רוח טובה בימים רעים

אמא שלי אומרת שזה כנראה עניין גנטי שמדלג על דור ושירשתי את זה מסבא שלי, אבא שלה. גם הוא סבל מאותה לקות: אופטימיזם כרוני, טרמינלי ואקספוננציאלי. היה לו אפס עניין בדרמות וצרות, ולמרבה החן זה היה הדדי. בגיל 60 ומשהו הוא הלך לראשונה לרופא. רופא שיניים. הוא התעלף על המקום. ולבסוף כשהגיע זמנו, הוא עזב את העולם הזה בדיוק כפי שבילה בו את רוב ימיו: סבתא שלי פטפטה איתו במטבח. הוא התבדח וצחק. היא הסתובבה לרגע, וכשפנתה אליו שוב הוא כבר היה מת, חיוך גדול על שפתיו.

לא מעט לקויות מעוררות סימפטיה או לפחות חמלה בקרב הבריות. לא זו. ובצדק, אגב. כי הלקות של בני מיננו כל כך חמורה, שאנחנו אפילו לא יודעים שהיא לקות. ואדגים, בלי הנחות, בלי עידון ובלי קוסמטיקה: לפני כמה שנים נהגתי באוטו הכחול האהוב שלי בדרכי להעביר סדנת סושפבוע במדבר. לפתע קצת לפני קסטינה האוטו חירחר וחירקש ופירקש והעלה עשן ואז, כשבקושי הצלחתי לרדת לשוליים, הוא נדם. אפילו עבור בור מכני שכמוני האבחנה היתה ברורה: הלך המנוע. עכשיו צריך להזמין גרר, ולהבין איך אני מגיע לסדנה במדבר בלי אוטו, ואיך אחזור הביתה, ואיך לעזאזל אקנה אוטו חדש. בעודי יושב וממתין לחילוץ, פתאום משהו נצנץ בין השיחים. ניגשתי והרמתי: מצת צהוב, מהסוג הפושטי ביותר. לחצתי עם האגודל, להבה קטנה נדלקה ואני זרחתי מחדווה: זה כנראה יום המזל שלי, מצאתי מצת!…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית