לאֹ־יַאֲמִינוּ לִי וְלאֹ יִשְׁמְעוּ בְּקלִֹי

פרשת שְׁמוֹת

במכתב למערכת שפורסם בגיליון שעבר הביע אחד מקוראי העיתון תרעומת על כך שמי שכותבת בעיתון בראשית את טור היהדות השבועי היא “רבה” שדוגלת בפלורליזם. המערכת היקרה בתגובתה גיבתה אותי והבהירה כי אני רבה, בלי מרכאות. זה חימם את לבי אבל מיד לאחר מכן נשטפתי גל קור פנימי מוכר ומלחש: “ואולי הוא צודק, אולי את סתם ולא באמת”. למדתי זה מכבר לזהות את מגע ידה המקפיא של “תסמונת המתחזה” המוגדרת בפורטל בריאות הנפש בטיפול-נט כ”חוויה של פקפוק עצמי ביכולות והישגים, לצד התחושה כי האדם מוליך שולל את הסביבה שלו.” 

תסמונת המתחזה אינה מחלת נפש או הפרעה אלא תופעה נפוצה, ששמה מוכר בספרות כבר 45 שנים. היא מספיק נפוצה כדי להיות ערך בוויקיפדיה, ולפי מחקר משנת 2011 לפחות 70% מבני האדם חווים אותה במהלך חייהם. היא הופכת לבעייתית כאשר היא מתקבעת כדפוס חשיבה המסכל את יכולתו של אדם לממש את כישרונותיו והופכת לנבואה שמגשימה את עצמה. מצב זה מושפע מנסיבות חברתיות וממאפיינים אישיותיים ובשל כך אין זה מפתיע כי על פי אותו מאמר אינטרנטי “התסמונת שכיחה יותר בקרב נשים, במיוחד אם הן מקבוצות מיעוט.” למשל רבות רפורמיות. 

מאחר שאני בקבוצת סיכון, החלטתי לא להזניח. אותו מקור מידע שעזר לי לאבחן את עצמי הציע גם כמה דרכי טיפול, ששתיים מהן הוכיחו את עצמן כיעילות, במיוחד בשבוע זה שבו נפתח ספר שְׁמוֹת. המלצה אחת, תחת הכותרת “אינכם היחידים – חפשו תמיכה ושיתוף”, מציעה לחפש קולגות שנתפסים כאותנטיים וכנים ולגלות שגם הם חשים לעתים כמתחזים. ובכל הנוגע לתואר הרבנות, מי יותר אותנטי ממשה רבנו, שמפציע אל חיינו בפרשה זו ולא מהסס לחשוף את חששותיו שהוא אינו ראוי לתואר או למשימה – “מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?” (שמות ג’:יא), שלא יקחו אותו ברצינות – “לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ” (ד’:א), ושאין לו את הכישורים הנדרשים – “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי׃” (ד’:י). אז כן, אני בחברה טובה, אפילו מעולה. אם נלך לפי דוגמת משה רבנו, כל רב (או רבה) שמכבדים את עצמם צריכים גם לפקפק בעצמם באותה מידה. ועדיין צרת רבים, אפילו אם הם רבות או רבנים, היא רק חצי נחמה. 

המלצה שניה של פורטל הטיפול היתה “זקפו לזכותכם הצלחות”, כלומר להיזכר במקרים קונקרטיים בהם אני פועלת, מתפקדת ונחשבת בעיני אנשים לרַבָּה. כפי שהיה אומר יהושע בן פרחיה לפני קצת יותר מאלפיים שנה, ” עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:” (מסכת אבות, א’:ז). רבנות היא דבר יחסי ובמובן הזה היא נקבעת במערכת יחסים בין מי שבאים להחזיק או ליצור מרחב רוחני לבין מי שמוכנים להיכנס אל המרחב הזה, להתמסר להדרכה ולהנחייה. בשנים שעברו מאז שהוסמכתי לרבנות, פגשתי לא מעט אנשים כאלה, בחתונות שערכתי, טקסי גיל מצוות, אזכרות ולוויות, קהילות בהן הנחיתי תפילות ושיעורים שלימדתי. אך מבין כל הפנים והשמות שעברו בזכרוני התבלטה קבוצה אחת שעבורה ואיתה אני באמת מרגישה רַבָּה: הנשים שאני מלווה בתהליך הגיור. 

