסופו של עניין יש רק שני סוגים של הפגנות, רק שני סוגים של בחירות וההבדל ביניהן הוא מה היעד שסימנתי לי בווייז.

אין שום יאוש בעולם

נכון שבכל סיפורי הערפדים והרוחות הרעות מה שמגרש אותם הוא שום?

אז האמת היא שזאת ממש הגזמה. כי בשביל שזה יעבוד חייבים שום טרי.

האביב הוא עונתם של השום הטרי והארטישוק, ולכן לא פלא שהוא גם עונתו של האופטימיסט הטרמינלי. שום טרי הוא אצבע משולשת בעיניו של השטן. הוא תזקיק של חיות עזה שמתפרצת מתוך אדמת החורף. עדין אבל מתפוצץ מטעם, מתוק וגם חריף, רך ועסיסי אבל לא פראייר של אף אחד. אני אוהב לפזר את הפרחים שלו בסלט, ובאביב אף מאכל הוא מבחינתי לא תירוץ לוותר על קצת שום טרי. או הרבה. פעם שמעתי את אייל שני אומר שהוא מסרב להשתמש בשום מחוץ לעונה כי זה חילול קודש. אני מבין את הסנטימנט, אם כי כשלעצמי אין מצב שאשרוד חודשים ארוכים ללא תזכורת, גם אם יבשושית משהו, למה שמצפה לי באביב הבא.

כשהייתי ילד חייתי כמה שנים בקרית גת. מדי אביב, כל מרפסות השיכונים בשכונה היו מתקשטות בצלמיות יפהפיות של שום טרי: צמה ירוקה, צוואר בהיר, ראש סגול עז. אלות אביב, תוצרת המאמות שמשמרות כך שום לכל השנה. בעונה הזו אתה מתהלך ברחוב ואין לך שום סיכוי להישאר בתוך הסרט שבראש שלך. הניחוח הזה מתנחשל לו באוויר כמו בסרט מצויר, מתגנב לנחיריך באדוות צלולות, מתבל את נשימותיך ומבלבל את מחשבותיך. צא מהסרט, לוחשות לך אלילות סגולות-ירוקות מכל מרפסת, אין שום יאוש בעולם כלל וכלל.

לפני שנתיים תפסתי איזה וירוס, לא יודע אם שמעתם עליו, לא חשוב שמות, אבל תופעת לוואי שלו היתה שנעלם לי חוש הריח. תופעה מעניינת, ואני חייב לומר במאמר מוסגר שמעולם לא חשבתי שאדם יכול ככה להתגעגע לריח של הפלוצים שלו. בכל אופן ובלי קשר, מבחינתי לחיות בלי חוש ריח זה כמו להיות זומבי, אבל למזלי ידעתי בדיוק מה התרופה נגד זומבים. אלת האביב. לקחתי שן שום, חציתי אותה לאורך, קירבתי לנחיריים – ולא הרחתי כלום. עצמתי עיניים והעליתי בזיכרוני את הספגטיני אליו-אולי שאכלתי בסאן ג’מיניאנו. העליתי באוב את המרפסות מקרית גת. העליתי את הפעם הראשונה שטעמתי שום אפוי, מרוח על לחם שחור. זימנתי את זכר ממרח הסקורדליה היווני, שהוא בעצם מין חומוס שעשוי משקדים ושום. עדיין לא הרחתי כלום, אבל כן עלו לי הבלחות של זיכרונות ויזואליים ורגשיים שהתלוו לחוויות הללו. הרגשתי שקולטני הריח שלי בתרדמת, שהיכולת שלהם לשדר אינפורמציה לתודעה שלי טושטשה, ושכמו עם היפהפיה הנרדמת צריך להעיר אותם בנשיקה.

אז הכנתי ארטישוק, ואת מטבל הבית המשפחתי שלנו: המון שום קצוץ עם לימון, שמן זית מלח ופלפל. התמסרתי לריקוד החיזור הנהדר עם הפרח הזה, גם הוא סגול-ירוק, מעגלים עדינים של משחק חושני ומעגלי עם העלים, כל עלה עובר טקס הטבלה בשום הטרי הקצוץ, בלי למהר, עד שאכבוש את לב הפרח.

למחרת בבוקר התעוררתי והדבר הראשון שהרחתי היה הפלוץ שלי.

מצב הרוח האנושית

ויש גם דבר קטן ונפלא שנקרא פרופורציות, והוא טוב כמעט כמו שום נגד מלודרמות שחורות. בתרבות שלנו פרופורציות הן חיה נכחדת כי הן פוגעות ברייטינג ובמפלס החרדה הרצוי. לכן כל שפעת היא סוף העולם (לא רק הקורונה, שפשוט הצליחה מעל למצופה; זוכרים את שפעת העופות, או החזירים, או האבולה?), כל רודן קטן ומשופם הוא היטלר, כל קונפליקט הוא מלחמה וכל מלחמה היא שואה. ולכן אפשר לחשוב שאנחנו חיים בתקופה האפלה ביותר שאפשר להעלות על הדעת ושמכאן אין לנו תקומה.

אבל המין האנושי הוא לא פראייר, ועם כל הכבוד לבן-גביר או לדאבוס ידענו כבר כמה תקופות אפלות הרבה יותר. נגיד האינקוויזיציה. נגיד העבדות. נגיד הנאציזם. נגיד מסך הברזל הקומוניסטי במזרח אירופה. נגיד הדבר השחור. נגיד אופנת שנות השבעים. זוועות מקפיאות דם ששלטו ביד רמה ואבסולוטית, ומי שחי באותה תקופה בוודאי התקשה מאוד לראות איך זה יכול להתהפך והאם זה בכלל יכול להיגמר. אבל הרוח האנושית היא כמו שום: במוקדם או במאוחר האביב שלה מגיע, למרות שרק לפני רגע קוסמי אחד היה פה חשוך וקר וסוער.

אנחנו חיים בתקופה שהיא מצד אחד לא הכי סימפטית, ומצד שני ממש לא סוף העולם. לנפנף בדגלי חידלון זה להיות כמו נתניהו שהכתיר בזמנו את הווירוס שהרדים לי את האף “נגיף קץ האנושות”. העובדה שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים עכשיו לקום, לצעוד שתי פסיעות אל הכיור, למזוג מהברז מים לכוס ולשתות אותם בלי לחשוש שנמות ממלריה אומרת שאנחנו חיים גם באחלה תקופה. העובדה שלמרות שמסכסכים בינינו יותר מאי-פעם עדיין אין פה באמת מלחמת אחים (ואם אתם לא מאמינים תפסו שיחה עם חבר מיוגוסלביה לשעבר) מדברת לזכותנו. אנחנו לא פראיירים.

אבל קשור את הגמל

במילים אחרות – זה נכון שהרוח האנושית לא פראיירית, אבל אי אפשר פשוט ללכת לישון ולהגיד הרוח האנושית תעשה את שלה, כי הרוח האנושית זה אנחנו. מה שנעשה זה מה שהיא תעשה, אם נישן גם היא תישן. ומה שיש לעשות בתקופה הזאת, בלי קשר לשום מעשה אחר, בלי קשר להשקפה פוליטית או גישה משפטית או תפיסה אקלימית, זה להיות בני-אדם. כמו עם חוש הריח הרדום, להעיר את הרוח האנושית, קולטן אחר קולטן. לא לתייג אף אחד, לא למחוק את האנושיות של מי שסביבנו על פי איזו קבוצת השתייכות קולקטיבית, ולא לסגת לדחפי ההישרדות של מוח-הלטאה אלא לראות בני-אנוש, כל אחד יקום שלם של פרדוקסים ושכבות ורגשות.

השבוע בשעת צהריים הגעתי לחניון בתל-אביב כדי לצאת לאסוף את הבת שלי מבית הספר שאי-שם במחוזות פרכור. את האוטו שלי חסם רכב אחר, עניין שבשגרה בחניון הזה. לשומר היה מפתח, אבל הרכב סירב להגיב ולא הניע. הוא ניסה שוב ושוב, עוד מישהו ניסה לייעץ, ונאדה. דייגו כלבי הנאמן בוהה בחוסר סבלנות מהחלון האחורי, אני מציץ בשעון ומבין שאם לא אצא ברגע זה כבר אאחר. אני יוצא מהאוטו והשומר מסביר לי את הבעיה. הוא נזכר שיש לו את מספר הטלפון של בעל הרכב. מצלצל אליו. כעבור כמה דקות הוא מגיע, איש בשנות השישים, נראה קצת נבוך. אבל גם הוא לא מצליח להניע. הוא מצלצל למוסך שלו. המוסכניק נותן כל מיני עצות, אבל נראה לי ששום טרי היה עוזר יותר. האוטו לא מגיב. אנחנו מגיעים למסקנה שהסוללה של המפתחות נגמרה (זה מהמכוניות שלא יכולות להניע סתם בסיבוב מפתח, רק עם אות אלקטרוני, והידד לקדמה). בשלב הזה האיש הולך לרחוב הסמוך למצוא חנות סלולרים בתקווה שתהיה להם סוללה מתאימה, ואני מתקשר לבת שלי ואומר לה לגשת לבית הקפה הסמוך ולהתחרע על שוקו ועוגיות עד שאגיע. כעבור כמה דקות האיש חוזר, מיוזע ומתנשף, מנסה את מזלו, והנה פלא: הרכב חוזר לחיים ומניע. הוא מזיז אותו קצת, ו-40 דקות אחרי תחילת האירוע אני יכול לצאת. בדרכי החוצה מהחניון אני פותח חלון ואומר לשניהם תודה וביי ויום טוב.

