פתק מהעורך:
לפני כמה ימים היתה לי הבנה מצמררת. ישבתי ביום שמש נעים בגינה תל אביבית ולפתע הבנתי שכל מי שאני רואה עכשיו – שלושת הסקייטרים שמגלגלים סיגריה, האמא עם עגלת התאומים, האיש עם זקן הקוסם הלבן שקורא ספר באנגלית, צמד הנערות בחולצות הבטן, שולחן ההיפסטרים בבית הקפה, פועל הניקיון האפריקני שיצא רגע להפסקה – כל האנשים האלה שאני רואה עכשיו, ללא יוצא מן הכלל, הם אנשים בטראומה. אל תתפסו אותי באבחנות רפואיות, אני מדבר על תודעה אישית וקולקטיבית: אנחנו אפילו לא בפוסט טראומה, אנחנו במהלכה של הטראומה.
במהלך ארבע השנים האחרונות התהפך לנו כמעט כל מה שחשבנו על העולם, מימי הקורונה לימי השבר החברתי במאבק על הרפורמה המשפטית, לתוך הברוטליות הבלתי נתפסת של 7 באוקטובר וחוסר הישע המוחלט שלנו כמדינה, ובהמתנה למלחמה בצפון. אנשים מפונים מבתיהם בלי לדעת עד מתי, משפחות שלמות רועדות בכל פעם שנשמע צמד המילים "הותר לפרסום".
הטראומה הקולקטיבית הזו מתבטאת בבירור גם פיזית – אני כמעט לא מכיר מישהו שלא חלה או נפגע גופנית בחודש האחרון. המערכת החיסונית שלנו מעורערת, גם שיווי המשקל.
חודש מרץ נחשב בכל חצי הכדור הצפוני ל"מרץ המשוגע", במסורת היהודית אדר הוא חודש "נהפוך הוא" – ונדמה שהשנה הוא מגשים את התואר הזה בהצטיינות יתרה. אז הרשינו לעצמנו לתת כאן ביטוי לכל ההיפוכים האלה, אישיים וגלובליים, כי הם מביאים איתם גם מתנה: ההזדמנות לראות לראשונה את הדברים מזווית חדשה, לשחרר קבעונות ולחשב מסלול מחדש.
וראוי שנסיים מילותיו של האדמו"ר אהוד בנאי:
חי ונושם
זה העולם שמסתובב
הפעימה חוזרת ללב
זה הזמן הנכון
הזמן הנכון
עכשיו יוצא לחלון לראות את האור הראשון.
שיהיה לנו אביב ידידותי למשתמש,