קצת מידע כְּשֵׁירוּת לציבור: יש דבר כזה גיור רפורמי בישראל. הרבנות הראשית כמובן אינה מכירה בהנפקות הגיור הזה, אבל מאז פסיקת בג”ץ לפני כ-20 שנה, תעודת גיור של בית הדין הרבני הרפורמי בארץ תקפה לצורך שינוי הרישום במשרד הפנים. לפני שנתיים פסק שוב בג”ץ בסוגיה זו וקבע כי גיורים אלה תקפים גם לעניין חוק השבות. בשנת 2022 העניק בית הדין הרפורמי תעודות גיור ל-167 מבוגרים ו-116 קטינים שכעת נחשבים כיהודים לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני רשויות מדינת ישראל.

אף שהפסקה האחרונה מנוסחת בלשון זכר, בחרתי להדגיש כי כרבה אני מלווה נשים בתהליך הגיור. ראשית, זה נכון לשונית וסטטיסטית. הרוב המכריע של המתגיירים הם מתגיירות, גם בגיור האורתודוקסי. זה נתון עקבי, שאולי נובע מכך שהיהדות כיום נקבעת על פי דת האם ולכן יש עיסוק גדול יותר במעמדן של הנשים. אולי זה משום שמתגיירות אינן נדרשות לעבור ברית מילה, או הטפת דם הברית (טקס שנדרשים לעבור מתגיירים שכבר נימולו, אך לא מסיבות דתיות). אבל הסטטיסטיקה הזאת מבטאת לדעתי משהו מהותי יותר שבא לידי ביטוי גם בפרשת שְׁמוֹת: בסיפור היהודי הגדול, נשים מראות יותר נכונות לשלוב את גורלן בגורל העם המוזר הזה, להתמסר, ואפילו להקריב, בשביל להבטיח את המשכיות הדורות. המשפט “בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים” מופיע במדרשים רבים בשם חכמים שונים.

ארבע מאותן נשים צדקניות מופיעות בפרשת שמות והן אינן יהודיות או ישראליות: שפרה ופועה המיילדות המסרבות פקודה בלתי חוקית בעליל, משקרות למלך ומחיות את ילדי הנשים העבריות (שמות א’); בת פרעה המושה את משה מן המים, נותנת לו את שמו, מפירה גם היא ביודעין את פקודת המלך אביה, ובסולידריות נשית מרגשת גם מאפשרת לאמו של התינוק הפליט להיניק אותו (שמות ב’); וציפורה, בתו של יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, הנישאת למשה, מולידה לו בן, יוצאת איתו למסע בחזרה אל לב המאפליה הפרעונית ומצילה את נפשו כאשר היא מלה במו ידיה את עורלת בנם התינוק (שמות ד’).

מפרשי המקרא לדורותיהם חיפשו תימוכין שונים להיותן של נשים אלה “משלנו”. חכמי התלמוד טענו כי שפרה ופועה היו למעשה בנות משפחתו של משה, כי בת פרעה מספר שמות היא אותה “בִּתְיָה בַת־פַּרְעֹה” הנזכרת בספר דברי הימים בתור אחת מהנשים שנישאו לכלב בן יפונה משבט יהודה. אך פרשני ימי הביניים לא קנו את הפירושים האלה ובחרו בגישה ישירה ופשוטה יותר: ארבע הנשים האלו הן מבין “נָשִׁים חֲסִידוֹת גִּיּוֹרוֹת” (ילקוט שמעוני נ”ך:ט). כלומר נשים שבחרו להשתייך לעם ישראל במעשיהן ובכוונותיהן, וראויות להכרה בשייכותן. 