עד כאן הכל נורמטיבי וטריוויאלי, נכון? גם אני חשבתי ככה, כלומר בכלל לא חשבתי על זה. אבל ברגע הזה, כשפתחתי חלון והודיתי להם, קרה דבר מוזר ומכמיר לב מאוד: הם היו בהלם. הם היו בטוחים שאני פותח חלון כדי סוף-סוף להתפוצץ עליהם. מבחינתם הסיבה היחידה שלא עשיתי את זה קודם, שלא צרחתי על השומר שיחזיר לי את הכסף, שלא צווחתי על בעל הרכב שבגללו הבת שלי נטושה בערבות פרדס-חנה, היא שהתאפקתי מטעמים אסטרטגיים אבל עכשיו אני יכול סוף סוף לשפוך עליהם את כל החרא שלי בלי שדרכי תיחסם. במקום זה הם שמעו שלום ותודה. אז הם הרעיפו עלי תודות ותשבוחות והילולים כאילו אני הבאבא-סאלי, אבל אני הרי בכלל לא עשיתי את זה “בשבילם”, זה היה הכי בשבילי. בסך הכל היו לי שם דקה אחת של באסה על שהתוכניות שלי השתבשו, ו-39 דקות נחמדות למדי.

אחרי שאספתי את בתי המבסוטה ממאורת הסוכר וגמרנו לעשות קניות, היא הלכה להחזיר את עגלת הסופרמרקט ואז אישה עצרה אותה ושאלה אם היא יכולה פשוט לתת לה מטבע של 5 שקל תמורת העגלה. בטח, אמרה הבת שלי. האישה התחילה לפשפש בארנקה. “סליחה סליחה המטבע מתחבא לי”, היא התנצלה. אין בעיה, השיבה הנערה. ואז המטבע כנראה החליק לה מהארנק לתוך התיק, והיא נכנסה למצוקה יותר עמוקה. “אני ממש מצטערת” היא מלמלה, מפשפשת בתיק בבהילות הולכת וגוברת עד שנמצא המטבע הסורר. “אלף תודות לך”, היא אמרה, “ושוב תודה. את ילדה טובה. סליחה”. והלכה, כולה נבוכה עדיין.

פעמיים בתוך שעה וחצי ראיתי אנשים שנמצאים בכוננות ספיגה, שחוששים שכל טעות שלהם, אמיתית או מדומיינת, תחשוף אותם להתקף כעס, להתנפלות אלימה. אבל האמת היא שרוב האלימות הזו היא בראש שלנו, באוויר, בתרחישים. ואז אנחנו נכנסים לכוננות ספיגה, כך גם כל מי שסביבנו והמעידה הכי קטנה שלנו או שלהם תדליק את הניצוץ, ושלום מוח לטאה וביי-ביי רוח אנושית.

ולכן המעשה הכי פוליטי שאפשר לעשות בתקופה הזאת היא להיות בני אדם. ואז לסמוך קצת על אללה או איך שבא לנו לקרוא לה.

התקווה לסיום

למגינת לבי אני יודע שיש אנשים שעדיין סקפטים. שעדיין לא יכולים לראות תקווה, שמסתכלים על המין האנושי ועל התנהגותו ואומרים – האמת? לא מגיע לדבר הזה לשרוד. אז לכבודכם, קבלו במחיאות כפיים סוערות (אבל זהירות) את – – –

הטיפולה!

אין מצב שאתם לא מכירים את החיה הזאת. אולי פגשתם אותה וחשבתם שהיא יתוש מזן ענק והרגתם אותה. אבל טיפולה היא ממש לא יתוש. יתוש זה חיה קטנטנה שמעוצבת כמו נשק מהעתיד: קטלנית (הורגת הכי הרבה אנשים, מעצבנת ומדכאת את כל השאר), יעילה, חמקמקה וזריזה. הטיפולה, לעומתה, זה פרוטו-טייפ שלא ברור איך הוא אשכרה עבר משולחן השרטוטים לשלב הייצור.

שום דבר בחיה הזאת לא עשוי כראוי. הן עפות כל כך לאט שאתה שואל את עצמך למה הן לא נופלות, ואז אתה קולט שהן כן נופלות. וגם כשהן נוחתות בכוונה זה נראה כמו נפילה, או מינימום נחיתת אונס. הן מתנגשות בכל דבר, בחלונות ובחפצים דוממים וזו בזו, נלכדות כמו מגנטים בקורי עכביש, ואין להן שום אמצעי התקפה, הגנה או הימלטות. מצד אחד הן כל כך גדולות ומצד שני כל כך מגושמות שאפשר להרוג אותן ביריקה. ובנוסף לכל הצרות הן גם דומות ליתושי ענק ולכן נטבחות בהמוניהן על ידי בני-אנוש מתוסכלים שלא הצליחו להרוג אף יתוש אמיתי.

בקיצור, לפי כל חוקי האבולוציה, הקונספט הזה של הטיפולה לא היה אמור לשרוד יותר מדור אחד. אין חיה יותר דפקטית מזו. והנה, כנגד כל הסיכויים, בכל זאת הן משגשגות, חוזרות בהמוניהן בכל אביב עם פריחת הארטישוק ומרפרפות בעיוורון חינני עד שהן מתנגשות במשהו. ואם כך, נראה שגם למין האנושי יש עדיין תקומה.