הלוואי שגישה זו והשיעור הנלמד מפרשת שמות, היו ממשיכים להאיר את דרכם של הרבנים בבתי הדין לגיור של הרבנות הראשית. אבל נראה כי הגישה הרווחת במסדרונות של המוסדות האלה היא הפוכה. לדוגמה, אביא שלושה סיפורים אמיתיים בשמות בדויים על נשים שהגיעו אליי לגיור: 

שפרה, בת לאב יהודי ואם חסרת דת, הגיעה לארץ בגיל שנתיים. בעת שירותה הצבאי ביקשה לעבור את תהליך הגיור. לאחר שנה של לימודים ושבתות אצל משפחה מארחת הגיעה אל בית הדין, שם נאמר לה כי המשפחה שאצלה התארחה היתה ממוצא ספרדי, ואילו היא נושאת גנים אשכנזים ולכן אין תוקף לכל המנהגים שהיא למדה. כעבור שנה נוספת של לימודים ושבתות אצל משפחה אשכנזית דחה בית הדין שוב את פנייתה, משום שבחרה לחגוג את שחרורה מהצבא בנסיעה לחו”ל ולא הקפידה ללכת לקריאת מגילה בפורים. 

ציפורה גדלה בארץ, התחתנה ברבנות, אך כאשר באה להתגרש כמה שנים מאוחר יותר החליט בית הדין כי רישומה כיהודיה היה מלכתחילה טעות, לנישואיה אין שום תוקף ולכן אין לה זכויות על פי הכתובה. בהזדמנות זו ערערה הרבנות גם על רישומו של אחיה כיהודי. הוא זומן לפגישה במשרד הפנים בה נמסר לו כי מעתה הוא כבר אינו רשום כיהודי אלא כחסר דת. 

בתיה גדלה כיהודיה שומרת מצוות וגילתה להפתעתה כי היא אינה רשומה ככזו בשל טעות בירוקרטית שעשתה אמה כשעלתה לארץ. היא בחרה לעבור הליך “גיור לחומרא” של הרבנות הראשית כדי להיות ראויה לשידוך לאברך צעיר. לאחר שעברה את מבחני ההלכות המפורטים הגיעה לבית הדין, שם נאמר לה כי אין לגיירה משום שאין לה מספיק אור בעיניים. כשיצאה המומה מהחדר, ניגש אליה אדם שהיה נוכח באולם והציע לה לסדר את העניין תמורת סכום סמלי של 2000  ש”ח. 

לו רק היו אותם דיינים זוכרים את ענוותנותו של משה רבנו, או את ההצעה לדון כל אדם לכף זכות כמו יהושע בן פרחיה, אולי לא היו מגיעות הנשים הללו אליי לגיור. אחרי תקופת החלמה מטראומה של בגידה, אחרי שהחברה שאליה הן חשבו שהן משתייכות הדביקה עליהן תווית של “מתחזה” והותירה אותן מחוץ לגדר, עצם הבחירה שלהן לשוב ולבקש הכרה בזהותן האמיתית, בשייכות השורשית שלהן לעם ישראל היא מעשה של גבורה בעיניי. 

אחת מהצעות החוק שמקדמת הממשלה הנוכחית מבקשת לבטל את ההכרה בכל מי שמתגיירים שלא על פי התפיסה הצרה והקפדנית של הרבנות הראשית, להקיף במרכאות מזלזלות את כל מי שעבורם היהדות מייצגת ערכים של הומניזם, מתינות, פתיחות ובחירה חופשית, אותם ערכים שעל בסיסם הצילו נשים צדקניות את בני ישראל אי אז במצרים. גם אם תעבור הצעת החוק הזו, גם אם תישלל ממני ומעשרות הקולגות שלי ההכרה המוסדית במנהיגותנו הרוחנית, אנחנו נמשיך לפעול בקרב מי שמכבדים אותנו ורוצים במנהיגותנו. נזכור את נשות פרשת שמות. לא ניכנע למשטר המשתיק, ונמשיך לתת תוקף לבחירתן הערכית, להעניק להן את הכלים להכיר ולבחור את המסורת והתרבות היהודית שאליה הן מבקשות להשתייך. ונאמר להן כתמיד: אחיותינו אתן, יהודיות בלי מרכאות.